שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "לפרסם ספרי שואה זאת שליחות"

    "ערכם של ספרי שואה לא טמון רק בהיבט שימור הזיכרון, ההנצחה ואיסוף המידע - אלא גם ביכולת להשתמש בחומרים שכתבו החוקרים והניצולים כדי לקרב את קורות התקופה לדור הצעיר", אומרת אלה פלורסהיים, עורכת הוצאת הספרים של "יד ושם". ראיון לכבוד יום השואה

    בתוך כל הטרנדים, האופנות והז'אנרים של שוק הספרים, יש תחום אחד שמתברר שהוא על-זמני, ולא משנה מה מצב התעשייה - והמצב כידוע גרוע - כותרים חדשים בנושא שואה יפציעו, כמובן, במשך כל השנה. אבל במיוחד לקראת יום השואה.

     

    ספרי שואה (שכמובן זו הגדרה גנרית וחמקמקה) ממשיכים להיכתב, להתפרסם, אם אלו רומנים, ביוגרפיות, ספרי עיון ולמעשה כל תצורה אפשרית, ודומה ששום דבר לא ישנה זאת. מדובר בלא מעט הוצאות גדולות שבוחרות לפרסם, בלי שום קשר לצפי המסחרי, ובראשם הוצאת "יד ושם", שעבור ספרים אלו היא בעצם קיימת, להמשיך להדפיס ספרי שואה, וכל הזמן לחדש את מחזור הדם הגוטנברגי של הנושא.

     

    "מדי שנה מתפרסמים כ-40 כותרים חדשים במסגרת ההוצאה במגוון שפות, והם כוללים ספרי מחקר, יומנים ופרקי תיעוד מתקופת השואה, זיכרונות של ניצולים ועוד", מספרת ד"ר אלה פלורסהיים, העורכת הראשית של ההוצאה. פלורסהיים משמשת בתפקידה כשנתיים, ותחום המחקר האישי שלה עסק במחנות העקורים בגרמניה, ובפרט בגילוייה של תרבות יידיש בקרב הניצולים במחנות הללו בתקופה הראשונה לאחר השחרור.

    "אף בלא כתובה". הציבור מגלה בספרי השואה עניין רב ()
    "אף בלא כתובה". הציבור מגלה בספרי השואה עניין רב
     

    למרות מה שאולי נהוג לחשוב, שמדובר על ספרים שיוצאים בעיקר לצורך תיעוד ושמירה על הגחלת והזיכרון, מתברר לספרים הללו יש ביקוש רב. "הציבור בהחלט מגלה עניין במגוון הז'אנרים שאנו מפרסמים מדי שנה, ביניהם חוג לקוחות מתרחב בחו"ל. קהל הקוראים כולל ניצולים ובני משפחותיהם, מורים, סטודנטים ותלמידים וכן מיטב החוקרים בנושא בארץ ובעולם", היא מוסיפה ומדגישה כי ההוצאה איננה מו"ל מסחרי. "זה בא לידי ביטוי בכך שלמשל איננו גורסים ספרים שאינם נמכרים עוד בסדרי גודל גדולים ומורידים אותם מן המדפים, אלא ממשיכים לפרסם ולהפיץ כל כותר שעדיין נמצא אצלנו במלאי, מתוך גישה הרואה בהנצחת השואה, שנים קדימה, את העיקר".

     

    ההוצאה עצמה נוסדה באופן רשמי ב-1990, ואולם כותרים רבים ראו אור במסגרת יד ושם עוד משנת 1957. חשוב לציין עוד כי מלבד הספרים השוטפים, ההוצאה מפרסמת מדי שנה את כתב העת קובץ "מחקרים - יד ושם" המפרסם את מיטב המחקר העדכני בנושא השואה ונחשב היום לאחד מכתבי העת המדעיים המוביליים בעולם בתחום זה. בנוסף, הוצאת הספרים פועלת כמחלקה בתוך המכון הבין-לאומי לחקר השואה של יד ושם. 

     

    האם יש איזה פרויקט שאת גאה בו במיוחד? ספר שמבחינתך הוא הדבר הכי משמעותי שפרסמת כעורכת?

