שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    החדש של פיית' נו מור: אותו זעם כמו פעם

    "Sol Invictus", אלבומה הראשון של פיית' נו מור מזה 18 שנה, הוא הדבר האמיתי. הזעם, הבהילות, העוצמה - הכל שם באלבום שהוא לא פחות ממצוין. השאלה האמיתית היא האם הלהקה עצמה עומדת במבחן הזמן?

    איך לעזאזל ניגשים לכתוב ביקורת על אלבום האולפן החדש של פיית' נו מור, והראשון מאז 1997? לעזאזל, איך בכלל ניגשים להאזנה ראשונית של האלבום הזה, שקדמו לו 18 שנים שעברו מאז "Album Of The Year" (אלבום פרידה מצוין ולא טיפוסי כלל ללהקה מתפרקת), 6 שנות ספקולציות מאז האיחוד ההיסטורי ושנה בדיוק מאז מאי 2014, עת פרסמו חבריה בחשבון הטוויטר שלהם ציוץ הרבה יותר ממרומז שאמר: "כל האיחוד הזה היה כיף, אבל עכשיו הגיע הזמן להיות יצירתיים".

     

    פיית' נו מור. 18 שנות המתנה (צילום: Dustin Rabin) (צילום: Dustin Rabin)
    פיית' נו מור. 18 שנות המתנה(צילום: Dustin Rabin)

    איך מתעלמים מחסד הנעורים הנשמר לארכיטקטים של פסקול הנעורים שלך, זה שליווה ושלט בהם כמעט ללא עוררין, תנאים או אלבום אחד שנופל מקודמיו? ומי בכלל חושב שזה לגיטימי לבקש ממי שילך אחר גנרל פאתון עוד בטרם ילך אחרי מפקדי הצבא שלו, לנסות ולבקר את הפנומן המוזיקלי שהיא פיית' נו מור - אותו הרכב ששרף עצמו עוד בטרם דעך, רק כדי לשוב מהמתים 12 שנים מאוחר יותר.

     

    אחרי הכל, זה לא שמייק פאטון הלך לאנשהו. הוא הוסיף ללוות אותנו בקולו וטירופו בטומהוק ומונדו קאנה, עם עצירות בפיפינג טום, סול סייברז" ועוד שלל פרויקטים שונים לאורך השנים. אלו היוו ללא ספק הרבה יותר מתחליף נאה להרכב שהעולם הכיר בעיקר זכות הקאבר הלעוס ל"Easy" של ליונל ריצ'י ומביני העניין אימצו לליבם בגלל כל יתר השירים.

     

    עטיפת האלבום  "Sol Invictus". מעלים את החשש כבר מהשיר הראשון ()
    עטיפת האלבום "Sol Invictus". מעלים את החשש כבר מהשיר הראשון

    אולם גם הפחות נוסטלגיים שבמעריציו יהיו חייבים להודות שבכל הנוגע לפאטון - פיית' נו מור היתה ותישאר הדבר האמיתי, הניצוץ שהדליק את השריפה והותיר אחריו דורות של רוקרים מושפעים. רוצים לדעת למה האלבום האחרון של מסטודון נשמע טוב כפי שהוא נשמע? אין בעיה. רק תעקבו אחר הכאבל המאריך ותגיעו לסאונד הגיטרה של ג'ים מרטין.

     

    אז אחרי שהנמיכו ציפיות, התמקדו בהופעות חיות ובשלב מסוים אף יצאו בהצהרות כמו "יכול להיות שהאיחוד מיצה את עצמו" ו"יתכן שאנחנו מודעים מדי לטובתנו", זה סופסוף קורה - "Sol Invictus" יצא באופן רשמי תחת הלייבל של פאתון "איפקק". את החששות המלווים כל אלבום חדש של להקה ששבה מהמתים דואגים להפיח פאתון וחבריו כבר משיר הנושא - קטע פתיחה איטי ולא אופייני כלל ללהקה שאהבה להתחיל הכי חזק שלה ולאט לאט להגביר.

     

    פיית' נו מור - "Motherfucker". נבחר להוביל את האלבום

     

    כן, ללא ספק מדובר באלבום של פיית' נו מור, ואם השיר המהורהר שקידם את פנינו לא הצליח לשכנע את הסקפטים, הרי מגיע לו "Superhero", שיר שישיב רבים ממאזיניו היישר אל חיקם החם, הקופצני או הזועם של גילאי העשרה, עם כל הצרחות, הפאנק ואווירת ה"היי, תראו מה מצאנו מהסשנים הגנוזים של 'Angel Dust'" הכלולים בפנים.

