המלך שלמה
ארבעים וחמש שנות קריירה סוגר שלמה גרוניך השנה ואין כמו אמריקה כדי לציין את תחילת הדרך. אחרי הכל, הוא קפא מקור בניו-יורק עוד בשנות השבעים
גרוניך, המציין בימים אלה 45 שנות קריירה, ינחת בשבוע הבא בארה״ב לסיבוב הופעות שייפתח ביום רביעי בניו-ג׳רזי, ימשיך למחרת בניו-יורק ומשם ינדוד למחוזות רחוקים יותר: יוסטון, דאלאס, מיאמי וסן פרנסיסקו. ״הופעתי בארה״ב לפני המון שנים יחד עם מקהלת שבא״, מספר גרוניך בראיון טלפוני לקראת הביקור. ״אני ממש מרגיש שיש התרגשות בצד השני לקראת בואי. אנשים כותבים לי מיילים ומציעים לי שיתופי פעולה. זה מאד מרגש ונעים״, הוא אומר.
את סופות השלג שפוקדות את החוף המזרחי בשבוע האחרון, מעדיף גרוניך שלא לחוות. טמפרטורות מתחת לאפס מזכירות לו את ימיו כסטודנט תפרן בניו-יורק של שנות השבעים. ״הקור העז – זה מה ששבר אותי. חייתי בעיר בין השנים 75׳-80׳. ניו-יורק אז הייתה חשוכה ומפחידה אבל בהחלט יש לי את הזכות לומר שהייתי שם אז, באותם ימים פרועים. נסעתי לאמריקה במטרה ללמוד מוזיקה. קיבלתי מילגה שכללה גם דמי מחיה מטעם הקרן לתרבות אמריקה-ישראל. זה הספיק לי ׳על הגרוש׳ למחיה מאד צנועה ובסיסית. גרתי בדירת סטודיו קטנה. הגעתי לאקדמיה למוזיקה של ג׳וליארד לאודישנים וזה פשוט לא התאים לי. זה היה נראה לי כמו בית חרושת ואני הייתי בראש אחר. לא הרגשתי שם נוח ולא התחברתי. היו שם מיליון סטודנטים, מבנה מתועש וגדול. לילד כמוני שהגיע מחדרה, המעבר לניו-יורק היה אינטנסיבי מדי. בסופו של דבר התקבלתי למאנס קולג׳ אוף מיוזיק במגמת קומפוזיציה קלאסית. הלחנתי מיוזיקל שכתב יורם פורת שנקרא ״אמריקה״ ע״פ קפקא והשתתפו בו כל מיני כוכבים. הופענו בפסטיבל סנטה פה והיינו אמורים להעלות את ההפקה בברודוויי, אבל זה לא קרה. בשנת 79׳ התחתנתי עם אשתי לשעבר, נירית ירון. נאלצנו לחזור לארץ כעבור כמה חודשים כי אביה חלה. ארזנו וחזרנו ככה בחטף מתוך ידיעה שנחזור לעיר ונמשיך מאיפה שהפסקנו. היה לי ברור שזה זמני. במקביל להצגה היה לי הרכב של חמישה נגנים מקומיים מדהימים ובדיוק כשדברים החלו לזוז בכיוון חיובי והתחלנו להופיע באופן קבוע, נסגרה פתאום הדרך. בסופו של דבר החלטנו לא לחזור לאמריקה".
תחושה של החמצה?
״היום אני רואה בזה זיכרון רחוק. הייתה תחושה של החמצה בזמנו, אבל לא החמצה היסטרית. אני חושב שהעובדה שזכיתי לקבלת פנים חמה ואוהדת בארץ וגם להצלחה מקצועית ריככה את החזרה. אולי אם הבת שלי תצליח בחו״ל זה יהיה סוג של סגירת מעגל עבורי״.
גרוניך נשוי בשנית למוזיקאית מיכל אדלר, סולנית הרכב ״שלישיית אדלר״, המנגנת במפוחית. השיחה בינינו מתקיימת בזמן שהוא ממתין לבתו, ים בת ה-17, מוזיקאית וזמרת שעושה את צעדיה הראשונים בעולם המוזיקה המקצועית. ״לים יש תאומה בשם שחר, גם היא מוזיקלית מאד בדומה להורים שלה, אבל לא נראה לי שהיא תעבוד בתחום. ים שרה בסגנון שחור, גוספל וסטיבי וונדר, ולצערי אין לזה כל כך במה בארץ. היא הופיעה איתי על הבמה בכמה הזדמנויות. היא באמת מדהימה ונדירה בקנה מידה בינלאומי״.
