למה רק בניינטיז? דור שלם דורש סצנת רוק
ללהקות הרוק בישראל של שנות ה-90 היתה סצנה סלולה מהרוקסן ישירות ל-MTV, והלהיטים שלהן הפכו להמנוני נצח בתרבות המקומית. אבל דור הרוק של 2005 כבר זכה להצלחה קצרה בהרבה. איך זה הצליח ל"בית הבובות", "בוטן מתוק בקרקס", ו"סינרגיה" - ואיפה הן היום?
הנה זה שוב קרה. נשף הרוקסן של אביב גפן, במהלכו יפגשו על במה אחת אמנים והרכבים כמו מוניקה סקס, גן חיות ואוהד פישוף החזיר שוב לסדר היום בפעם המי יודע כמה, את הדיון ברוק הישראלי של שנות התשעים. היה אז שמח, ללא ספק, כשאיפה הילד והקספרים התנגנו ללא הפסקה ברדיו, גפן היה קול של דור ורוק הגיטרות חגג את שעתו היפה ביותר כשהפך לשנים ספורות למלך המיינסטרים, ז'אנר שנדחף מהשוליים אל המרכז.
התפיסה הרווחת בכל הנוגע לרוק הגיטרות הישראלי היא ששיאו היה בין השנים 1992-1995, כשהחשודים המיידים בהמתתו הם רצח רבין וסופשבוע רגוע. אחר כך הגיעו להם גלים של פופ, שאנטי, היפ הופ ושאר ז'אנרים נטולי דיסטורשן - לפחות עד 2005, עת העיז הרוק הישראלי להרים את ראשו ובפעם הראשונה מזה עשור הראה שוב סימני חיים.
זה לא נמשך הרבה זמן וללא ספק לא הותיר את האימפקט שהשאירו אחריהם גפן, חמי רודנר, אורן ברזילי ושאר חבריהם למה שמכונה היום "דור הרוקסן", אבל 2005-2007 הניבו כמה להקות מקומיות שגרמו לדור של צעירים להזדהות, לשיר ולהרים גיטרה. הרכבים שתאהבו אותם או תשנאו, הם הגיבורים של ז'אנר שבאמצע העשור הראשון לשנות האלפיים כבר הוגדר שוב כמת.
"הייתי בן 25 אז, בסוג של פיק. בשיא שלי, נקרא לזה", נזכר גדי אלטמן, סולן "בוטן מתוק בקרקס", הרכב שזכה להצלחה רבה באמצע העשור הקודם - לא מעט בזכות השיר "כל מה שנשאר", שהיה ללהיט ענק שממשיך להתנגן ברדיו גם היום. אלטמן, אז יוצא טרי של להקת "הפלייניג בייבי" (לצד גבע אלון) עזב את הארץ בתחילת שנות האלפיים אחרי אלבום אחד עם "בוטן" כדי לנסות את מזלו בחו"ל עם ההרכב החדש שלו שעשה גראנג' באנגלית, ומצא עצמו שוב בישראל, אחרי שקולות מהשטח מדווחים לו שיש ביקוש גובר ללהקתו המקורית ושמשהו טוב מחכה לו בארץ.
"התקשרו ואמרו לי שהאלבום הראשון מאוד מצליח, יש ביקוש מאוד גדול להופעות ושמאוד רוצים לשמוע את הדבר הזה. ואני, כשנסעתי מפה הייתי בטוח שאף אחד לא רוצה לשמוע את זה בכלל", הוא מספר. "ואז אני חוזר לארץ, נותן פוש ל'בוטן' אחרי געגועים ואחרי שניסיתי קצת את העולם הגדול, וההופעה הראשונה סולד-אאוט ומלא מעריצים ומלא קהל, כולם מכירים את השירים. ואז ראינו כי טוב ורצנו. אחר כך הגענו לפסטיבלים, לבמות הגדולות, והיתה מן תחושה כזאת שזה באמת ממריא".
הופעות מפוצצות, מעריצות, כל החבילה?
