שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ארז ביטון שיקבל את פרס ישראל: "שיריי מגיעים מפיוס ומהכלת האחר"
    העלייה לארץ, הפיצוץ שעיוור אותו, ספרי השירה וההכרה הממסדית המאוחרת. בגיל 73 זוכה ארז ביטון בפרס ישראל לספרות ושירה עברית ושואף רק לדבר אחד: "צריך לאחד ולא לפלג". ויש לו כמה מילים ליאיר גרבוז. ראיון ביתי

    "בבקרים של חורף נהגה אמי לעשות לנו מרק של חרירה,

    ותיבלה אותו בחמדת לבה אל מול תריסים שבורים.

    שלושה וארבעה ילדים במיטה סביב לסיר מעלה אדים,

    שם עלו כמיהתנו האבודות.

    שם הכנתי לך אימי מעט חום לימים קרים

    שם רקמתי לך אימי חום לקיץ רב"

    (בבקרים של חורף, ארז ביטון)

     

    את השיר הזה בחר המשורר ארז ביטון להקדיש לאמו המנוחה, שלא זכתה לשמוע את הרגע שבו הודיעו לו כי זכה בפרס ישראל לספרות ושירה עברית. אתמול (א') הוא קיבל את ההודעה שלפיה אחרי 40 שנות יצירה וכתיבה הוחלט להעניק לו את ההכרה הממסדית, שהוא כה ציפה לה.

     

    ראיון ביתי עם המשורר ארז ביטון    (צילום: ליאור פז)

    ראיון ביתי עם המשורר ארז ביטון    (צילום: ליאור פז)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ביטון בן ה-73 נולד באלג'יריה בשם יעיש, וב-1949 עלה עם הוריו לישראל והתמקמו במעברת רעננה. לאחר כמה שנים עברו ללוד, ושם השתנו חייו. בגיל 11 פתח ביטון תיבה שמצא ברחוב, מתוך מחשבה שיש בה אוצר, אך היא הכילה פצצה שהתפוצצה על פניו, גרמה לו לעיוורון ולקטיעת ידו השמאלית. 

     

    "הרבה שנים כתבתי מעט שירים על העיוורון", סיפר בראיון ל-ynet בביתו אחרי ההודעה על הענקת הפרס. "בשנים האחרונות חדרתי יותר ויותר אל תוך עצמי, אל תוך החוויה האישית הכואבת כל כך. רציתי להוציא לאור את העיוורון מן המחשכים. לתת לו איזושהי רשות קיום כדבר שאפשר לחיות איתו. אני אומר לבן שלי 'כשתלמד לשחק על שפת עיניי כמו במגרשים מוכרים, בלי הפחד של מאורות אפלות, אלמד אותך בתמורה להתהלך עם החושך כמו עם ידידים ולא תצטער בני'. כלומר, אני מנסה לתת גם לחושך איזושהי משמעות, איזושהי פונקציה". 

    ארז ביטון. למד להשלים עם זה שהוא עיוור (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    ארז ביטון. למד להשלים עם זה שהוא עיוור(צילום: שאול גולן)
     

    מסלול חייו של ביטון השתנה אך הוא לא עצר לרגע כדי לרחם על עצמו. ביטון סיים תואר ראשון בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ותואר שני בפסיכולוגיה שיקומית באוניברסיטת בר אילן. בשנות השישים שימש כעובד סוציאלי באשקלון, תפקיד שאותו מילא באור יהודה ולאחר מכן בית החולים לפגועי נפש ברמת גן.

     

    ביטון משמש גם יו"ר המרכז הים תיכוני לתרבות, יו"ר אגודת הסופרים וחבר מועצה בארגון נפגעי פעולות האיבה. ביום העצמאות ה-40 לישראל הוא השיא משואה, ובשנה שעברה זכה בפרס מפעל חיים על שם יהודה עמיחי לשירה עברית ובפרס ביאליק לשירה ולמפעל חיים. הוא הוציא חמישה ספרים: מנחה מרוקאית (1976), ספר הנענע (1979), ציפור בן יבשות (1990), תמביסרת: ציפור מרוקאית (2009) ונופים חבושי עיניים (2013).

