שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לפתוח דלת בטוקיו, ולהגיע לישראל
    כשענת ועודד גולן חזרו מטוקיו לישראל, משהו חסר להם. זה לא היה הסושי הטרי, הנימוס היפני או הרכבת היעילה - אלא דווקא החלק הכי ישראלי בה: האהבה לשיר ביחד. סטלי סולומונוב טיילה איתם בטרפת הקריוקי, אותה העתיקו לרשת "פלאג-אין", והבינה שתרבות הבילוי שלה עומדת להשתנות

    דמיינו שכל מה שאתם יודעים על העולם היה משתנה בהינף פתיחת דלת. לחיצה אחת על הידית, הדיפה קלה עם היד, ומִפתַח עצום של חיים אחרים נגלה לעיניכם ומשנה את כל מה שהבנתם עד היום. כשאתם נמצאים בטוקיו בפעם הראשונה, זה קורה בכל דלת שתבחרו לפתוח. בין אם זו דלת המקרר בחנות-הנוחות שם תמצאו פחיות שתייה, אבל מחוממות ומכילות קפה מתקתק ("מקרר חם!" צרחתי), בין אם זו דלת השירותים שתגלה לכם אסלת-על הנפערת אוטומטית לקראתכם ומציעה תפריט פעילויות מגוון (מתברר שיש יותר ממספר 1 ו-2 לעשות שם) - ובין אם זו דלת המונית אליה תיכנסו, הטומנת בחובה סט כללים שלם לגבי מקומות הישיבה בה (העובד הזוטר הוא זה שיישב ליד הנהג, למשל).

     

    המון דלתות, ובכל אחת מהן עולם חדש ומרתק. טוקיו (צילום: סטלי סולומונוב) (צילום: סטלי סולומונוב)
    המון דלתות, ובכל אחת מהן עולם חדש ומרתק. טוקיו(צילום: סטלי סולומונוב)

    כן, טוקיו היא אכן כל מה שמבטיחים לך שתהיה. היא מעבר לכל דמיון, היא משהו שהעיניים שלך טרם ראו, היא גדולה, היא לא נגמרת, היא מוזרה בטירוף, היא לא המערב - ואתה, למרות שראית הכל - הולך לחטוף את זה בהיפוך תרבותי מטורף. מהכמות הבלתי נתפסת של האנשים בה ועד למאנגה הילדותית המטרידה שהם קוראים ברכבת, טוקיו היא הבחורה הפריקית בפינה שאף פעם לא מדברת - ואתה מת להבין מה עובר לה בראש.

     

    שפע אסתטיקה, צבעים ורעיונות. חדר קריוקי בטוקיו (צילום: סטלי סולומונוב) (צילום: סטלי סולומונוב) (צילום: סטלי סולומונוב)
    שפע אסתטיקה, צבעים ורעיונות. חדר קריוקי בטוקיו (צילום: סטלי סולומונוב)

    בתוך הפלא התרבותי הזה התגוררו ענת ועודד גולן לאורך 5 שנים מחייהם. כשנה לאחר שחזרו אל הלבנט, החליט עודד לעזוב את עבודתו כסמנכ"ל קומברס העולמית, להצטרף לרעייתו - ולפתוח את רשת מועדוני הקריוקי "פלאג אין" שמתרגמת משהו מהחוויה היפנית שלהם, לישראלית. היום סניף האם של הרשת ברמת החיל בתל אביב מכיל 18 חדרי קריוקי פרטיים, אליהם מצטרפים בשיטת הזכיינות סניפים בראשון לציון וברמת ישי - ובקרוב גם בפתח תקווה, ירושלים, באר שבע ואילת, ותוכניות לפתוח גם סניפים בחו"ל.

