שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לא היה בישראל כתב טלוויזיה זר כה אהוב"
    בוב סיימון, כתב המלחמות האגדי של רשת CBS שנהרג הלילה בתאונת דרכים במנהטן, התגורר בארץ שנים רבות ושמר על קשר עם חבריו בישראל שנפרדו ממנו היום. "הוא באמת היה דמות מיוחדת ויוצאת דופן, מוכשר מאוד", אמר אחד מהם. פרידה

    "אם לכתבים הזרים היה כתר, אז בוב סיימון היה היהלום שבכתר". העיתונאי והפובליציסט איתן הבר הוא בין אנשי התקשורת הישראלים שהכירו היטב את הכתב האמריקני של רשת CBS, שראה את ישראל כבסיסו במשך שנים רבות וממנה יצא למשימות עיתונאיות באזורי קרבות קשים באפריקה, במזרח התיכון ובאירופה. חבריו בארץ מספרים שסיימון לא גילה פחד, לא חשש להסתכן והיה מלא נחישות לבצע את משימותיו העיתונאיות בצורה הטובה ביותר. הם מתקשים לעכל שכתב המלחמות שהגיע למקומות המסוכנים ביותר בעולם - נהרג דווקא בתאונת דרכים במנהטן, בגיל 73.

     

    לכתבות נוספות בערוץ ymedia :

     

    >>>רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

     

    "באוקטובר האחרון, כשהייתי בניו יורק, נהגנו להיפגש, בוב ואני, לפחות פעמיים-שלוש בשבוע. לאחר שחזרתי לארץ היינו מדברים המון בטלפון. הפעם האחרונה שדיברתי איתו הייתה לפני יומיים", נזכר ד"ר אילן קוץ, פסיכיאטר מומחה לטראומות. "הכרנו לאחר שבוב חזר מהשבי בעירק, והפכנו לידידים קרובים, ובקיץ האחרון חלה בינינו התקרבות של שני אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים, כאלו שמסתכלים על החיים בצורה מפוכחת ומבודחת כאחד.

     

    "דיברנו הרבה על משברים, על סכנות והזדמנויות, דנו בחיים שלי ושלו, דיברנו על הגורל, שקוצב לנו את החיים. לא חשבתי אז לרגע, שהגורל ייקח את בוב כל כך מהר".

     

    "חלק גדול מהקריירה העיתונאית שלו נעשתה מבסיסו בישראל ומכאן היה יוצא לגיחות שלו בארצות אחרות", מספר הבר. "למרות שהוא היה בהחלט קשוח במקצועיותו, הוא קודם היה כל נעים הליכות בצורה בלתי רגילה, ולמרות השאלות הקשות שלו היה נעים מאוד לעבוד איתו. הוא תמיד הקשיב לעצות ואף פעם לא התנשא. הוא מילא משימות 'סופר' מסוכנות ותמיד התפעלתי ממידת הסיכונים שלקח על עצמו".

     

    הבר וסיימון נפגשו לראשונה במשימה עיתונאית בסיני. "זה היה באחת המלחמות כאשר הייתי שם ככתב צבאי של 'ידיעות אחרונות'", נזכר הבר. "פתאום ראיתי מישהו בנגמ"ש אבל לא זיהיתי תחילה את בוב בגלל הקסדה שהייתה לו". לדברי הבר, פעמים רבות הוצעו לסיימון תפקידים בכירים מאוד ב-CBS, ובלבד שיחזור לארה"ב. "הוא בהחלט היה כוכב, אך בחר להישאר בישראל כי טען שכאן מוקד החדשות הרציני ביותר. היו ימים ושבועות בהם הוא לא ירד מהמסך באמריקה, בעיקר במלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון ומלחמת המפרץ. הוא טען שאת החדשות עושים כאן ובניו יורק רואים אותן. שנים רבות הוא סירב לעבור לתפקידים בכירים יותר".

     

    הבר אומר שבניגוד לכתבים זרים אחרים, שבדרך כלל שוהים במוקדי הסיקור שלהם רק כמה שנים, השהות של סיימון בארץ הייתה ארוכה מאוד. "היא לא הפכה אותו לעיתונאי בלתי אובייקטיבי. להיפך, הוא תמיד השקיף על הדברים בצורה האובייקטיבית ביותר, אפילו עם טיפה נימה ביקורתית כלפי ישראל, בין השאר משום שמשפחתו הייתה כאן. הוא היה ישראלי לכל דבר, למרות שהיה אמריקני, ואפילו פטפט קצת בעברית".

     

    טניס עם יצחק רבין

    לסיימון היה בית בהרצליה פיתוח, בו הוא התגורר מאז 1977 עם אשתו, פרנסואה, ובתו, טניה, כשהחל בתפקידו ככתב CBS בישראל. סיימון המשיך להגיע אליו לעיתים קרובות, גם כשהחל להגיש את "60 דקות". בתור הכתב הראשי במזרח התיכון, סיקר את מלחמת המפרץ הראשונה, במהלכה נפל בשבי העיראקי ושוחרר כעבור 40 ימים. כששוחרר, כתב את ספרו "40 ימים בשבי". הוא היה יהודי אוהד ישראל, בעל דעות פוליטיות שמאלניות.