"בדיוק. אני חושב שזה נמשך משהו כמו שלוש שנים. ב-2005 הוצאנו את האלבום השני שלנו, והרצון היה ללכת לעשות משהו יותר כבד, יותר מפוצץ ופחות קומוניקטיבי. לא להתכופף. זה תקליט שאני מאוד גאה בו עד היום, אבל יש לי ממנו איזה עשרה ארגזים של דיסקים יושבים איפשהו".
היתה לכם הרגשה של 'הנה יש פה התעוררות', קורה פה משהו גדול יותר מכם?
"שמע, אני תמיד הרגשתי את זה במועדון. 'הבארבי' היה אז כמו ה'רוקסן', זה היה מקום מפגש. שם פגשת את הקולגות, שם ראית את האנשים מופיעים, שם הופעת, שם הסתובבת. כשלא הופעת, הלכת לשם לשתות בירה, לשמוע חבר'ה אחרים ולפרגן להם. אז בעיקר הרגשתי את הדופק של הרחוב, של לפלורנטין. זו היתה תקופה שכולנו גרנו בפלורנטין וממש חיינו את זה".
בוטן מתוק בקרקס - "כל מה שנשאר"
באיזה שלב זה הראה סימנים של סוף?
"אני לא יודע בדיוק לשים על זה את האצבע, אבל יש איזו מן תחושה כזו שאנחנו רוצים להניק אבל העגל לא רוצה לינוק. הרגשתי שאין מספיק קהל בשביל זה, ושישראל עוד לא מוכנה לחבק את הז'אנר הזה באמת. הכל נשאר בקטע של פסטיבלי רוק, אירוע של איזו חברה או חימום של איזו להקה. רציתי להניח שנוכל לעמוד בזכות עצמנו ולפרוץ את זה. הרגשתי שמגיעה לנו בארץ להקה גדולה כמו משינה, אבל אחת שמכסחת. רציתי שיהיו לנו את האליס אין צ'יינס שלנו, באיזשהו מקום. מאוד אהבתי את מה ש'היהודים' עשו והרגשתי שאנחנו ממשיכים ללכת בדרך שהם סללו".
אלטמן מאשים גם את עצמו בסופה של הלהקה, מודה שלא השכיל לחלוק את נטל "בוטן מתוק בקרקס" בין חבריה כשהתייחס אליה כאל פרויקט יחיד, ומספר כי אחרי חמש שנים על הבמות גם הוא הגיע לשלב המיצוי. אבל מה שבאמת עצר את פעילותה של "בוטן מתוק" (ששבה לפעילות בשנים האחרונות, בפרופיל נמוך יותר) היה, כמו תמיד - חוסר עניין לציבור.
"אני חושב שישראל בכלל מדדה קצת אחרי מה שקורה בעולם", אומר רון הופמן, איש להקת "סינרגיה", מההרכבים הבולטים והמצליחים בגל תחיית הרוק הישראלי של אמצע האלפיים. "בשנים האלה הופיעו תוצרים חדשים של רוק שעוד לא הגיע לישראל. להקות כמו 'סינרגיה', 'בית הבובות' ואחרים, שהביאו את הסגנון המוזיקלי שהיה אז חזק מאוד בארה"ב ובעולם, ופשוט לקח לו זמן להכנס לישראל. ספציפית קל לי נורא לדבר על סינרגיה, כי סינרגיה הביאה סאונד שלא היה בארץ. תקרא לזה אלטרנטיב רוק, צליל שלא היה חזק בישראל לפני זה".
היה נשמע שבעיקר הושמעתם מדרים ת'יאטר, באופן מובהק.