    לקחו תרבות יפנית, תרגמו אותה לישראלית. ענת ועודד גולן ()
    לקחו תרבות יפנית, תרגמו אותה לישראלית. ענת ועודד גולן

    מבחינתם, זה היה לקחת את הצורך האוניברסלי הבסיסי - לאכול, לשתות, לשיר, לרקוד - ולייצר לו מקום עברי. כי מי יותר מאיתנו אוהב לשיר ביחד? הלא אנחנו אומת ה"קומזיץ", ה"צוותא", ה"שרהל'ה שרון", ה"גלגלצ" וה"מה עשית בצבא". אין דבר שיישמח אותנו יותר ממדורת השבט של "יו, איך אני אוהבת את השיר הזה". אז הנה: חדר פרטי, לכם ולחברים שלכם, לשיר ולרקוד בו מבלי שהשכנים ינתקו אתכם מהחשמל, עם אוכל, תאורה מחמיאה, סאונד מושקע, מאגר של יותר מ-36,000 שירים - ואלכוהול שעוזר לכם להשתחרר.

    פותחים דלת, שרים וקופצים על הספות. חדר בפלאג-אין ראשל"צ (צילום: איתי סיקולסקי) (צילום: איתי סיקולסקי)
    פותחים דלת, שרים וקופצים על הספות. חדר בפלאג-אין ראשל"צ(צילום: איתי סיקולסקי)

    הקריוקי לבדו הוא דלת משוגעת שאם תחליטו לפתוח בטוקיו - תמצאו שהיא פותחת לכם עוד ועוד דלתות לא נגמרות, של מיליוני חדרים פרטיים, בבנייני ענק בלתי נגמרים, בעיצובים שונים וצבעוניים, מעוטרים בשלל נושאים ורעיונות הזויים, מאכלסים זוגות צעירים, או חבורת צווחנים, זמרים מוכשרים או זייפנים מקצועיים, בקומה ה-50, או במרתף מעופש של בית-דירות ישן, בברים צפופים של שישה אנשים, בשייט על ספינה, בבתי אבות, על הדשא בפארק, בעשר בבוקר או באחת אחרי חצות. הקראוקה (בתרגום חופשי: ליווי אורקסטרה) נמצא בטוקיו בכל מקום, בכמויות, וללא הבדל דת, מין, או מנעד.

    משתוללים בחדרים פרטיים: חבורת גברים בטוקיו, אחרי יום עבודה ()
    משתוללים בחדרים פרטיים: חבורת גברים בטוקיו, אחרי יום עבודה

    הם נפגשים שם אחרי בילוי לילי כשרוצים להמשיך קצת את המסיבה. הם נפגשים שם כי אין מקום אחר בו יוכלו לגעת אחד בשנייה ולהביע חיבה. הם נפגשים שם כדי להשתטות, לקפוץ על הספות, לבטא את החשקים והרגשות שלהם, שביום יום מקופלים היטב בתוך החליפות הכהות השמרניות שהם לובשים לעבודה. במדינה בה החברה היא מעל הפרט, וכל ניסיון שלך להפגין אינדיבידואליות עלול לנדות אותך לעד, אתה צריך מקום כזה. חדר קריוקי פרטי לשיר בו. להיות כוכב לרגע, או להיות אתה לרגע - ולהרשים את הבחורה המצחקקת לידך, להראות לה שאתה כל כך הרבה יותר מהמיליונים האחרים שנכבים איתך מדי יום ברכבת.

    גם בפארק, עם מכונת קריוקי ניידת, בירות, סושי וצורך טבעי להרשים את הבנות ()
    גם בפארק, עם מכונת קריוקי ניידת, בירות, סושי וצורך טבעי להרשים את הבנות

    ובכל זאת, ברגע אחד עם ענת ועודד שהזמינו אותי לראות את העיר, אני מבינה שאין דבר דומה יותר בין התרבויות מקריוקי, וההעתק שהם יצרו ב"פלאג אין" כאן בישראל - פשוט מפצח איזו הבנה של תרבות בילוי. תן לאדם את החופש להיות, קח ממנו את הבושה והאגו שצימחה לו בגרותו - ותראה אותו חוזר מיד לעמדת המוצא של ילדותו: קופץ, מחייך, נטול מעצורים ומזמזם לעצמו שיר. הילד הזה, אולי הוא חולם להיות זמר מפורסם, או לשיר מהלב לאהבה אבודה - מתפרץ מתוכנו מבלי שנבחין בכך.

    בשייט על יאכטה מסביב לטוקיו: שותים, אוכלים ושרים קריוקי (צילום: סטלי סולומונוב) (צילום: סטלי סולומונוב)
    בשייט על יאכטה מסביב לטוקיו: שותים, אוכלים ושרים קריוקי(צילום: סטלי סולומונוב)

    גם בישראל זה קורה. אחרי שפתחת בפעם הראשונה את הדלת של אחד מחדרי הקריוקי בפלאג-אין, אתה מבין שהעולם שלך השתנה. שגם אם קריוקי הוא לא הקטע שלך, ואתה שר איום ונורא, ומה הטעם לשמוע את החברים שלך שרים תוך בליסת המבורגר וסלט פסטה - אתה בכל זאת שולח יד למסך המגע, מתעקש להיות הדיג'יי של החבר'ה ולבחור את השיר הבא, נזכר ומזמין עוד שיר שאתה ממש אוהב, מצטרף לקולות הרקע, ואחרי דקות כבר חוטף את המיקרופון לסולו של החיים שלך.

    דירה קטנה בטוקיו שהוסבה לבר גייז שאוהבים לשיר. קריוקי, הוא בכל מקום ()
    דירה קטנה בטוקיו שהוסבה לבר גייז שאוהבים לשיר. קריוקי, הוא בכל מקום

    "יש במוזיקה ובשירה משהו תרפויטי. תראי מה זה עושה לאנשים", אומרת לי ענת כשאנחנו נכנסים לאחד המתנ"סים בטוקיו, ומגלים חבורת קשישים עומדת מול המילים המרצדות, שרים במלוא הכוונה, ואפילו - גוועאלד - מנענעים את האגן! ענת היא עובדת סוציאלית בעברה, נגנית גיטרה מוכשרת בתחביבה, ואדם קורא אנשים בהוויתה. היא מביטה בהם בעיניים חמות ולחות, ואני נדהמת מרשימת הבקשות לשירים ההולכת ומתארכת. הם ממש מבלים החבר'ה האלה, לא סתם מעסיקים את עצמם בבינגו. יש כאן מקום לדימיון, לגוף, לשמחת החיים ולמילים שעושות להם משהו בלב.

     

    קשישים שרים עם מכונת קריוקי ישנה במתנ"ס השכונתי. רוקדים ונהנים ()
    קשישים שרים עם מכונת קריוקי ישנה במתנ"ס השכונתי. רוקדים ונהנים

    וזה עוד עניין בקריוקי: הוא נותן למילים מקום של כבוד. כשהן מופיעות לנגד עיניך, תוך כדי שירה, אתה פתאום מבין על מה השיר מדבר ולמה התכוון המחבר. לפתע ההגשה שלך הופכת מלאת כוונה, כאילו היית לפחות אריק איינשטיין. "השירים שלהם בדרך כלל עצובים", אומר לי עודד כשאני שואלת על מה שר הקשיש החמוד בחליפה שרציתי לחבק. "הוא שר על פרידה ועל הזמן שחולף". הסתכלתי עליו באהבה וניחשתי שזה בטח ה"עוף גוזל" שלהם.

