שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    באה מאהבה: יחסים על הסכין

    האהבה היא רגש עצום שמכיל בתוכו תשוקה, פחד, כמיהה וכאב. אליענה אלמוג בחרה חמישה סיפורים שנוגעים ברגש החשוף, מאוכל יפני מנחם, דרך קור סקנדיבי, ועד לנעורים ברמת גן. ספרים על הסכין

    נדמה לי שאין ספר שאינו עוסק באופן, כזה או אחר, במערכות יחסים. אלו מניעות את העולם, ומניעות אותנו. כי מי אנחנו בעצם בלי שמישהו אחר יראה אותנו? יגיב לקיומנו? יהפוך אותנו מאובייקט לסובייקט?

     

     

    יחד עם זאת, יש ספרים שהמוקד שלהם, חומר הבעירה שלהם והכוח המניע אותם הוא העיסוק במערכות יחסים, בעיקר אלו שבהם יחסי האהבה כוללים בתוכם את כל החומרים שהאהבה עשויה מהם: תשוקה, חמלה, פחד, כאב, געגועים, הכמיהה להיות עם מושא אהבתך, המבט שבו את מתבוננת במושא אהבתך, חרדת הנטישה, חרדת אי-הנטישה, חרדת הכישלון וחרדת ההצלחה.

     

    מסתבר שגם הספר שלי, "מבט חטוף של הנצחי", הוא כזה. כזה שטובע את עצמו לדעת בביצה של קשרי קשרים ומערכות יחסים טעונות בתשוקות וברגשות. לא סתם כתבתי כך. היה לי ממי ללמוד: ישנם כמה וכמה ספרים שלמדתי מהם מה הן מערכות יחסים, ואיך ראוי לכתוב אותן.

     

    "המטבח". אוכל שמדבר על האהבה ()
    "המטבח". אוכל שמדבר על האהבה
     

    "המטבח", מאת בננה יושימוטו

    ב"מטבח" של בננה יושימוטו, כלולה סצנת האהבה היפה ביותר שקראתי מימי. הנובלה הראשונה שבספר היפהפה הזה מספרת את סיפור יחסיהם של מיקגה ויואיצ'י. מיקגה מאבדת את סבתה האהובה, האדם היחיד שיש לה בעולם, ובאופן בלתי מוסבר עוברת לגור בביתם של יואיצ'י ואריקו- אמו, שהיתה פעם אביו.

     

    היא ישנה על הספה בסלון, היא מבשלת להם דייסת אורז, סלט מלפפונים, איטריות ראמן. היא מאושרת לבשל במטבח שלהם ולישון על הספה שבסלון ביתם, ובינה לבין יואיצ'י נרקם קשר עדין, בלתי נראה ונראה גם יחד, קר וחם, קרוב ורחוק, מלא הומור וכבד ראש.

     

    כשאריקו מגיעה לקיצה הטרגי, הכל מתפרק. לא ברור אם מיקגה ויואיצ'י יכולים להתגבר על כאבם האישי והמשותף, על הקרירות שנודפת מהם, ושניהם נוסעים, כל אחד לעיר אחרת. וכאן מגיעה סצנת האהבה שהמילה אהבה לא נזכרת בה אפילו פעם אחת, באף אחת מהטיותיה. במקום זה היא מלאה באוכל.

     

    מיקגה מזמינה במסעדה קטנה מנת קצודון: קערית אורז שעליה שניצל מבשר חזיר שבושל בבצל וביצה. הקצודון טעים לה, נדיר בטעמו, והיא מזמינה מנה נוספת ונוסעת במונית לעיר המרוחקת שבה נמצא יואיצ'י, שמתאכסן באכסניה בה מגישים רק מאכלי טופו, והוא רעב. רעב למשהו מוצק. רעב למיקגה. גם מיקגה רעבה, והרעב הזה שהוא רעב למזון, אבל גם רעב למשהו אחר לגמרי, הוא אולי הבסיס לכל מערכת יחסים באשר היא. כי אולי כל קשר בא להשביע את רעבוננו, למלא את החללים שלנו.

     

    מיקגה מגיעה אל העיר המרוחקת, אל האכסניה ומטפסת אל חלון חדרו של יואיצ'י כדי להשביע את רעבונו. ומה בעצם צריכים גבר ואישה בודדים ואבלים, חוץ ממישהו שישביע את רעבונם? שיטפס אל חלון החדר שלהם עם מנת קצודון ארוזה היטב וייתן להם לאכול?

     

    "שמיים כחולים, אדמה לבנה". אהבה שמתחילה בבדידות ()
    "שמיים כחולים, אדמה לבנה". אהבה שמתחילה בבדידות
     

    "שמיים כחולים, אדמה לבנה", מאת הירומי קוואקמי

    אנחנו עדיין ביפן, ועדיין עם מערכת יחסים שכוללת בתוכה עיסוק בלתי פוסק באוכל, באכילה, בהשבעת הרעב והצמא, ולצדם כל התשוקות המודחקות והחבויות שמתגלות בעדינות ובשקט.

     

    זהו סיפור שמתחיל בבדידות ונגמר בבדידות. אבל האם הבדידות שלפני הקשר היא אותה בדידות שאחריו? צוקיקו פוגשת את "המורה". הוא היה המורה לספרות שלה בתיכון. היא כבר לא ילדה, אלא אישה בת 37 שחיה בבדידות מוחלטת בעיר גדולה, עיר המגרה את כל החושים, אבל מותירה אותה לבדה.

     

    לאט לאט רוקמים צוקיקו והמורה קשר עדין ומדויק. הם שותים יחד סאקה, לפעמים חם ולפעמים קר, הם אוכלים יחד מאכלים בעלי שמות משונים. הכל קורה לאט, בעדינות מופלאה, בתוך עולם שהוא העולם האמיתי, אבל בו זמנית גם עולם שצוקיקו והמורה יוצרים לעצמם והוא מרחף בתווך שבין מציאות לדמיון, בתוך אותו לימבו שיוצרים לעצמם האוהבים שנמצאים בתוכו כל זמן שהאהבה קיימת בתוכם.

     

    "ממתי נעשינו, המורה ואני, קרובים כל כך?" שואלת צוקיקו ולא מוצאת תשובה, אך התשובה לשאלה הזו, שהיא פרטית ונצחית גם יחד, נמצאת בתוך הספר השקט הזה: התשובה המדויקת המראה לנו איך אנחנו נעשים קרובים כל כך למושא אהבתנו, איך נרקמת המלאכה המסתורית של קשר, עד שהוא מגיע לנקודה הברורה, שבה אומר המורה לצוקיקו: " האם תסכימי להיות איתי בקשר רציני מבוסס על אהבה?"

     

    "חוש השלג של העלמה סמילה". שאלה של מסתורין ()
    "חוש השלג של העלמה סמילה". שאלה של מסתורין
     

    "חוש השלג של העלמה סמילה", מאת פטר הוג

    מיפן אפשר לטוס היישר לדנמרק של פטר הוג, אל העלמה סמילה, אל קור של שמונה-עשרה מעלות מתחת לאפס. כמעט כמו כל הגיבורות שבחרתי להביא לכאן, גם סמילה חיה בבדידות. בדידות שנסדקת כשנכנס לחייה המכונאי. אין לו שם. הוא "המכונאי", ועל אף שעד תום הספר הוא נשאר נטול שם, הוא וסמילה מצליחים בתוך סיפור מסתורין, אלים, מלא עומק ותהפוכות, לרקוד זה סביב זו את הריקוד הקטן של יצירת הקשר. הריקוד שכולל בתוכו את הניסיונות - הכושלים והמצליחים - לבנות אמון, לדעת מיהו האדם העומד מולך, הנוגע בך, את המגע הראשון של גוף בגוף, ואחר כך את השני.

     

    "חוש השלג של העלמה סמילה" אינו סיפור אהבה ואינו סיפור על מערכת יחסים, אבל בו זמנית הוא בדיוק כזה, כי הלב של התעלומה שנרקמת בו, של המסע אל תוך הקור והחשכה, של חקירת הרוע הטמון במין האנושי וגבולותיו, הלב של כל אלה הוא מערכת היחסים, בתחילה זו הנרקמת בין סמילה לבין הילד המת אסיאס, ואחר כך זו הנרקמת בין סמילה לבין המכונאי - מערכת יחסים שיש לה את היכולת לחלץ אותם מבדידותם, להציל את חייהם בכל המובנים האפשריים.