     

    "לאחר השבי, התחושה של בוב כיהודי התחזקה", סיפר ד"ר קוץ. "אבל בשנים האחרונות הוא התקשה עם התפרצות הלאומניות פה. כמו אצל הרבה אנשים בגיל מבוגר, חלו בו שינויים, והוא חשב הרבה על מה חשוב ומה לא חשוב בחיים. מין חשבון נפש, שפתח אצלו הרבה ערוצים חדשים.

     

    "אני זוכר אותו כאיש עבודה של 48 שעות ביממה", ממשיך קוץ, "בכל פעם מחדש הדהימה אותי היכולת שלו לצאת ממשבר ולהופיע מול המסך ולהעביר כתבה בצורה כל כך מיוחדת. הייתה לו יכולת להפריד עיקר ותפל, ולהגיד את העיקר בצורה פשוטה ומתומצתת. למרות שהוא היה אחד שכבר ראה הכל, עדיין הסקרנות בעבעה בו בלי הפסקה. היה בו שילוב של פשטות, רהיטות, אינטלגנטיות ואלגנטיות. הוא היה אמיץ ולפעמים הלך עם הראש בקיר - דדיקייטד לחלוטין.

     

    אתה יכול לתת דוגמה? 

    "הוא התנהג כמו כתב בן 19. הוא היה קם ונוסע לקצה העולם כשהוא חולה ומותש בשביל ראיון קשה ולא נעים. הוא כל הזמן חיפש, לא הסכים לנוח על זרי הדפנה. בכלל, הכבוד לא עניין אותו. הוא היה חבר נאמן. הייתה לי הזכות להיות חבר שלו".

    בוב סיימון חוגג יום עצמאות בישראל. "הייתה לו היכולת לספר את הסיפור כך שכל אחד היה מבין מה שהוא אומר" (צילום: ענת מוסברג) (צילום: ענת מוסברג)
    בוב סיימון חוגג יום עצמאות בישראל. "הייתה לו היכולת לספר את הסיפור כך שכל אחד היה מבין מה שהוא אומר"(צילום: ענת מוסברג)
     

    חנני רפופורט, מנכ"ל אולפני JCS, נזכר בפרט צבעוני במיוחד שקשור בסיימון. "הכרתי את בוב בסוף שנות ה-80, על רקע המלחמה ביוגוסלביה. הוא אהב להגיע לבית שלו בהרצליה פיתוח, אהב לשחק טניס עם יצחק רבין. אני לא מכיר עוד כתב טלוויזיה זר, שהיה בישראל כל כך פופולרי. הוא היה סופר מוכשר, וגם בן אדם, והיה לאגדה עוד בחייו. זה נורא, בעיני, שהוא,שהצליח לצאת מכל מיני חורים ובורות, ונהרג בצורה כזאת".

     

    "אני הכרתי את בוב לפני כ-40 שנה", מספר זאב חפץ, לשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית", היינו בידידות קרובה, והבדיחה שנשארה איתנו לאורך כל שנות הכרותנו הייתה: "אתה לא יכול להיות אינטליגנטי, כי אתה יפה מדי, רק בגלל היופי בחרו בך לטלוויזיה". הוא חייך, והוכיח כל פעם מחדש כמה הוא חכם ואינטלקטואל. היו לנו שיחות מעמיקות נפלאות. היו צוחקים שהוא נראה כמו פלייבוי אמיתי, אבל הוא היה איש עבודה אמיץ, שהגיע לכל מקום.

     

    ח"כ נחמן שי, שהיה דובר צה"ל בתקופת מלחמת המפרץ הראשונה, עוד מלחמה שאותה סיקר סיימון, הכיר אותו כ-40 שנה. "בוב היה כתב המזרח התיכון והיה כל הזמן בישראל", הוא מספר. "הוא באמת היה דמות מיוחדת ויוצאת דופן, מוכשר מאוד, וקלט את הסצנה הישראלית. הוא הכיר פה כל אחד ואחת וידע לנווט את עצמו בכל סיפור שרצה לסקר בישראל. הוא היה חבר טוב ואיש נעים. חבל שמת ככה בתאונת דרכים".

     

    שי נזכר באחד הסיפורים האישיים הגדולים של סיימון בקריירה: "במלחמת המפרץ הראשונה הוא נפל בשבי העיראקי והיה שבוי שם תקופה. בזמנו הם עוד לא נהגו להרוג את שבוייהם או לערוף את ראשיהם. הוא הצליח איכשהו להסתיר את יהדותו בשבי עד ששחררו אותו בלחץ אמריקני".

     

    "מעל הכול הוא היה מופת למקצועיות. ידעת ש'60 דקות' מטפלת בנושא בצורה הכי מקצועית שיכולה להיות. בתוכנית הזו אימצו אותו אחרי שנים רבות בהן היה כתב באזורי מלחמה ונתנו לו תנופה חדשה. הוא עבר שם לידה מחודשת".