    מפרגנים, ומיד בוחרים את השיר הבא: החברים במתנ"ס ()
    מפרגנים, ומיד בוחרים את השיר הבא: החברים במתנ"ס

    את הניסיון שלי ללכת לאיבוד בתרגום, עשו למעשה בני הזוג גולן, כשחזרו לישראל והבינו שהם מתגעגעים לתרבות הבילוי הזאת ושאין סיבה שזה לא יתקיים גם כאן - בטח כשכולם רוצים לשיר, אבל המשטרה סוגרת להם את ההגברה אחרי 11 בלילה. ובכלל, מקום מסודר ומעוצב כמו הפלאג-אין, לא רק שמגדיר את איכות הבילוי הזה מחדש, הוא גם מנקה ממנו את המוניטין שדבק בקריוקי - ומחזיר הכל אל המקום הטבעי והפשוט בו היינו פעם. בדרך, הם היו צריכים לפתח מחדש תוכנת שירים מתקדמת (המתעדכנת על בסיס יומי, בכל הסניפים במקביל), לחשוב על האוכל שיתאים למקום כזה, לעשות מיני-דוקטורט בסאונד, אקוסטיקה ועיצוב אווירה, וללמוד על מה שדרוש לבליין הישראלי כדי ליהנות באמת.

    בקרוב סניפים נוספים ברחבי הארץ, ויש תוכניות למקומות נוספים בעולם ()
    בקרוב סניפים נוספים ברחבי הארץ, ויש תוכניות למקומות נוספים בעולם

    במובנים של תרבות בילוי מקומית, אפשר לומר שהם יצרו כאן מהפכה קטנה. "ידענו מהרגע הראשון שאנחנו מביאים משהו חדשני שטרם נחווה ונראה במחוזותינו", מספרת ענת, "אבל לא חשבנו במושגים של 'מהפכה'. כשהבאזז התחיל ומשבוע לשבוע התמלאנו, והתחלנו לקבל תגובות כמו '3 שנים של טיפול אצל הפסיכולוגית שלי לא עשו לי מה ש-3 שעות עשו לי פה', או 'אתם עושים מצווה ומשמחים אנשים, אנחנו חייבים להביא לפה את החבר'ה מהעבודה ליומולדת שלי', הבנו שקורה  משהו יותר גדול מאיתנו. העובדה שבתוך פחות משנתיים מיום הפתיחה בילו אצלנו מאות אלפי אורחים ואנחנו כבר רשת עם שלושה סניפים פעילים די עוזרת להבין שכן, יצרנו סוג של מהפכה".

     

    אולם הכניסה לפלאג-אין תל אביב. מהפכה בחוויית הבילוי (צילום: איתי סיקולסקי) (צילום: איתי סיקולסקי)
    אולם הכניסה לפלאג-אין תל אביב. מהפכה בחוויית הבילוי(צילום: איתי סיקולסקי)

    אני שואלת את ענת אם בכל זאת יש משהו שמבדיל את חוויית הבילוי היפנית במועדון קריוקי, מזאת הישראלית (מלבד העובדה שהם מעשנים שם בלי הכרה) - והיא מסבה את תשומת ליבי לעובדה שלרוב, היפנים מגיעים אל החדרים בקבוצות הומוגניות; חבורות גברים או חבורות נשים. "כמעט ולא תמצאי חבורות מעורבות, כמו בארץ".

    מבלים לרוב בחבורות הומוגניות. חדר קריוקי בטוקיו ()
    מבלים לרוב בחבורות הומוגניות. חדר קריוקי בטוקיו

    אני פותחת עוד דלת אחת אחרונה במועדון הקריוקי היפני המעושן, ומגלה שלושה בחורים המבקשים להאריך את השהות שלהם בחדר ומזדרזים לבחור את השיר הבא שנזכרו בו, לפני שייגמר להם הלילה. הם בחרו להיט של ריהאנה. הרגליים שלי התחילו לרקוע וכבר תיכננתי איך אני משתלטת להם על המיקרופון בתפקיד קול ב'. "אני מתה על השיר הזה!", רציתי להגיד להם - אבל לא הבכתי אותם בביישנותם, וסגרתי מהר את הדלת. חייבת לזכור אותו כשאגיע לארץ.

     

    הכותבת היתה אורחת "פלאג-אין" ביפן

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרות קריוקי בכל מקום. בנות טוקיו
    ענת ועודד גולן. מתרגמים חוויה יפנית לישראלית
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים