בין גרבוז להוברמן

עוד בערוץ הדעות של ynet

האומץ לעשות שלום / דני יתום

נאומה של מיכל קסטן קידר בכיכר רבין שהוביל להשתלחות ארסית (צילום: מוטי קמחי)

אולם אם כבר נעשה שוב שימוש בביטוי השחוק, אזי נכון להבינו בדרך אחרת. כזו המשקפת את העובדה שהחברה הישראלית הפסיקה לגבות מחיר מאלו שמדרדרים אותה לתהומות של כיעור ובהמיות. בשנים האחרונות הפכה השנאה למוצר חינם בשיח הציבורי בישראל ונושאיה אינם נדרשים עוד לשלם מחיר. הגינויים לגרבוז ולהוברמן נשמעו אמנם מכיוונים רבים אבל ספק גדול אם באמת ייגבה מהם מחיר ציבורי. סביר יותר להניח ששניהם יצלחו בקלות את מסע הגינויים הסמלי רק על מנת לגלות בעוד מספר ימים שהרייטינג שלהם דווקא עלה.

כדי לקבל פרספקטיבה על שינוי הדפוס בעניין הזה די לחזור לסיפורו של ח"כ אלוף אורי אור, שהפסיד את הקריירה הפוליטית שלו בשל התבטאויות בגנות עולי מרוקו. עוד בטרם הודח אור בפריימריז על-ידי חברי מפלגת העבודה נשללו ממנו תפקידיו הסיעתיים עד שסיים לערוך "מסע התנצלות" לאורכה ורוחבה של הארץ. פרשת אור התרחשה פחות משלוש שנים לאחר רצח רבין. שני עשורים לאחר מכן, שבה החברה הישראלית להיות סלחנית כלפי מובילי דעה שבוחרים במודע להסיר כל רסן.

ההתנהלות של אי-גביית מחיר עבור השנאה משיתה את התשלום על החברה הישראלית כולה. במקום שבו פרשן צבאי לא מהסס להאשים אלמנת צה"ל במות בעלה בקרב ובקושי מתנצל, מה יש להתפלא על נוסעי טיסה שמאשימים ומקללים את אנשי הצוות (הם אגב כן בחרו להתנצל ושילמו מחיר ציבורי יקר). מחיר נוסף הוא ההרס שמסבה האלימות הפסבדו-פובליציסטית למכנה המשותף של החברה הישראלית. קיומה של חברה מגוונת ומרובת שסעים ואתגרים מחייב שיח ציבורי פתוח, נוקב, אמיץ ומתריס, אבל במקביל מחייב טיפוח מתמיד של מכנה משותף ושל כללי משחק בסיסיים. כתיבתו הבזויה של הוברמן והערותיו של גרבוז אינן ביטוי של שיח ציבורי נוקב ואמיץ, אלא בדיוק להיפך. הן חותרות תחת היכולת של החברה הישראלית לנהל ולהכיל שיח מסוג זה מבלי להתפרק לרסיסים.

השיח הציבורי ודאי אינו יכול להתנהל רק ב"שפה של בית מרקחת", ולא זו הכוונה. אמירות חריפות, ערעור על מוסכמות וזעזוע של דעת הקהל הם מרכיבים חיוניים של הדיון הפוליטי-אידאולוגי. הצבת הגבולות רחוקה מלהיות פשוטה ויש להיזהר בה, אך יש עדיין מקרים שלגביהם אין ספק. אחד הסימנים לזיהוי שלהם הוא ההבחנה בין פליטת פה לבין אמירה מתוכננת ומוקפדת, כפי שקרה עם גרבוז והוברמן. הנכונות להתנצל לאחר מעשה היא סימן נוסף. חשובה יותר משניהם היא השאלה כלפי מי מופנית האמירה המבזה והמתריסה. האם כלפי בעלי הכוח או דווקא כלפי המוחלש, המודר או זה שמצוי בתוך מציאות פגיעה וכואבת.

אמירה תקיפה כלפי נותני הטון ובעלי הכוח היא לעתים הדרך היחידה לערער את עוצמתם ולהטיל בה ספק. השימוש באותו הסגנון כלפי מי שזועק או פועל מתוך כאב או הדרה היא מעשה נבזי ואלים. על פי שלושת המבחנים האלה, גרבוז והוברמן "חכמים גדולים על חלשים" (למרות שהדבר האחרון שאפשר לייחס למיכל קסטן קידר הוא חולשה). עכשיו מגיע פעם נוספת מבחנה של החברה הישראלית - מי ישלם את המחיר? אלו "שאין להם אלוהים" או פעם נוספת הציבור הישראלי כולו.

עו"ד הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il