     

    הזעם אותו זעם, תחשות הבהילות עודנה שם, FNM לא הוציא אלבום חדש כדי "להתבגר". ממש כפי שעשו תמיד - בין אם כשלעגו לתרומות של עשירים לארגוני צדקה או במקרים קיצוניים יותר כמו בתקופה שפאטון היה דוחף צואה אל מייבשי שיער של בתי מלון - פיית' נו מור חזרו עם כוונה ומטרה, כולל כל הצווחות, עיוותי הקול, נגינת הפסנתר הקודרת, המקאבריות ושלל השטיקים הקבועים שכה ערגנו להם.

     

    מייק פאטון. המשיך ללוות אותנו בקולו ובטירופו (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    מייק פאטון. המשיך ללוות אותנו בקולו ובטירופו(צילום: gettyimages)

    וזה נמשך גם ב"Rise Of The Fall" ו"Motherfucker", שיר קליט ומצוין אם כי לא בטוח שהבחירה בו להיות השיר שיוביל את הקאמבק המוקלט הייתה בהכרח נכונה. פיית' נו מור מודל 2015 נשמעים יותר כמו FNM של 1992 ופחות כמו הגרסה של 1997: פחות ניסיוניים מעבודות הסולו של האיש שמוביל אותם, כשהבלוז והשירים המרגשים הוסתו הצידה לטובת אגרסיביות קצבית ונכונה למטרתה, מהסוג שלא בא על חשבון המלודיה.

     

    ויש גם נקודה למחשבה בואכה האוקסימורון. רצועות מוצלחות כמו "Sunny Side Up" ,"Black Frieday" ו-"Matador" נשמעות כמו שירי פיית' נו מור רעננים ורלוונטיים גם ב-2015, כשהשאלה המרחפת מעל לכל העסק היא כמה פיית' נו מור עצמם עוד רלוונטיים בעולם של היום?

     

    כלומר, בעוד שקשה להתכחש לעובדה שהחבר'ה עשו את ה(כמעט) בלתי אפשרי והוציאו אלבום טוב וראוי אחרי פרידה ארוכת שנים, הרי שגם הקהל של פיית' נו מור התבגר יחד איתם. אנרגיות וזעם נעורים הם לא דבר שנעלם כמו שהוא מתחפר מתחת לשכבות של שפיות כפויה, וכדי לגרד את פני השטח ולהגיע אליהם לפעמים נדרש יותר מאלבום טוב וגעגוע. 

     

    פיית' נו מור - "Superhero". הזעם של פעם

      

    אז כן, פיית נו מור הוציאו אלבום מצוין, גם אם קשה להתכחש לכך שכמו שהוא מופק היטב כך הוא גם עצור במידה מסוימת, ולא נטול שליטה כמו קודמיו. אבל השאלה היא - עבור מי? הרוק והמטאל כבר מזמן אינם המולכים כמו שהיו בשנות התשעים, את מקומם תפסו האלקטרוניקה והלואו פיי. רבים מהמעריצים הותיקים מחליפים ברגעים אלה את חיתול צאצאם השני - והם בטח לא אלו שביאו את המהפיכה הדרושה כדי להפוך אלבום לאירוע ואסופת שירים לקלאסיקות. פאטון ושות' אולי מנגנים באותן עוצמות, אבל רבים מאלה שצורכים אותן עובדים היום על אנרגיות אחרות.

     

    מבחינה זו, האזנה לאלבום חדש של פיית' נו מור משולה להיתקלות באהבה ישנה. אתם כבר לא מי שהייתם כשנפגשתם, שניכם גדלתם למקום קצת אחר מאז. אבל אם היה שם משהו אמיתי אז הניצוץ לנצח שם. אותו ניצוץ המשותף לשני גופים החולקים סוד משותף, הבנה ברורה שמה שהיה תמיד ממשיך להתקיים, ביקום וזמן מקביל. גם אם היום הוא בלתי ניתן לשיחזור מדויק.  

     

    פיית' נו מור - "Black Friday" . נשמע כמו שיר רלוונטי

     

    "homecoming parade", שרים פיית' נו מור ב"From the Dead", הקטע היפה הסוגר את האלבום ברוב פאתוס ומודעות עצמית. מיד אחרי הם שרים על היסטוריה הכתובה על כרכי ההווה, בעודם הופכים מסתורין להמונים מסורתיים. "Back from the dead, I can see you end", הם אומרים, ומסיימים טוב יותר מכל סופרלטיב, קביעה או ביקורת. "Welcome home my friend". ברוכים השבים הביתה. טוב שחזרתם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Dustin Rabin
    פיית' נו מור. אגרסיביות קצבית ונכונה למטרה
    צילום: Dustin Rabin
    לאתר ההטבות
    מומלצים