     

    "כל הספרים שלנו הם תולדה של עבודה קשה של גורמים רבים. בפרט אנו שמחים כאשר באפשרותנו לחשוף ולפרסם חומרים ארכיוניים ואחרים שלא היו נגישים לרוב הציבור, לדוגמה יומנים, תעודות או חומרים נוספים מתקופת השואה. אנו עובדים כעת למשל על שני יומנים מעניינים שטרם ראו אור. האחד הוא יומן של אישה יהודייה מרומניה, המתארת את תלאות משפחתה לאחר גירושם לטרנסניסטריה, וכן יומן נוסף של אישה לא-יהודייה מהולנד, שהוכרה בסופו של דבר כחסידת אומות העולם, המתעדת את הטיפול בילדה יהודייה שהיא החביאה אצלה במהלך המלחמה".

     

    למעשה, כשפלורסהיים מסתכלת על המדף במשרדה, היא מביטה בגאווה על המון כותרים. "יש גם את האלבום עדים דוממים, שפרסמנו השנה, שמביא מבחר סיפורים של חפצים מתקופת השואה שלוקטו בידי מחלקת החפצים של המוזיאון לתולדות השואה של יד ושם. את הסיפורים אספה מי שעמדה בראש המחלקה במשך שנים רבות, חביבה פלד-כרמלי ז"ל שהלכה לעולמה לפני מעט יותר משנה.

    "גיהנום בשם יאסנובץ". ספר שדרש משאבי נפש לא פשוטים ()
    "גיהנום בשם יאסנובץ". ספר שדרש משאבי נפש לא פשוטים
     

    "ספר נוסף שהעבודה עליו הייתה משמעותית הוא ספר זיכרונותיו של ארווין מילר, 'גיהינום ושמו יאסֶנובַץ', ניצול שואה שסבל ארבע שנים נוראות במחנה יאסֶנובַץ ביוגוסלביה. זה אחד מספרי הזיכרונות הקשים שעסקתי בהם, והעבודה עליו דרשה משאבי נפש לא פשוטים. עם זאת ראינו במערכת את החשיבות בפרסום הספר ובהבאת עדותו החשובה של מילר על מחנה זה, שאינו מוכר דיו לחוקרים ולקוראים רבים".

     

    האם הספרים האלה עדיין רלוונטיים במאה ה-21? למי הם מיועדים מלבד השורדים ומשפחותיהם?

     

    "ספרי הזיכרונות הם היבט חשוב ומרכזי בהנצחת השואה ואנו - ויד ושם בכלל - השקענו ומשקיעים מאמצים גדולים, בפרט בשנים האחרונות, בליקוטם ובפרסומם. סיפורים אלה חשובים מאוד ומוסיפים להיות רלוונטיים, שכן הם פורטים את אותו סיפור שואה גדול ונורא לניסיונות אישיים של כל יחיד ויחיד, ומאפשרים לנסות ולתפוס משהו מן האימה של התקופה דרך הניצול הבודד.

     

    "אנו מוצאים כי לא רק בני משפחות הניצולים מוצאים עניין בספרים, אלא גם ציבור רחב של קוראים וכן חוקרים הנחשפים לסיפורים ומוצאים בהם עוד ועוד מידע חשוב. אנו רואים חשיבות גם בפרסומם של זיכרונות ניצולים גם ממקומות המוכרים פחות לקהל הקוראים כגון יוגוסלביה, יוון, נורבגיה ומקומות נוספים".

     

    יש הרבה דעות ודיונים בנוגע לאופן בו יש ללמד ולהעביר את השואה בעידן של היום, עידן של הדור השלישי והלאה, שגדל לתוך עולם אחר, גלובלי. האם לדעתך צריך לשנות משהו בתפיסה הלימודית והספרותית?

