משבר הדיור כמדיניות

נשיא ארצות הברית הארי טרומן אמר פעם: "בגיל צעיר שקלתי להיות פוליטיקאי, או נגן פסנתר בבית בושת. לומר את האמת, אין הבדל גדול בין השניים".

עוד בערוץ הדעות של ynet

אין בעל בית / יובל אלבשן

קריסת קונספציית הדיור / גיל גן-מור

בעוד פחות מחודש ימים נהיה כולנו עדים למצעד איוולת מתוקשר ומתוזמן היטב הידוע בכינויו "בחירות". הכלכלנים מספרים לנו שהתענוג הזה יעלה למשק הישראלי כשני מיליארד שקלים. בניגוד לבחירות בשנים עברו, עושה רושם שהפעם אכן אתגרים רבים מונחים על הכף. חלקם יקראו לעצם ציונים וחלקם יפחידו אותנו שאוטוטו באים עלינו לכלותנו. בין לבין, בדומה למילות השיר המפורסם, נחכה כולנו לאותו משיח שלא בא וגם לא מטלפן ואנו כציבור מטומטם נמשיך לשלם.

קווים לדמותו של משבר הדיור הציבורי

לא מעט נכתב על משבר הדיור במדינה, אבל האמת היא, שהגרוע עוד לפנינו. אם נחזור מעט לאחור, נבין שבין המדינה לבין האזרח קיימת אמנה חברתית. אנו, האזרחים, משלמים מסים ומקיימים את החוק והמדינה כריבון אמורה לספק לנו את צרכינו הבסיסיים ביותר. אחד מאותם צרכים בסיסיים הוא קורת גג. נשמע פשוט, לא?

נכון לכתיבת שורות אלו, יותר מ-30 אלף איש ממתינים לדיור ציבורי. דו"ח מבקר המדינה קבע כי ממשלות ישראל בעשור האחרון לא השכילו להבחין בצונאמי המתקרב בתחום חשוב זה. אם לא די בכך, גם היום, נדמה כי חרף ההד התקשורתי נוכח ממצאי הדו"ח, מעטים מאיתנו באמת מבינים את חומרת המצב.

נתוני משרד השיכון מלמדים כי מראשית שנות ה-90 מדינת ישראל לא בנתה אפילו דירה ציבורית אחת. רק לשם השוואה, במדינות ה-OECD ממוצע הבנייה עומד על 51.3 דירות ציבוריות לכל אלף תושבים ואילו בישראל נבנו רק 0.039 דירות ציבוריות לאותו יחס בדיוק.

בל נטעה ונחשוב כי מדובר בגזירת גורל. מדובר במדיניות כלכלית ניאו-ליברלית המכוונת אל הבטן הרכה של החברה הישראלית. מדיניות זו קיבלה משנה תוקף בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כשר אוצר תחילה וכראש ממשלה בשש השנים האחרונות.

עולה השאלה כיצד בכלל הגענו עד הלום? ערב חקיקת חוק הדיור הציבורי (1998) החזיקה המדינה במלאי של כ-108 אלף דירות ציבוריות. נכון להיום, מלאי זה צומצם ביותר ממחצית ועומד על כ-60 אלף דירות בלבד. אגב, הכסף שהתקבל ממכירת אותן דירות, כ-2.75 מליארד שקלים, שהיה מיועד לשמש לבנייתן של דירות ציבוריות חדשות, נעלם באורח פלא בין מסדרונות האוצר וחולק כאתנן פוליטי נדיב בין משרדי הממשלה השונים.

חשיפת אותו אתנן "זכינו" לראות בממצאי תחקיר עיתונאי לפיו משרד השיכון סייע ותמך במכירת דירות ציבוריות בנזיד עדשים לחבריו. על כך כאמור "אין צורך להתנצל". אחרי הכול, לאותן אוכלוסיות מוחלשות אין לובי פוליטי שישמור עליהן וגם אין להם מפעל התיישבות לקיים.

חרף התרחיש הקשה שאליו נקלע הדיור הציבורי בישראל, אין צורך לומר נואש - ניתן לנסות ולהחזיר עטרה ליושנה. יש דרכים רבות לעשות זאת, כך לדוגמה, חקיקה שבמסגרתה יוקצו כ-10% דירות ציבוריות בכל פרויקט חדש שיבנה בישראל, הגדלת הסיוע בשכר דירה והשוואתו למחיר שכירות ריאלי, ייזום ובנייה של דיור ציבורי זמני כפי שנעשה בעבר בעת קליטת גלי העליות הגדולים. אין מדובר בפתרונות קסם, אלא כאלה שכבר נוסו בהצלחה ברוב מדינות האיחוד האירופי. פתרונות אלו סייעו בחיזוק אוכלוסיות מוחלשות ואף הובילו לשינוי חברתי אמיתי.

בהיעדר קביעת מדיניות ברורה בתחום חשוב זה, גורלם של עשרות אלפי הזכאים לדיור ציבורי נגזר מראש. גם ילדיהם, סביר להניח, יזכו לגורל זהה. שכן העוני, בדומה למחלות תורשתיות, גם הוא עובר מדור לדור ואיתו גם תחושת הייאוש.

היה זה ראש הממשלה המנוח מנחם בגין שאמר פעם ש"עתידה של המדינה היהודית נשען על יכולתה להכיל את החלשים שבתוכה". מאותו חזון צמחו פרויקטים חברתיים מופלאים כמו שיקום שכונות. כיום מוטלת עלינו החובה לקיים חזון זה על-ידי נטילת גורלנו בידינו, לקום מהספות וללכת להצביע.

רפאל דיין, עו"ד מתנדב בעמותת ידיד סניף אשדוד

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il