     

    על החלטתה להעניק למשורר את הכבוד, נכתב בוועדת הפרס על היותו של ביטון "מקור השראה בולט במסורת השירה הישראלית. חמשת ספרי השירה שפרסם, מ'מנחה מרוקאית' עד 'נופים חבושי עיניים' הם מופת של התמודדות אמיצה, רגישה ומעמיקה עם טווח רחב של חוויות אישיות וקיבוציות, שבמרכזן כאבי ההגירה, חבלי ההשתרשות בארץ וכינונה מחדש של הזהות המזרחית כחלק בלתי נפרד מהדיוקן הישראלי הכולל".

     

    "נפגעתי מהדברים של גרבוז"  

    הוריו של ביטון לא ידעו שהוא משורר. "הם ידעו שאני מלומד, שאני משקיע את ימיי בלימודים. אמי תמיד דחפה אותי ללמוד. אמרה לי תלמד, תלמד, תלמד. ובאמת למדתי, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה", סיפר בראיון ל-mynet באוקטובר האחרון. "מאוחר יותר, כשעבדתי בתור עובד סוציאלי, חשבתי איך אוכל לעזור להוריי וקניתי להם מכולת. אמרתי לעצמי, הם, שכל החיים היה להם חוב במכולת, יוכלו עכשיו לתת לאנשים אחרים בקרדיט. ניסיתי לעזור להם, אבל לא הצלחתי להפקיע מהם את גורלם כמהגרים". 

     

     (צילום: שאול גולן) (צילום: שאול גולן)
    (צילום: שאול גולן)

    כעת הוא מקבל את הפרס היוקרתי ביותר. "זה סמל לנוכחות וליחס לאוכלוסיות שלמות ושונות. הפרס הזה, יש בו פיוס דווקא על רקע החודשים האחרונות בתקופת הבחירות שהתנהלו ברוגז, שנאה, התכתשויות הדדיות, השמצות, ביזוי, השמצות והתנשאות של קבוצה אחת על רעותה", אמר ביטון בסלון ביתו ברמת השרון.

     

    כשהוא מדבר על התנשאות ושנאה, ביטון מכוון לעבר יאיר גרבוז, שכינה אוכלוסיה שלמה "מנשקי קמעות" במהלך עצרת השמאל בכיכר רבין ועורר סערה. "נפגעתי מהדברים של גרבוז", אמר. "לא חשבתי באותה העת שנכון שאביע עמדה פוליטית. הדעה הזאת היא קיצונית ונובעת מבורות ומאי-הבנה של הכרת הזולת. היו דברים שלא היו צריכים להיאמר. אני מצפה שיקבלו אותי עם המסורת שיש בי, ואני לא מודד אנשים בכמות המסורת שלהם. יש מסורת מערבית, חילונית, מורשת יהודית ואני מאוד קשור אליה. שאני אבטל את היחס שלי לאבן גבירול, לכתר מלכות או לרבי יהודה הלוי? אני רואה את עצמי כחוליה קטנה בשרשרת הזהב של
    דורות הפייטנים".

     

    ביטון מאמין כי יש לקרב ולא לפלג, כפי שהוא מקפיד לעשות בשיריו. "מה שראוי בתוך מחלוקת פוליטית שכל אחד ידגיש את מה שטוב בו, ולא את השלילי אצל הזולת. מה בצע בשנאה? מה בצע בהשפלת האחר? מה יוצא מזה? אני בא מאזור של שירה והיא במהותה אמורה לעשות פיוס וריפוי. השירים שלי תמיד באו ממקום של פיוס, הקשבה והכלה של הזולת".

     

    בגיל 65, כך מעיד ביטון, הוא הגיע להשלמה עם היותו עיוור. בספרו האחרון, "נופים חבושי עיניים", קיבל העיוורון מעמד משמעותי ולדבריו רק כך הצליח להגדיר את זהותו הרחבה. "אני מדבר ערבית, גדלתי על ערבית, עד גיל 11 הייתי ילד רואה והתעוורתי - לא הרמתי ידיים", הוא אומר. "אני בעל תואר שני בפסיכולוגיה ועבדתי בזה 20 שנה. במקביל ערכתי כתב עת. גידלתי ילדים, התחתנתי, אני מסתכל כל הזמן על הדבר המופלא שנקרא בנאדם ושואל מה מקומו בעולם. הספר האחרון שלי יש בו ריפוי גדול של קבלה של עצמי כמו שהייתי צריך לקבל את עצמי כעיוור וכמרוקאי, רק אז יכולתי לקבל את האחר".

    פורסם לראשונה 29/03/2015 23:57

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים