שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ילדים של החיים: פרק מספרה של טל ניצן
    הרומן הראשון של המשוררת והמתרגמת טל ניצן עוסק בארבעה אנשים וחתולה אחת, במערכת יחסים בין גבר לאישה צעירה וילד קטן שגרים דלת מול דלת, ובנערה שנפשה סוערת בזמן גיל ההתבגרות. בואו לקרוא פרק מ"את כל הילדים בעולם" באתר "עברית"

    "אֶת כל הילדים בעולם", רומן ראשון מאת המשוררת והמתרגמת המוערכת טל ניצן, הוא סיפור עדין וטעון על ארבע דמויות אנוש וחתולה אחת, שבמהלכו נרקם קשר זהיר בין גבר לאישה צעירה וילד קטן, הגרים דלת מול דלת. היא, אלי דיין, כתבת תרבות ברשת, שעברה מדרום תל אביב לבניין ישן בגבעתיים עם בנה, נועם. הוא, אלכס קוגן, בחור מתבודד ושתקן, חולק את דירתו עם חתולת רחוב שבאה ויוצאת כרצונה. כשאלי מספרת לנועם סיפורים לפני השינה, צלילי הגיטרה של אלכס חודרים את הקיר. כשאלי מחפשת הרפתקאות מיניות עם גברים זרים, אלכס מנהל רומן אסור חשאי. נועם הקטן, הוא שיסלול לשני המבוגרים את הדרך להיחלץ מן המבוי הסתום ששניהם לכודים בו, שעה שמעל ראשו שלו נקשרת סכנה גדֵלה והולכת.

     

     

    בעלילה נשזר גם סיפורה של סיוָן, נערה שנפשה מיטלטלת בסערות גיל ההתבגרות. היא מחפשת טעם לחייה, מתעבת את גופה ומתייסרת בנידוי חברתי. ברקע, כמו דמות נוספת, העיר הגדולה, הסואנת, האדישה אל היחיד, העלולה לרמוס אותו בכל רגע.

     (צילום: איריס נשר) (צילום: איריס נשר)
     

    "אֶת כל הילדים בעולם" הוא הרומן הראשון של המשוררת והמתרגמת טל ניצן.

     

    פרק ראשון

    דרך שלושה אדים ושלוש טעויות ראה אלכס את אלי בפעם הראשונה. האד הגדול של השרב שרבץ כבר שבוע כמו טלף כבד של חיה על חזה העיר; אדי החום שנאספו ועלו מתחתית הבניין ונאגרו בקומה השלישית מתחת לגג, במישורת הקטנה בין דירות שניהם; והאד הדק אבל המתעתע מכולם, שנח על זגוגיות משקפיו ובגללו חשב שזהו השכן החדש, אלי דיין, ששמו הופיע כמה ימים קודם לכן על תיבת הדואר, ולמען האמת הוא דימה לו אותו יותר מבוגר וחסון, אפילו קצת בריוני, על כל פנים יותר כבד מהבחור הדק הזה עם התספורת הקיפודית, ורק כשהבחור, שעמד להיכנס לדירה, נפנה אליו, ראה: לא בחור ולא אדון דיין - אישה צעירה חיוורת פנים, קצוצת שיער. באותו רגע גילה גם את הילד שעמד צמוד אליה, ידו כרוכה סביב ג'ינס ירֵכה, כדרך ילדים, בן שלוש וחצי או ארבע, אלכס התמצא בבני נוער אבל ילדים קטנים בילבלו אותו.

     

    אם כן, לאלי דיין יש אישה שפּניה עדינות אבל יש בהן גם משהו קשוח, וילד שנראה כמו גרסה רכה ודבשית של אמו, כאילו צויר בעיגולים בלבד - פני ירח, עיניים חוּם-זהוב, שיער בהיר שצונח חלָק חוץ מציצית סוררת, דמוית מזרקה, במרכז הקודקוד - ואלכס תהה איך שלושתם, אלי, אשתו והילד, נדחסים לדירה שגודלה וליתר דיוק קוטנה כשל דירתו שלו, והספיק לחשוב בשמץ רוגז שאלי דיין הוא מהגברים שלא טורחים לציין את שמה של בת זוגם על תיבת הדואר, לפני שאמרה:

     

    "שלום, אני אלי." ובמקום להושיט לה יד - הדייר הוותיק מקדם בחביבות נדיבה את זו שמקרוב באה - בהה בה ושאל סתמית, "אלי?"

    רמז עייפות או קוצר רוח ריפרף בעיניה האפורות כשאמרה לו, "אלישבע."

     

    כובד הקיץ לא סר גם לאורך התקופה הקרויה סתיו, כאילו נוח לו במקום הזה מכדי שיׁאבֶה להרפות ולהתגלגל לאחֵר, כאילו דבקה בו לאוּת האנשים המתנשמים לאט תחת עונשו, מתהפכים על מיטות בחיפוש אחר פיסת סדין קרירה יותר, דוחים את כל מה שניתן לדחות לחורף אבל כמו בכל שנה לא מאמינים שיבוא. שָׁרָב אחד דעך רק כדי לפַנות מקום לבא אחריו, האספלט ביעבע עד הערב, המים הקרים בקעו חמים מן הברזים, לא היה מקום להסתתר. בעיניים מסונוורות, תחת שמי החרדל הבוערים, למדה אלי את מסלולי המקום החדש, הקוּרים הלא-נראים שאדם טווה בהלוך ושוב שלו עד שהוא כובש לו אחיזה.

     

    בבקרים היתה עוברת את ויצמן יד ביד עם נועם, משאירה אותו בגן, שעכשיו התקיימה בו ספק-קייטנה-ספק-שמרטפייה, חוצה את ויצמן בחזרה ביד ריקה, וממשיכה מערבה בצעד מהיר אבל במסלול שהעדיף תעייה על פני יעילות. התפזורֶת הפרועה של הרחובות הקטנים, חֶלקהּ שתי וערב מרושל ופרום וחלקה דמוי כוכב, איפשרה לה להפתיע את עצמה בכל בוקר בנתיב אחר.

     

    בשעות האלה החום עוד רבץ מנומנם, והפיקוסים והברושים העתיקים עימעמו את קול המכוניות שכבר החלו לדהור על דרך השלום, עד לרגע שנאלצה לצאת מחסותם ולרדת לעליית הנוער לאורך החומה הנמוכה של בית הקברות.

     

    פה, על קו הגבול, התפרצו העיר והקיץ העיקש בכל אלימותם. להט מפויח, נחשולים עיוורים מגיחים עם כל חילוף רמזור, סאון וחיפזון. מכאן היתה פונה לנחלת יצחק, וככל שהתקדמה במובלעת זו של תל אביב בגבעתיים, הרגישה שהיא מעמיקה לחדור לשטח עוין. הרחוב היה שעטנז של שלוש הוויות שלא נגעו זו לזו. אם הקפדת להביט ימינה בלבד יכולת לחשוב, רחוב שגרתי, בנייני מגורים שלוֹבנָם לא עכור יותר מבכל מקום אחר, עצים מעט, מתנ"ס מנומנם, אפילו שמץ חן חריג במגדל מים ישן.

     

    צד שמאל הטיח בַּמהוגנות של צד ימין עליבות מזוקקת, מוחצנת, ברצף של מוסכים, בזארים מאולתרים בחצרות, חנויות קטנות נואשות דחוקות בין מגרשי חנייה, ארגזי ירקות נטויים אל הכביש תחת שלטי מחיר מאובקים. ארומה של שווארמה ואגזוזים, פלאפל בגריז. צד שמאל היה חשוף יותר להתעמרות הקיץ ופגיעתו הרעה ניכרה בו יותר, צבעיו נשרו, הטיח פקע בו, בנייניו נראו כמתנודדים הלומי חום.

     

    ובאמצע, מתוך החלכּאוּת הפרוורית הזאת, הזדקרו שלושת המגדלים בגובהם המופרז, ביוּקרתם המאומצת, כמו צורת קיום שלישית באותו רחוב, נעוצה בשמים המלובנים. שני הראשונים נשענו על מרכזם המסחרי הכעור, וברחבה שלפני השלישי, בניסיון יחידי לשַוות למקום יופי כלשהו, שובצו ארבע ברֵכות נוי קטנות וערוגות צמחייה ביניהן. על ספסלי העץ שמולן לא ראתה אלי אף פעם מישהו יושב, הרחוב לא היה עשוי להתבוננות ולהרהורים, והספסלים להטו תחת השמש כמו כל המשטחים האחרים. לעתים ראתה עורב גדול טובל במים, טופח עליהם בכנפיו ומנער את ראשו כמבטל מחשבה שעלתה בדעתו.

     

    לקראת המפגש עם יגאל אלון, הרחוב כמו נחפז לפרוק את מטעניו הנותרים במטח של צבעים. בוקר-בוקר, למבט לא היה לאן לברוח. מזללה בירוק עז, מסך ברזל סגול של מוסך, קיר של אריחי קרמיקה כתומים, והצומת, שאלי חשבה שגם אם תבקר בערים רבות ותחפש בשקידה, לא תמצא מכוער כמותו. סימטריה מוזרה שררה שם, בין שני בתי אוכל מרופטים ממזרח, וממערב שתי חנויות ענק למוצרי חשמל, האחת בצהוב-שחור והאחרת בכחול-לבן, מתיזות ברק תוקפני זו אל חזיתה האטומה של זו.

     

    כאן היתה אלי פונה שמאלה ומחישה את צעדיה, לנצֵח את מה שטיפס והתקומם בתוכה. תחנת הדלק, מוסך כתום, מוסך סגול, מוסך צהוב. שיניה החשופות ועיניה העצומות והאקסטזה השפוכה על פני הבחורה בתצלום הענקי על החזית של חנות המוזיקה, ושוב שמאלה ולתוך הבניין, צמחי הפלסטיק בכניסה, הפורמייקה של דוכן השומר, הבוקר-טוב, הכְּתַמתַם הדהוי של דלתות המעלית, קומה שלישית, "הרמוני - משרדי המערכת", ואיך, תהתה אלי, בדיוק מלב הזוהמה הזאת, משוגרות יום-יום הכתבות הפתייניות הנוצצות שמציירות עולם נעדר פיח, פלסטיק וזיעה.

     

    משהו גדול נקע ממקומו בקיץ הזה. בלי לדעת מה בדיוק, התחילה סיוָן להרגיש: משהו השתנה, השתבש. היא ניחשה את ההתנגשות לפני שידעה איך ומתי חרגה הרכבת מהמסילה. פחדה לדעת אבל גם ציפתה בסקרנות. הקיץ לא היה רע או מעיק מקודמיו, היה מעיק ורע ממש כמוהם, אבל מאחר שלא עשתה בו כלום שבכלום חוץ מנסיעה קצרה עם הוריה לאתר נופש באנטליה, נופש שהשתדלה לא להיזכר בו, לא יכלה להסיח את דעתה מכך שדבר שעוד לא ידעה מהו, התערער. כל צרימה רועשת יותר בחדר ריק.

     

    אביה, כמו כדור שפוגע בקרקע ומיד שב וניתז, נסע לכנס באוסטריה (או בשווייץ, היא שכחה מיד)

    למחרת שובם מטורקיה. אחת ליומיים היה מסמס לה מה נשמע, אחת לשלושה היתה מסמסת לו הכול בסדר. אִמה שבה והסתערה נחושה על העבודה, לפצות על הזמן האבוד, היתה יוצאת מוקדם וחוזרת לפנות ערב, האוויר סביבה רוטט מעצבנות, ואם שמה לב שסיוָן קמה רק שעתיים לפני שובהּ, לא אמרה דבר. חילופי הדברים איתה, גם אם התכווצו להכרחי, תבעו מסיוָן מאמץ גדֵל והולך. הכול תבע ממנה. הימים השתרעו לפניה צחיחים כל כך עד שבקושי הצליחה להקים את עצמה ולהתגלגל לתוכם.

     

    מברשת השיניים היתה כבדה מנשוא, ואחרי הצחצוח, מה? הבּרָכה היחידה בנסיעה היתה האפשרות לענות משהו, "טורקיה", אבל אף אחד לא שאל מה עשתה בחופש. פעמיים נפגשה עם עדן בגלידרייה שלהן בכצנלסון ואפילו הפיקה הנאה קלה, מרוחקת - כאילו היא נזכרת אחרי זמן רב, או כאילו מישהי אחרת נהנית - מפטפוטיה התמימים הנלהבים, אבל לשוקו-תות היה טעם חמצמץ בפיה, כמו לכל הדברים, ואחרי שהיו מתחבקות לפרידה, לא ידעה מה תעשה עכשיו. למרבה המוזרוּת, אחר הצהריים נדמתה שארית היום ארוכה יותר מאשר בבוקר. החזרה ללימודים בעוד פחות מחודש בוודאי לא ניחמה. היא הבינה (כמו בת מאה, חשבה) שמה שהיה הוא בדיוק מה שיהיה, ופתאום - וזה היה קשור איכשהו לאותו שיבוש - לא הצליחה לרצות עוד מזה. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!  

    מתוך ספרה של טל ניצן, "את כל הילדים בעולם", שראה אור לאחרונה בהוצאת אחוזת בית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גדי דגון
    טל ניצן. רומן ראשון למשוררת ולמתרגמת
    צילום: גדי דגון
    הטבות למנויים
    מומלצים