כמו בנותיו, גם גרוניך, 66, נולד לבית מוזיקלי. אביו, היה נגן קלרנית והמנצח הראשון של תזמורת צה״ל. בגיל 6, החל בלימודי פסנתר בעירו, חדרה. כשהיה בן 14, נשלח לכפר הנוער ״הדסים״, מקום שטיפח את הכישרון המוזיקלי שלו. בצבא שירת כקלידן בלהקת חיל השריון וכמעבד מוזיקלי בלהקות הצבאיות, ביניהן ״צוות הווי סיני״, במסגרתו פגש את מוני מושונוב, איתו ישתף פעולה מאוחר יותר בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית, ״זהו זה!״, בה הייתה לגרוניך פינה קבועה. בימיו כחייל הכיר גרוניך גם את מתי כספי, אליו חבר לאלבום ״מאחורי הצלילים״, שהוליד גם סיבוב הופעות משותף. בהמשך ליווה את נורית גלרון ובשנת 74׳ הקים את הרכב הרוק המתקדם ״קצת אחרת״ יחד עם שלמה יידוב ושם טוב לוי. האלבום שהוציאו השלושה נחשב עד היום לפורץ דרך וחתרני. גרוניך לא המתין לפריצה הגדולה וארז מזוודה עם תווים ונסע, כאמור, לאמריקה. כששב לישראל כעבור חמש שנים הצטרף כאורח להופעות של חבריו מימי טרום אמריקה, יידוב ולוי יחד עם הגיטריסט יצחק קלפטר במסגרת ההרכב ״צליל מכוון״. מאוחר יותר הלחין את השיר ״יש לי סימפטיה״, למילים של המשורר מאיר ויזלטיר, והפך אותו להמנון אינטיליגנטי, ולא רק עבור תל אביבים.
באמצע שנות השמונים, כשכולם צפו בערוץ אחד בלבד, התקבל למזין הטלוויזיוני ״זהו זה!״ שם הגיש מדי שבוע את פינת ״שיר השבוע״, במסגרתה ביצע שיר מקורי שחתם את התוכנית. בין השירים שהפכו לחלק מפסקול הילדות של דור שלם זכורים: ״קואי נה ניי ניי״ ו״המסע לארץ ישראל״, אותו ביצע עם ״מקהלת שבא״ המורכבת מבני נוער אתיופים והמתאר את המסע הרגלי הקשה שעברו העולים מאתיופיה. שיתוף הפעולה עם חברי המקהלה נמשך עד היום וזיכה את גרוניך בפרסים על פועלו עם הקהילה האתיופית, כעשור לפני שעידן רייכל הקים את הפרוייקט שלו. כיום מתגורר גרוניך עם משפחתו במושב חרוצים שבשרון.
למה אתה בכל זאת מתגעגע בניו-יורק?
״אני לא מתכוון להעליב את אלה שגרים בעיר, אבל אני לא מת מגעגועים לניו-יורק. לא התחברתי. היה לי קר מדי והייתי בודד. הקור הרי משתק לך את המוח. איך אפשר ליצור משהו רוחני עם הקור הזה? אני כן מתגעגע לתחושה שאתה נמצא בחלון הקדמי של קטר הרכבת האנושית שדוהרת לעבר הקידמה. אתה בשפיץ של החץ. היצירתיות, האנרגיות, העושר, שפע הסגנונות והאנשים שפוגשים בדרך. זו עיר מהגרים שעל פניו הייתי צריך להרגיש בה נוח אבל העיר הייתה מנוכרת ואכזרית, אז בסבנטיז. אני כן מתגעגע למרחבים של אמריקה, לנופים האינסופיים. זו ארץ מבורכת מבחינת הטבע שבה״.
המוזיקה של גרוניך, כפי שכבר ציינו, היא ההיפך משירים פשוטים. הוא מלחין מקורי שכתב מוזיקה מורכבת ועמוקה, פיוז׳ן של סגנונות המשלב בין מוזיקה קלאסית, פופ, נונסנס, ג׳אז וא-קפלה. גרוניך, שנשמע בשיחה אנרגטי ורענן, שומר על סמלו המסחרי, הקוקו והזקן, שצבעם הלך והתבהר עם השנים. כפרפורמר הוא תזזיתי ומרתק, גם כשהוא יושב מאחורי פסנתר כנף.
מה צפוי לקהל שיגיע לראות אותך במופעים בארה״ב?