     

    "גרינלינג". כוחה של אהבה ראשונה ()
    "גרינלינג". כוחה של אהבה ראשונה
     

    "גרינלינג", מאת אסתי פילרסדורף

    מהקור הסקנדינבי אפשר להיחלץ אל תוך החום הישראלי. עוד לפני שמזגנים ציננו אותנו בכל מקום - אל הימים של ראשית המדינה, ואל רמת גן, שם חיה דני, תלמידת תיכון רגישה המתאהבת בחגי, בחור חיפאי מבוגר ממנה שמצליח, עד שכבר אינו מצליח, לענות על כל השאלות הממלאות את חללי לבה, שאלות שמוכרות לכל נערה מתבגרת, בכל מקום בעולם: "מי יראה אותי? מי יביט בי ויאהב אותי כפי שאני? מי ישכיח ממני את הכאב הקיים בחיים בתוך משפחה מתפקדת ושאינה מתפקדת? מי יראה את היופי שיש בי? מי יהיה הראשון שיגע בי?"

     

    נדמה שאהבה ראשונה של גיל הנעורים היא עניין נצחי. שום דבר אינו דומה לכך, לגילוי הראשוני של הלב והגוף, של התחושות שיכולות להתעורר בגוף הצעיר והבלתי מנוסה, לחדווה של ההדדיות שבאהבה, לנסיעות הארוכות באוטובוסים, כשהגוף כבר רועד מרוב ציפייה לפגוש את מושא האהבה.

     

    אבל לרוב, אהבת הנעורים הראשונה אינה נמשכת לנצח, ושוב, אין שום דבר דומה לאכזבה הראשונה, לשברון הלב הפותח את הפתח לכל חלקי הלב השבורים שעוד יבואו אחריו, לקרירות ולקשיחות שיש לבנות כדי לא להיפגע שוב, לאופן שבו אנו בונות את עצמנו, לבנה אחר לבנה, כדי שנוכל לעמוד איתנות מול מערכות היחסים שעוד יבואו, כדי שלא יכריעו אותנו.

     

    "ואלס עם חתולה". יודעת לעשות הכל חוץ מאשר למצוא אהבה ()
    "ואלס עם חתולה". יודעת לעשות הכל חוץ מאשר למצוא אהבה
     

    "ואלס עם חתולה", מאת פאם יוסטון

    לוסי אורורק, הגיבורה של כל הסיפורים הכלולים בקובץ הסיפורים הצנוע והיפהפה הזה, היא מומחית למערכות יחסים, או אולי יש לומר, מומחית לאי-מערכות יחסים.

     

    היא יודעת לעשות הכל: לחתור בנהרות גועשים, לדאות בדאונים, לשפץ בתים ישנים, לשרוד בשלג, להינצל מסערות בים, לצלם צילומים מושלמים. רק דבר אחד היא לא יודעת. למצוא את הגבר איתו תוכל לבנות מערכת יחסים.

     

    הכל ברור כל כך, מערכת היחסים שהייתה לה עם אביה לא תאפשר לה לעולם לפרוץ את הדפוס שמביא אותה שוב ושוב לבחור בגברים בלתי אפשריים, שלא רואים אותה או לא רוצים אותה, שלא מסוגלים לשכב איתה, שמשקרים לה, שרודפים אותה בקנאות רצחנית, או פשוט אלכוהוליסטים שנכנעים שוב ושוב לבקבוק המשקה. אבל לוסי לא נכנעת ומנסה שוב ושוב,

    נוסעת לכל חלקיו של העולם, עוברת ממטוס אחד למשנהו, מסכימה לצאת לפגישות דרך מודעות בעיתונים, מסכימה לטוס לקצה השני של העולם רק כדי לגלות שהגבר שקרא לה לשם פגש בינתיים, לגמרי במקרה, מישהי אחרת.

     

    כמו הרבה נשים אחרות, גם לוסי מבינה לבסוף שמערכת היחסים אותה היא צריכה לבנות, זו שתאפשר לה (אולי) להגיע אל המנוחה והנחלה של קשר מיטיב עם גבר טוב, היא מערכת היחסים עם הילדה הקטנה שבתוכה, זאת שגדלה בלי לגדול, זאת שגדלה כמו שיח של חוביזה בחצרו של מישהו, חשופה לשמש ולגשם, צומחת כשהשמיים מאפשרים לה, ונובלת בעונות השחונות.

     

    לא קל לבנות מערכות יחסים, לא קל גם לכתוב עליהן, אבל כשמצליחים לעשות זאת, צפוי לקורא עונג גדול, כמו שמצאתי בכל אחד מחמשת הספרים הללו.

     

    "מבט חטוף של הנצחי", מאת אליענה אלמוג ראה אור לאחרונה בהוצאה "כנרת זמורה-ביתן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מורן חן
    אליענה אלמוג. סיפורים על אהבה
    צילום: מורן חן
    לאתר ההטבות
    מומלצים