"כן, סינרגיה מושפעת מהמון להקות שהיו בגדול תחת אותו ז'אנר כללי של סגנון שתקרא לו 'ניינטיז מאוחרים'. זה כולל גם את פו פייטרס, אלטר ברידג', לינקין פארק ועוד המון דברים, אפילו ניקלבק. להקות שונות אחת מהשנייה, שכולן השפיעו על סינרגיה והביאו אותה למה שהיא נעשתה. כשאנחנו פרצנו ב-2005, הרבה מזה קרה בגלל שהבאנו את הסאונד החו"לי לישראל, שלא היה כאן קודם. הרוק היה קצת בוסרי וחופשי כזה - כל מה שהיה בתקופה של דנה ברגר וחמי - לא היה מהוקצע עצמתי ומתפוצץ.
חסידי הז'אנר יגידו שהם לא אהבו אתכם בגלל שלא היה שם מספיק חספוס.
"זה שם נורא יפה למה שהייתי מגדיר כקצת חובבני. בעיני, הרוק של פעם היה נורא מלוכלך כי הוא היה חובבני. לא מנגנים מדויק כל כך, הסאונד לא ממש מחובר בצורה מושלמת. תמיד היו אלה שאמרו: 'ברוק הכל מותר, גם לטעות בתוך השיר, בטיים בביטים, הכל מותר'. הרוק של פעם, של חמי ומוניקה, היה הרבה יותר כזה. הרוק של תחילת האלפיים כבר לא היה כזה. תלך ללהקות כמו לינקין פארק למשל, זה לא ככה. תקרא לזה ממוסחר, תקרא לזה מלוקק, אבל בסופו של דבר זה מהוקצע, זו המילה הנכונה. זה עשוי כל כך טוב וכל כך מדויק שזה מנצח. זה הסגנון שלנו וזה הסגנון שאני אוהב".
אז זה בסך הכל קיטש עם דיסטורשן. קראתם לאלבום שלכם "צועקים על אהבה".
"לאחד זה יהיה קיטש ולשני זה לא. ביקורות נשמעות יותר חזקות מאלה שיגידו לך שהם אוהבים את זה. אנחנו מקבלים מיילים ומכתבים בלי סוף, מאנשים שרק אומרים לנו כמה שהשירים והמוזיקה מרגשים אותם ושזה נגע בהם והתחבר להם לאירועים בחיים ודברים כאלה. גם כשאתה מסתכל על מוזיקה בחו"ל, המילים שם נורא דרמטיות, וזה קצת בא עם הסטייל הזה של הרוק ופחות עם הרוק המלוכלך והחופשי שמנסה להיות מרדני. פעם רוק הגיע מעולם של מחתרתיות ומרדנות - היום זה ממש לא ככה זו לא האמת יותר, זו לא המציאות. אנחנו שרים על דברים שרלוונטים לנו - על מערכות יחסים ומצבים איתם התמודדנו בחיים. זה העולם שלנו".
"אנחנו לא התביישנו בזה. יש לבוטן בלדות מטורפות", אומר גם אלטמן. "מי שיקשיב לדיסק הראשון שלנו יראה שהוא נורא מגוון. זו לא להקת רוק כבד, הכל מעורבב בתוך הכל. בגלל זה קראנו לזה 'בקרקס', בגלל המגוון. אז לנו לא היתה את הבעיה הזו, אף פעם לא הרגשתי שירדו עלינו. אבל אחת הבעיות שכן היתה לנו היא הצלחת 'כל מה שנשאר' שהיה השיר הכי פופי ברפרטואר. אנשים היו מגיעים להופעות וחוטפים דיסטורשנים לפרצוף ומרגישים מבולבלים".
"אני לא יודע איך אין להם יצר מרידה. זה משהו בסיסי שצריך להיות בדור צעיר", אומר שי להב, איש "מופע הארנבות של ד"ר קספר", אולי ההרכב המזוהה ביותר עם המונח "רוק שנות התשעים". "אנחנו לא צעקנו על אהבה. אצלנו העניין היה לתת לכל המבוגרים בעיטה בתחת ולהגיד' יאללה יאללה, בואו נחליף דיסקט'. החנפנות של הצעירים למיינסטרים היום זה פשוט לא ייאמן. אין מרד נעורים. אולי במדינה שנמצאת במלחמה, שפשוט עוד לא הוכרזה אבל היא קיימת אתה יודע, אין מקום למרד נעורים. כי הנערים הם הגיבורים שלנו בעצם, איך הם יכולים למרוד בדור שלפניהם? הרי הם צריכים ללכת להילחם עוד מעט".
