ניצחון המכונה
המכונית היא בהחלט מכשיר חשוב ומועיל, עד שמגיע הרגע בו צריך להחנות אותה
בגיל 17 ושבוע ניגשתי לראשונה לטסט. מיותר לציין שלא עברתי, מי בכלל עובר בטסט ראשון? (רמז: לא מי שכמעט דורס סבתא במעבר חציה). את הטסט השני עשיתי מעט לאחר מכן והפעם בהצלחה, ומאז אני נוהגת. אני אוהבת לנהוג, זה נותן לי זמן לנקות את הראש, לשיר עם הרדיו, להתקיים בלי לחשוב יותר מידי. רק לנהוג. ולכן, כשעברנו לניו יורק קצת חששתי... המחשבה שאהיה תלויה רק בתחבורה ציבורית, שלא אאחוז בהגה ביד ושלא יהיה לי החופש להיכנס לרכב ופשוט לנסוע- מחשבה זו גרמה לי לתחושה קלה של מחנק, של חוסר אונים.
אבל זה השתנה מהר מאוד. למעשה, אני ממש זוכרת את נק׳ השבר בה ישבתי ברכב החונה, המנוע מכובה, השלפוחית לוחצת ואני יודעת שאסור לי לזוז וחושבת ״אלוהים, מי המשוגע שמחזיק רכב בעיר הזאת??״.
היה זה בסיומו של סוף שבוע מוצלח למדי, בו לווינו אוטו מחברים כדי לנסוע לטייל בצפון המדינה, לנשום קצת ירוק. חזרנו לעיר ביום שני בבוקר והייתה זו למעשה הפעם הראשונה בה נהגנו בתוך העיר העמוסה והלוהטת. זה היה בקיץ ואלפי תיירים גדשו את הרחובות, גולשים לתוך הכביש ומתפרצים אליו בכל הזדמנות. נראה היה שהולכי הרגל מחכים שהרמזור שלהם יתחלף לאדום כדי לחצות בהפגנתיות ובאיטיות מרגיזה את הכביש, כאילו מתריסים כנגד הרעיון לפיו תנועתם תוגבל רק בגלל שדמות אדם עשוית נורות נדלקה באדום.
הרגשנו כמו בג׳ונגל בו כל העצים מנסים לעקוף אותנו בפראות. מצד אחד נתיב חסום ע״י משאית שפורקת סחורה, מהצד השני שיפוצים, באמצע מאות מוניות צהובות אשר מתחרות ביניהן על הדרך, עוברות מנתיב לנתיב בקצב מסחרר. ואנחנו. לא בטוחים מה המהירות המותרת בעיר, איפה הפניה שלנו, האם מותר לפנות ימינה, האם מותר שמאלה, מה הג׳י.פי.אס מנסה להגיד, למה כולם מצפצפים. כאוס מוחלט שליווה אותנו כל הדרך הביתה, דרך שנדמה כאילו נמשכה נצח.
ואז, הדובדבן שבקצפת: חניה. יהיה זה חייזר מכוכב אחר שיכתוב ביומנו לאחר ביקור בניו יורק: ״ברור לי לחלוטין כעת מי השולט האמיתי על פני כדור הארץ: הלוא אלו הן המכוניות אשר בני האנוש סוגדים להן במטבעות כסף רבים, מנקים אותם שוב ושוב מלכלוך ושלג, מפנקים אותם בשלל טיפולים קוסמטים ומכניים ובעיקר: מארחים להם חברה אינטימית פעמיים בשבוע למשך שעה וחצי בכל פעם״.
כן כן, אני מדברת על תופעת האוטוסיטר הנהוגה פה בעיר. למי שלא מכיר, הכוונה היא למישהו שיושב בתוך הרכב שלו, בחניה, מבלי לזוז במשך שעה וחצי פעמיים בשבוע, על מנת לשמור על הרכב שלא יקבל קנס. כפי שכל ניו יורקר יודע, בכל בוקר מימות השבוע מגיעה משאית ניקוי הרחובות לנקות צד אחד של הרחוב, שאמור גם להיות נקי ממכוניות בשעות בהן צפוי רכב הניקוי להגיע. רוב התושבים פשוט נכנסים למכוניות שלהם בשעות הניקוי הללו ומחכים למנקים שיגיעו, אחרת הם בטוח יאבדו את מקום החניה שלהם ואיתו שעות יקרות של חיפוש מקום חניה חדש. רכב הניקוי אמנם לא תמיד מגיע, אבל פקחי משטרת התנועה דווקא מקפידים לנסוע בשעות אלו הלוך וחזור לאורך הרחובות כדי לגבות קנסות עסיסיים מכלי הרכב החונים במקום האסור. אז מה עושים נהגי ניו-יורק? פשוט: אוטוסיטר. פעמיים בשבוע בשעות הבוקר ניתן לראות אנשים המנהלים חיים שלמים מתוך רכבם החונה, מי מהם שותה קפה, קורא עיתון, עובד על המחשב או מדבר בטלפון בזמן שהוא שומר על מקום החניה.
חזרה אלינו ביום שבו חזרנו מהטיול אל מחוץ לעיר: באותו בוקר, לאחר חצי שעה של חיפושי חניה מייאשים, מצאנו לבסוף פיסת מדרכה לא מאוישת ומיהרנו להידחק פנימה, רק על מנת לגלות שזמני הניקוי באותו רחוב מרתקים אותנו לרכב לעוד שעה וחצי של בהייה מרוכזת באבק והרהור קיומי. זה גם השלב בו השלפוחית שלי הזכירה לי את הקפה ששתיתי שעה קודם, הסוללה בטלפון נגמרה ובאופן כללי הגעתי לנקודת השבר המדוברת, בה תהיתי למה זה מגיע לי והאם העם היהודי לא סבל מספיק.
עם מחשבה מייאשת זו, שעה וחצי מאוחר יותר, יצאתי מהרכב בלאות, אספתי את שלל פקלאותיי מהטיול, הסתובבתי לאחור וכמעט מעדתי על ברז כיבוי האש שעמד בגאון בסמוך לרכב.
גאדדאמט!
צילום: דנה קופל
צילום: דנה קופל, ידיעות אחרונות
מומלצים