     

    שמעון שיפר, הכתב והפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", הכיר את סיימון היטב. "גם אחרי שסיים את עבודתו ככתב באזור הוא החליט להישאר בארץ", אומר שיפר. "הוא התגורר עם משפחתו בהרצליה פיתוח והיה איש ים, בילה בו זמן רב". על אופן עבודתו של סיימון אמר שיפר: "הוא היה איש מקצוע. אותו לא יתפסו ולא תפסו לעולם בשקר. הוא שייך לזן של עיתונאים שכמעט לא קיים כבר, שהולכים ומתמעטים ואמונים על דיוק ובדיקה חוזרת של העובדות".

     

    על אופן מותו של סיימון אמר שיפר: "נדהמתי כשראיתי שהאיש, שלא היה כמעט אזור לחימה שהוא לא סיכן בו את חייו, מת בסוף בתאונת דרכים במנהטן. זה דבר מטורף, סוף מיותר. הוא לא נפל על חרבו, לא נפל על עטו ולא על מצלמתו, אלא בתאונה. זה מטורף".

     

    "הוא היה אדם מורכב ומיוסר"

    על פי חפץ, החזות הקלילה של סיימון אצרה המון מורכבות. "מעולם לא פקפקתי ביושר שלו ככתב וכאדם", מספר חפץ, "מה שלא כולם ידעו, זה שבוב היה איש מיוסר עוד לפני השבי. החזות שלו אמנם היתה קלילה, אבל בפנים הוא היה אדם מורכב ומיוסר ורגיש מאד. הוא ראה כל כאב, התחבר לצער בכל מלחמה שהוא סיקר, והוא היה בהמון מלחמות.  למרות שבבסיסו הוא היה טיפוס בינלאומי, הוא חי את ההוויה התל אביבית. גם כשעבר ל'60 דקות', הוא העדיף להישאר בארץ.

    הסוף העצוב. המונית הניו יורקית שבה מצא בוב סיימון את מותו (צילום: EPA) (צילום: EPA)
    הסוף העצוב. המונית הניו יורקית שבה מצא בוב סיימון את מותו(צילום: EPA)
     

    "לא פעם שאלתי אותו למה הוא ציוני, והוא היה משיב שזה לא נכון, שהוא פשוט יהודי לא דתי, עם תודעה יהודית. היו לו פה הרבה חברים, והוא הגיע לנקודה בחיים, שהיו לו בישראל אפילו יותר חברים מאשר באמריקה. נולד לו נכד לפני כארבע שנים, הוא היה משוגע עליו".

     

    מתי נפגשתם בפעם האחרונה?

    "שוחחתי איתו בפעם האחרונה לפני כמה חודשים, התעדכנו. אני חושב שאם היו אומרים לו, לאחר שעבר את כל המלחמות ולא נכנע לכל הסכנות - ואפילו שרד את השבי - שהוא ייהרג במנהטן בתאונת דרכים במונית, הוא היה מקבל את התסריט הזה עם חיוך מריר על הפנים".

     

    נוויל הריס, צלם, שעבד עם סיימון במשך 20 שנה ב-CBS והיה איתו בכל המלחמות, מסכם בעצב: "היינו בסומליה וביוגוסלביה, וכמובן בישראל. הייתי איתו כשחומת ברלין נפלה, וכשהנסיכה דיאנה נהרגה בפריז. ראיתי הרבה כתבים בחיי המקצועיים, והוא היה אחד המיוחדים. הייתה לו היכולת לספר את הסיפור כך שכל אחד היה מבין מה שהוא אומר. הוא ידע איך להתייחס לאדם הרגיל. להיות יחד במלחמות זה לחלוק מצבים אינטימיים. אתה חייב לסמוך על מי שאתה נמצא איתו והוא חייב לסמוך עליך".

     

    אומרים שלא היה לו פחד

    "בוודאי שהיה. הוא פחד וגם אני. זה מסוכן לא לפחד, אסור להגיע למקומות כאלו בלי לפחד. אבל הסתכלנו לפחד בעיניים. היו לו חיים מרתקים. הוא נהג באופנוע, עשה סקי, עשה כל מה שהוא רצה. הוא הסתכל על המחר ולא חשב על המוות. הוא היה מטורף, אבל הייתה שפיות בטירוף הזה. הוא ידע שהוא חייב לחזור מכל מקום כדי לכתוב את הסיפור, וידע שזה לא הוא הסיפור.

     

    איך הוא היה כשחזר מהשבי בעיראק?

    "ראיתי אותו כשהוא חזר מהשבי. היה לו קשה, אבל הוא ידע שהשבי היה חלק מהעבודה. השבי דווקא חיזק אצלו את הידיעה שהוא חיייב להמשיך בעשייה העיתונאית - שהוא רוצה להיות שם. הוא גם היה 'סופרסטאר' הוליוודי כזה, המצלמה אהבה אותו. בכל הכתבות שעשה הוא היה 'הגבר', 'האיש', 'העיתונאי', תמיד בה' הידיעה. קשה לי להאמין שהוא איננו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    בוב סיימון. נהג לשחק טניס עם יצחק רבין
    צילום: רויטרס
    מומלצים