מצד שני נולד מה שמוגדר "האינדי הישראלי". להקות ששרות באנגלית ומכוונות החוצה.
"לצעוק מהשוליים זו לא חכמה. אני מדבר על מרד שמגיע למקום הראשון במצעדים, זו לא חכמה להיות מרד במקום המאה במצעד. שיר שהוא מקום ראשון והוא בא לתת בעיטה בתחת. כמו 'בשמלה אדומה' שבא להגיד - כל הדור של הלהקות הצבאיות, זמנכם עבר, עכשיו אנחנו. זה בעצם המסר החבוי בזה. בואו נלמד אתכם איך עושים את זה עכשיו. אני לא רואה היום שמישהו עושה את זה. כולם רוצים להתחנף למיינסטרים, להופיע בפני ועדי עובדים, לעשות כסף וללכת הביתה. החכמה היא לעמוד בשיא המיינסטרים ולעשות מוזיקה שאף אחד מעל גיל 25 לא מבין מה אתה עושה".
אז מה באמת מנע מהם מלעשות את אותו הרעש שאתם עשיתם?
"מה זה היה 'רוקסן'? זה שם קוד לזה שהיתה סצנה. הדור של 2005-2008 כבר התמודד עם מיינסטרים ישראלי של יוצאי 'כוכב נולד' למיניהם - לא היתה להם סצנה סביבם. כשיש סצנה חזקה יש איפה להופיע. אבל אם אין סצנה אז אתה צריך להמציא כל הזמן. אני בתור אומן מצליח מאוד באותה תקופה, הייתי כל ערב ברוקסן. לא היה לילה שלא הלכנו לשם לא משנה מה קורה. זה סתם מזל שלנו שהיתה סצנה. 'בית הבובות' נולדה מסצנה של מטיילים בדרום אמריקה שפתאום התאגדו, הקימו מפלגת אווירה מה שנקרא. פתאום הכל הסתדר טוב. אבל זהו, זה לא גדל מעבר לזה".
"התחלנו עם טיולים בעולם ועם סקיצות של רק שנינו עם גיטרה, וזה מה שיצר לנו את כל הבאזז ההתחלתי", נזכר איתי שיף בתחילת דרכו ב"בית הבובות" (שתופיע ב-28 בפברואר במועדון הבארבי בתל אביב) - הפרויקט שלו ושל אמיר אטיאס, שהפך לשם דבר בקרב מטיילים בדרום אמריקה ובהמשך גם לתופעה בישראל. "כשהאלבום שלנו יצא, זה כבר היה אחרי שהיו לנו הופעות מפוצצות בבארבי, ורק שכשהוא יצא הוגדר בצורה רשמית הסגנון המוזיקלי שלנו".
אתה חושב שהשארתם את אותו האימפקט שהשאיר הדור שלפניכם? יש לכם את ה"מכה אפורה" שלכם?
"קודם כל הלוואי. דבר שני, אני חושב שיש לנו כבר כמה שירים ברפרטואר, שלפחות ממה שאנחנו מרגישים מהקהל בהופעות, הגיעו למקומות כאלה. אני מאוד מקווה שהיו מספיק מוזיקאים בקהל שהצלחנו להשפיע עליהם. אני יודע שיש כמה כאלה, ומספיק לי לראות ביוטיוב את כמות הקאברים לשירים שלנו כדי לקבל תשובה על זה. אם הדברים שאנחנו עושים העניקו השראה לאומנים שהצליחו לפרוץ ובאמת להגיע למקום שהם משפיעים על אומנים שאחריהם - אז הצלחנו ליצור המשכיות, וזה משהו נדיר".
אז למה אחרי שלוש שנים זה פשוט נעלם? נותרתם פעילים, אבל לא באותה רמת חשיפה.
"זה לא כזה קיצוני. יש מחזוריות כזו, בכל פעם משהו אחר דומיננטי במוזיקה - אז גם אצלנו יש תקופות דומיננטיות יותר או פחות. לשמחתנו הרבה, זה די בשליטתנו. ההופעות שלנו מלאות, התקופות שאנחנו פחות בכותרות הן התקופות בהן אנחנו עובדים על אלבומים או לקראת סיבוב הופעות חדש. כמות הסינגלים שנכנסו לרדיו מהאלבום אחרון שלנו זהה לזו של האלבום הראשון, בדיוק אותה כמות שירים הגיעה למקומות הראשונים ואנחנו נהנים מההופעות ומהתדירות שלהן. בסוף פברואר נחגוג עשור לאלבום הבכורה שלנו 'מדפים' - ועדכנו אותי לאחרונה שנקבל עליו פלטינה משולשת, אז זו בדיוק ההמחשה לכך שאנחנו עדיין קיימים ובועטים. רובנו עדיין מתפרנסים רק מ'בית הבובות'".
בית הבובות - "איפה היית"
פלטינה משולשת בצד, קשה להתכחש לעובדה ששלטונן של בית הבובות, סינרגיה (ובהמשך גם הפיל הכחול) לא נמשך זמן רב מדי, ועד מהרה הוא פינה את מקומו לגל אחר - דומיננטי וזכיר יותר - במוזיקה הישראלית. גל שכלל את קרן פלס, אריק ברמן, מירי מסיקה ושותפיהם, שזכו לכינוי "דור רימון", פרצו באותה השנה וזכו להכרה ולחשיפה משמעותיים יותר. ללהב, בן דור מוזיקלי שזכה לאריכות ימים בקאנון הישראלי, יש הסבר לכך.
"אם אתה בא למכור שוקולד אז יבוא מישהו עם שוקולד עוד יותר מתוק, ובכמויות יותר גדולות", הוא אומר. "זה מדרון חלקלק. אם ויתרת על האמירה שלך כצעיר ואתה מתחנף למיינסטרים, תמיד יבוא מישהו שיודע לעשות את זה יותר טוב ממך".
אבל למה האמירה לא היתה שם מלכתחילה?
"לנו זה הצליח לא בגלל שעשינו מוזיקה יותר טובה, אלא כי היתה סצנה שהיתה קשורה אפילו לראש הממשלה. כשהקלטנו את האלבום הראשון שלנו באוגוסט 1992, אז באו לראיין אותנו מ-MTV. פיפ דאן היתה אז המנחה הכי גדולה בערוץ, כוכבת ענק, והיא באה לאולפן לראיין להקה שאפילו עוד לא הקליטה אלבום! תחשוב כמה היינו מחוברים לעולם אז. הקליפ של 'בשמלה אדומה' נטחן ב-MTV כשהוא יצא. והיו גם איפה הילד, גן חיות, זה לא היה נראה כזה מוזר לראות אותם באמצע היום בטלוויזיה. ישראל היתה מאוד נכונה - וזה נראה היה להם כאילו אנחנו חלק מהתרבות העולמית.
"כשהלהקות האלה (סינרגיה, בית הבובות, ע.פ) צמחו, זה כבר קורה בתקופת אריק שרון - פיגועים, יוצאים למבצעים כל שני וחמישי, והתנתקות. כל הווייבים של המדינה היו מאוד חריפים, שפיצים כאלה. בדור שלנו היתה אוטוסטרדה מרוקסן, והרגשת שאתה יכול לנסוע דרך סוריה, ממש היתה תחושה כזו. כולם הרגישו את זה, שישראל גדלה פתאום והפכה לחלק מהעולם. ב-2005 ישראל כבר לא היתה חלק מהעולם. זה היה מקום מוכה טרור ומלחמות. היום המרחק הוא עצום - אנחנו באזור דעאש והם שם".