״יהיה במופע מכל טוב. שירים מכל התקופות. 'נואיבה' ו'יש לי סימפטיה', השירים מתקופת הפינה המיתולוגית ב'זהו זה!'. גם כשאני יודע מה מצפה לי אני לא יודע מה צפוי. התרגלתי לחיות ככה. אני אביא לידי ביטוי את החינניות ואת הטירוף שלי ואת החופש שאני מרגיש על הבמה. זה יהיה מופע שמבוסס הרבה על אימפרוביזציה. אני מגיע בן אדם שונה לגמרי. בגילי המופלג, אני יותר אנושי, צנוע וקשוב. אני בכל זאת מגיע לקהל הישראלי באמריקה מתוך תחושה של שליחות. אני לא מתכוון במובן הפלצני אלא מהבחינה הזו שאני מביא איזשהו חיבור מהארץ. עם כל הבלגנים, היא בשר מבשרי ואתם אחי ואחיותי בגולה ואני מביא לכם פיסה מפה לשם. אני בא באהבה ובתקווה להתחבר ולהתחבק. אבל היי, לא כולם בבת אחת! אני עלול להיחנק״.
נדמה שהעם ממשיך לאהוב שירים פשוטים, כמו למשל ״דרך השלום״ עם הטקסט הדל שהפך ללהיט היסטרי כמעט בכל בית בישראל. עם כל העשייה המוזיקלית המכובדת שלך, היית רוצה להיות אמן מסחרי יותר?
״יש היום שפע של היצע מכל הכיוונים. יש מוזיקה מסוג מסוים, לא יודע אם אפשר לקרוא לזה מוזיקה, אולי אוסף של צלילים, וזה בפירוש לא כוס התה שלי. אבל יש לי את הקהל הקבוע שלי ואני די מרוצה. תמיד רציתי יותר, מאז שאני ילד. כיום אני מבוגר מרוצה בהחלט. אני עושה מוזיקה, מופיע וכותב. אני חי את המוזיקה. מעולם לא הייתי אמן מסחרי. אני מרגיש שיש הערכה גדולה לפועלי והכי חשוב הוא שאני מאושר עם משפחתי. אני אוהב לטייל. אני מוכן כל הזמן לנסיעות מסביב לעולם, לפגוש תרבויות ואנשים שונים אבל אין לי ארץ אחרת ואני לא יכול לחיות עם הרגליים ועם הלב במקום אחר חוץ מאשר בישראל״.
תחזור לארץ עד למועד הבחירות במרץ?
״אני לא אחמיץ את הבחירות. אני הרי אקבע מה יהיה כאן ואני מאד מקווה שלא אותו הדבר. רק שלא נישאר עם מה שיש. אני מקווה שהשלטון הבא ינסה באופן אמיתי וכן לפתור את הבעיה עם הפלשתינים. אנחנו הרי לא יכולים לחיות פה בשלום, לא ביננו ולא עם שכנינו״. במהלך השיחה בינינו אני מעדכנת את גרוניך על השריון שהובטח באותו היום לכדורגלן העבר, אלי אוחנה, ברשימת הבית היהודי לכנסת. קריירה פוליטית קצרה שנקטעה כמה ימים לאחר מכן בשל הסערה הציבורית שעורר המינוי, מה שהביא את אוחנה לפרוש מהכנסת הבאה, עוד בטרם נבחר. ״יש הרבה דמויות שנכנסות לקרקס הזה של הפוליטיקה הישראלית. כל מיני שליחים של כהנא המשיחי, כמו איתמר בן גביר. הימנים הקיצוניים האלה תופסים תאוצה ומקימים מפלגות ואני שואל את עצמי, איפה אני חי?״, כך הגיב גרוניך לחדשות מבית בנט ונשמע שהוא מאבד מעט משלוותו.
אתה כבר יודע עבור מי תצביע?
״אני לא רוצה להיכנס לזה. אני ממש מנסה להימנע. אני איש של מוזיקה שרוצה פיוס ושלום בין האנשים. אני כתבתי לאורך הדרך שירי מחאה ובהופעות אני מרשה לעצמי קצת יותר להתבטא בנושאים שונים. אני כן מרגיש שאלה הם ימים גורליים למדינה ושאנחנו נמצאים בנקודת רתיחה. המנהל האישי שלי ביקש שאני אשתדל להימנע מפוליטיקה, זה לא עושה טוב ודיברתי מספיק בעניין. אני מרגיש שיש שיאים של שחיתות ואי סולידריות ושהגענו למקום מאד נמוך. כמה למטה יש מתחת לזה? הייתי רוצה להשאיר לבנות שלי מדינה שהן ישמחו לגור ולחיות בה״.