     

    "האמצעים אכן מתפתחים ומשתכללים, אבל אין לי ספק שיש עדיין מקום למחקר, לספר ולסיפור האישי והאנושי. בהקשר זה אנו רואים בפעילות שלנו חשיבות לא רק מן ההיבט של שימור הזיכרון, ההנצחה ואיסוף המידע, אלא גם ביכולת לעשות שימוש בחומרים שלנו כדי לקרב את התקופה וקורותיה לעולמם של הדורות הצעירים שנולדו שנים רבות לאחר השואה, ולעורר שאלות ודיון. אנו אכן רואים חשיבות ביכולת להגיע לדור צעיר יותר של קוראים, ובשיתוף עם בית הספר להוראת השואה אנו שוקדים על פיתוחה של סדרה לנוער בנושא השואה".

     

    האם יש איזשהי אג'נדה שמכוונת אתכם? איך זה עובד מבחינת קבלת ההחלטות?

     

    "האג'נדה היחידה שלנו היא להפיץ את הידע בנושא השואה, באמצעות מחקרים, תעודות מתקופת השואה וזיכרונות. ההחלטות על פרסום ספרים אינן מתקבלות על ידי באופן עצמאי, אלא הן תולדה של תהליך בדיקה יסודי. כל כתבי היד שלנו נשלחים לעיונם של לקטורים, כלומר קוראים מומחים, הבוחנים את כתבי היד, ובהתאם לחוות דעתם נידונים החיבורים בידי ועדה של מומחים ואנשי יד ושם.

     

    "ועדה זאת היא שמקבלת את ההחלטות על הספרים שיתפרסמו בידי הוצאת הספרים, ושיקוליה הם מקצועיים גרידא. זה גם הרקע לכך שכל ספרי הזיכרונות והיומנים שרואים אור אצלנו עוברים שלב של עריכה מדעית, שאינו קיים על פי רוב בהוצאות אחרות, קרי בדיקת החיבור בידי היסטוריון המומחה לתחום המוסיף לקורא מידע היסטורי רלוונטי (באמצעות מבואות והערות שוליים) והמוודא שלא חלו בחיבור שיבושים היסטוריים בתאריכים, בשמות המקומות ובעובדות היסטוריות שונות".

     

    חשוב לומר שהספרים הללו אמנם רואים אור תחילה בעברית, אבל קהל קורא העברית אינו הקהל היחיד שלהם.

    יש בחו"ל חוג לקוחות נאמן ביותר, וכמו כן יוצאים כותרים משותפים להוצאת יד ושם ומו"לים מרחבי העולם.

     

    "יש הרבה דוגמאות לספרים שהצליחו בחו"ל, כמו למשל ספרו המרגש של הנרי פונר, 'גלויות לילדי הקטן', המספר את סיפורו של ילד יהודי בן 6 מברלין הנשלח ערב המלחמה במסגרת הקינדרטרנספורט למשפחה מאמצת באנגליה. אביו של פונר, שנספה כעבור זמן באושוויץ, שלח לבנו גלויות מאוירות יפיפיות וניסה באמצעותן לשמור על הקשר עמו. הילד שבגר ועלה ארצה, מסר תחילה לארכיון יד ושם את החומרים שנותרו לו מאביו, ובמסגרת ההוצאה לאור, הופק מהם ספר עם מידע רחב נוסף על המשפחה של הניצול והסיפור ההיסטורי של הצלתו. הספר תורגם לאנגלית ולגרמנית וזוכה להד רב, באופן מיוחד בגרמניה".

     

    כמובן, להוציא ספרי שואה זו לא רק עבודה, זו מעין שליחות, וצריך חיבור מיוחד לנושא, אצל פלורסהיים העניין התחיל מגיל צעיר מאוד. "אני זוכרת שכנערה צעירה קראתי את ספרו של אלי ויזל, 'הלילה', ושהוא הותיר עליי רושם גדול. לאחר מכן נמשכתי לעסוק גם בתרבות יידיש ובקורותיה במזרח אירופה, בנוסף לעיסוק מתמשך בנושא השואה ובקריאה של חומרים רבים ומגוונים בנושא, כך שעבורי זו בהחלט שליחות והעבודה הזו מתחברת כמעט לכל מה שעשיתי".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלה פלורסהיים. הכל התחיל בספרו של אלי ויזל
    לאתר ההטבות
    מומלצים