"מורה-חיילת": סיפור מאת סביון ליברכט

סביון ליברכט מכנסת בספרה "פנינים לאור יום" שורה של דמויות נוגעות ללב שחלומותיהן מתנגשים במציאות חייהן ובלית ברירה מתעצבים מחדש.  

זהו ספרה התשיעי של סביון ליברכט. קדמו לו קובצי סיפורים קצרים ורומנים ביניהם "תפוחים מן המדבר", "צריך סוף לסיפור אהבה", ו"סוסים על כביש גהה".

מורה-חיילת

עומדת זקופה וחגיגית מול תלמידי כיתת בנים ח' 1, הערוכים מולה בארבעה טורים, סופגת בשלווה את מבטיהם החקרניים, מניחה להם להשיט את עיניהם משערה הבהיר המקושט בסיכות צבעוניות אל החולצה שגיהצה ערב קודם, לאורך חצאיתה הכתומה ועד לבהונותיה המציצים מתחת לרצועת חרוזים, מישירה אליהם מבט וכל הזמן שולטת היטב בפרטי המראֶה התחום בתוך גבולות האייליינר המשורטטים בקצות עפעפיה, לא יכלה תמר לשער בנפשה שעוד לפני שיישמע קול הצלצול המסמן את סופו של השיעור תקרוס לנגד עיניהם על הכיסא הזה, שבִּרכה נוגעת עכשיו בפינתו, ותמרר בבכי.

הסיפור "מורה-חיילת", מתוך הקובץ החדש של סביון ליברכט

כשהיתה ילדה סיפרה לה חדווה, שטיפלה בה מינקות, על הילדים האומללים שישנים עם אחיהם במיטה אחת, ראשים מול כפות רגליים, לחוצים זה אל זה כסרדינים בקופסה, לובשים בגדים העשויים טלאי על טלאי, בגדים ישנים של אחיהם ובני דודיהם, לומדים בכיתות דולפות-גג אצל מורים שהם עצמם בקושי סיימו את לימודיהם, כי מורים מוסמכים מסרבים להרחיק עד לעיירות שכוחות האל שלהם, והילדים האלה אינם קוראים ספרים - הצביעה חדווה על ארון הספרים הגדול - ואינם יודעים שום דבר על ארצות רחוקות – הוליכה יד אל לוח השעם המנועץ בגלויות נוף. אחר כך החזירה שתי ידיים מובסות אל סמרטוט הרצפה, ורק אחרי הפסקה ארוכה, כאשר התחילה לספר על המורות החיילות, התעוררו ידיה שוב.

המורות החיילות - התעורר גם קולה - במקום לשבת עם חיילים בבסיסים צבאיים ולעשן ולהשתעשע, באות לעזור כמו מלאכים טובים, לקדם את הילדים בלימודים כדי שיוכלו ללמוד מקצוע, כדי שלא יצטרכו לעבוד בעבודות ניקיון בבתים של אנשים.

עכשיו, מביטה בתלמידי ח' 1 באהבה שנצברה בה שנים רבות, חשה שהיא עומדת לקיים את הנדר שנדרה בלי מילים, להתמסר להם כאם לילדיה, להביא את אוצרות עולמה אל מקומם העגום, לספר להם על ספרים ועל ארצות רחוקות ולראות את הזיק המתלקח בעיניהם.

כל אותו זמן עמד לצִדה המנהל אריה מחלול, מחכה לרגע הנכון כדי להציג אותה בפני התלמידים, והיא זקפה ראש ומתחה כתפיים, מתאימה את עמידתה להדר לשונו: "מן העיר תל אביב הרחוקה הגיעה אלינו מורתכם החדשה, תמר שמה, והיא - כפי שבישרתי לכם – מורה-חיילת שתלמד אתכם אנגלית ועברית וכל המתבקש. בשיחה במשרדי גילתה את לבה ואמרה שהיא רוצה לעשות את עבודתה במסירות, ואני הבטחתי בשמכם שתלמדו במסירות תחת מסירותה ובהשתדלות גדולה למען הישגים נאים במקצועות החשובים. נקבל את האורחת בסבר פנים יפות וננהג בה בדרך ארץ ובהכרת תודה."

הנערים, שהיו רגילים לשפתו הרמה של המנהל, לא גיחכו ולא השתאו וגם לא הסירו מתמר את עיניהם. דקות אחדות לפני כן, כשפסעה לצד המנהל במסדרון המוליך אל חדר הכיתה, פלט בחצי פה שכבר שלוש מורות חיילות התחלפו בכיתה הזאת מתחילת השנה אבל לבו אומר לו שהיא תקיפה מהן ובעזרת השם תתמיד במשימתה עד סוף השנה. ועכשיו, עומדת מול מטח מבטיהם, היתה נחושה למלא את משאלת לבו.

"אלך עכשיו ואמשיך בעבודתי, ואתם מוזמנים לפקוח אוזניים ועיניים ולהקשיב היטב לשיעור שהכינה עבורכם מורתכם החדשה," כבר שם פניו אל הדלת.

לִבּה נסוג בבת אחת ולרגע הבהב בה הדחף לרוץ אחריו ולבקש שישהה בכיתה עד סוף השיעור. אך היא לא הסגירה את המחשבה הבהולה ואפילו לא העיפה מבט בדלת הנסגרת אחריו. בשקט שהשתרר בכיתה עלתה לפניה פתאום תמונת עצמה הילדה: בחופשת הקיץ של כיתה ד' הסיע אותה אביה לקייטנה במושב בעמק חפר. כל הדרך לא השיבה על שאלותיו והענישה אותו בשתיקתה. כשמסר אותה לידי האישה החייכנית שחיכתה בשער, נבוך בגלל הילדה הזועפת שהביא אתו, נרכן אליה ולחש: "תראי שבסוף יהיה לך כאן כיף, תמרי." והיא שמרה על שתיקתה והניחה לו להתרחק, בוחנת אם יפנה אליה את ראשו וינופף לה מרחוק. ורק כששלח יד אל דלת מכוניתו, עורפו העיקש אליה, דלקה אחריו בצריחה נואשת: "א-בא!"

גם עכשיו, מדמה לשמוע את צעדיו המתרחקים של המנהל, עמדה הצריחה בגרונה, אך שלושים זוגות עיניים חדות היו נעוצות בה והיא נשמה נשימה עמוקה וקולה נשמע זר באוזניה כשאמרה: "אתם כבר יודעים שקוראים לי תמר. ועכשיו אני אלמד איך קוראים לכל אחד מכם."

היא פתחה את היומן, חשה שמבטיהם מלווים את תנועת הקשת שידה ציירה באוויר. בתוך הדממה התרשרשו דפי הנייר הגדולים בין אצבעותיה והיא שאבה עידוד מן השקט העמוק. היא הגתה לאט שם אחרי שם ונשאה עיניים אל היד המתרוממת, משננת בלבה את שם התלמיד ומחפשת את עיניו, מעכבת עליו את מבטה, בזה אחר זה כורתת אִתם ברית: אני אהיה המורה ואתה תהיה התלמיד. יחד נעשה דברים חשובים.

את הקראת השמות צלחה בשלום לבד משיבוש קל של שמו של התלמיד בוחבוט, שתוקן בנימוס, והיא סגרה את היומן והביטה בתלמידיה, יודעת בלבה בוודאות שעכשיו כולם בעלי בריתה."אני אספר לכם קצת על עצמי," העבירה את מבטה ביניהם והרשתה לקצה חיוך להציץ, "ואחר כך תספרו לי אתם על עצמכם."

רובם נרכנו קדימה, סקרנים לשמוע מה תבחר לספר על עצמה; אחדים נשענו לאחור על גב כיסאותיהם, מביטים בציפורני ידיהם או בחריצי השולחן, גופם מפגין אדישות אך פניהם קשובים.

היא התחילה בכמה משפטים ששיננה כל הערב הקודם, מזכירה לעצמה שעשר הדקות הראשונות יחרצו את גורל יחסיה אִתם. חדורת רוח שליחות להצליח במקום שבו נכשלו המורות-החיילות שקדמו לה, סיפרה להם על עצמה כפי שרצתה לשרטט את דמותה בעיניהם, להיות ראויה להערכתם, מסלפת מעט את העובדות: היא לא סיפרה להם שעד גיל שתים עשרה לא התעניינה בקריאת ספרים, ולא סיפרה להם על גירושי הוריה. היא לא סיפרה שכאשר היתה מבוגרת מהם בשנתיים נשארה כיתה בגלל סירובה העיקש להיבחן בקיץ במתימטיקה. היא ציינה שהמקצוע האהוב עליה היה היסטוריה וכדי להתחבב עליהם הוסיפה את מקצוע הספורט, כאילו לא קיבלה בו את הציון הנמוך ביותר בכיתה. אחר כך התחילה לדבר על הספרים האהובים עליה. שניים מהם הוציאה מתיקה והניחה על השולחן לצד היומן, בלי לציין שקראה אותם בגיל מאוחר מתוך שעמום כשמצאה אותם בארון הספרים של בעלה השני של אמה.

"מכיוון שאני מאמינה שחשוב מאוד לקרוא, כי הקריאה משפרת את השפה, חוץ מזה שהסיפור מלמד דברים חשובים על החיים, אני אקריא לכם קטע מתוך ספר אהוב עלי מאוד שכתב סופר אנגלי חשוב בשם צ'רלס דיקנס, שאולי אתם מכירים ואולי אפילו קראתם - "אני מכיר את האחות שלו," עלה קול חזק מירכתי הכיתה.

היא נשאה את מבטה מן הספר, שכבר היה פתוח בין כפות ידיה, כמוכנה להתפנות ברצינות למה שנאמר, אך מיד הגיעה אליה משמעות המשפט והיא היססה, מופתעת מן השינוי הפתאומי במהלך הדברים, מפרצי צחוק מהוססים שנשמעו, והזדקפה, מתייצבת באומץ מול שורות השיניים החשופות. רגע ארוך מאוד לא זזה, מוחה קודח במחשבה איך רצוי להגיב: האם תפנה בצעד גאה אל הדלת ותחזור עם המנהל ותפנה אצבע אל התלמיד הסורר? האפשרות עלתה וצללה: העצה הראשונה שקיבלה היתה לנסות ולפתור את בעיות המשמעת בכוחות עצמה. פנייה להצלה תתפרש כאיבוד הסמכות.

האם תמצא במהירות משפט מחץ חריף שיציג את התלמיד כמטומטם בפני חבריו? לבה אמר לה שהמלחמה שיכריז אז על כבודו תהיה מרה ותעלה לה במחיר שעדיין היא לא יכולה להרשות לעצמה. מתוך הכרה בתבוסה, שגרמה לה לזקוף עוד את קומתה, החליטה להתעלם וחיפשה משפט שיהיה מאיים מספיק ויפגין תחושת ביטחון, שבאותו הרגע לא חשה שמץ ממנו.

אולי עמידתה השקטה ואולי תחושתם שהרחיקו לכת הן שהשקיטו את קולות הצחוק, והם הביטו בה מכל קצווי החדר, מחכים לתגובתה, אורבים לראות איך ייפול דבר. "אני לא אגיב על ההערה הזאת עכשיו," אמרה בקול יציב, כאילו היא מכירה מצבים כאלה עד לעייפה ויודעת בדיוק איך יתגלגלו בסופו של דבר לטובתה. תוך שאמרה את המשפט עלה בדעתה שכדאי להכניס לדבריה איום מוסווה והיא הוסיפה: "למי שמתכונן לעוד הערה כזאת הייתי מייעצת לחשוב טוב טוב לפני שהוא עושה את זה. מכיוון שאפשר להתעלם פעם אחת אבל לא יותר."

היא נשמה נשימה עמוקה לדכא את לבה המפרפר והמשיכה בנימת הקול הקודמת להציג את מחבר הספר השני שהביאה אִתה, ז'וּל וֶרן. היא הרימה את הספר ביד ישרה כדי שהיושבים בשורה האחרונה יוכלו לראותו, ותוך כך חשה איך נמתח הבד על שדה ואיך נשאבו לשם מיד מבטיהם, ובבת אחת שמטה את זרועה ובלי להשתהות - כדי להסיט מיד את העניין שהתעורר בהם - מיהרה לספר על ז'ול ורן, סופר צרפתי שבוודאי יעניין נערים בגילם מכיוון שהוא נחשב לאבי המדע הבדיוני. לפני למעלה מחמישים שנה ניבא אירוע שהתרחש במציאות שנים רבות לאחר מכן, והנושא המעניין שהוא כתב עליו -

"מעניין את הזין שלנו," גנח קול באמצע הכיתה.

היא ניסתה להתעלם מן הקול, כמנערת את אוזנה מן המילה שנזרקה אל החלל העמוס,

מעמידה פנים שלא שמעה ואצה הלאה בבהילות קלה, "למשל, למשל בספרו 'מסע אל בטן האדמה', שמתוכו אקריא – 

"מספיק עם זה," קטע אותה קול אחר, "משעמם. תביאי משהו אחר." שקט חדש, אוצר פורענות, השתרר כשהמתינו מתוחים לראות איך תגיב עכשיו, גבהּ מרחק נגיעה מן הקיר שאליו נדחקה. והיא, עיוורת לאותו הקיר, דימתה לרגע שיש בידה שהות להחזיר לעצמה בתקיפות את הקשב ולנצל את הזכות ששם בידיה המנהל להרחיק את המפריע, אלא שלא ידעה בדיוק מי מן הראשים הצפופים שליד החלון הוא ראשו של הדובר, וגם עצב דק, מפתיע, פעפע בה עם הידיעה שהיא ותלמידי ח' 1 לא יעשו דברים חשובים יחד, מן המהירות שבה השתבשו הדברים וגם מן הנימה שבה נאמר ה"משעמם. תביאי משהו אחר", שלא היו בה התרסה או כעס אלא רק עייפות עצומה, כבקולו של איש זקן.

עודה מגששת אחרי מילות התשובה, הגיעה אליה הוודאות שהחמיצה את הרגע. אחד התלמידים קם על רגליו ובקול מנומס, מפציר, כאילו הוא מבקש את טובתה, אמר: "אולי כדאי, המורה, שתספרי על סרט הודי או משהו, כי המורות האלה שהתחילו כמוך, אכלנו אותם חיות לארוחת בוקר."

"סליחה?" דעתה עדיין היתה נתונה לנימה שבה נאמר לה המשפט הקודם.

"עם הנעליים ועם התחתונים אכלנו אותם."

המילה "תחתונים" הציתה חשמל חדש באוויר, והם ישבו נסערים, ממתינים לחלק המעניין שעומד להתחיל ואסור להחמיץ ממנו מילה. בקייטנה שבמושב לפעמים היתה נתקפת רוח נכאים בגלל הערה קצרת רוח של המדריכה או הקנטה של אחד הילדים, והיא היתה מתגנבת בחזרה לחדר שחלקה עם שלוש בנות, כורעת על הרצפה ליד מיטתה, מבקשת להיעלם, להילחץ אל הקיר ולמשוך את קצה השמיכה, להפיל חיץ בינה לבין העולם. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!