שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "השטן נמצא בפרטים הקטנים": פרק מספר
    קחו הפרעה טורדנית-כפייתית שקיבלה גוון דתי קיצוני, תוסיפו לה התלקחויות תקופתיות של אנורקסיה ותערבבו עם ייסורי גיל ההתבגרות - ותקבלו את סיפורה האמיתי של הסופרת היהודייה-אמריקנית ג'ניפר טרייג ברומן "השטן נמצא בפרטים הקטנים". עכשיו לקריאה באתר "עברית"

    ייסורי גיל ההתבגרות של הסופרת היהודייה-אמריקנית ג’ניפר טרייג, מתוארים בהומור ובשנינות ברומן "השטן נמצא בפרטים הקטנים". טרייג, שסבלה מהפרעה טורדנית-כפייתית שקיבלה גוון דתי קיצוני, בתוספת התלקחויות תקופתיות של אנורקסיה - מתוודה בישירות ובאומץ על התנהגויות מטורללות במיוחד, ומתארת את תהליך ההתמודדות הארוך והמבולבל שלה - עד ההחלמה, באופן שגורם לקוראים להתפעל ממנה, להתרגש וגם לצחוק עד דמעות. בואו לקרוא פרק מתוך הספר:

     

    "השטן נמצא בפרטים הקטנים". מבוסס על סיפור אישי ואמיתי (צילום מתוך כריכת הספר) (צילום מתוך כריכת הספר)
    "השטן נמצא בפרטים הקטנים". מבוסס על סיפור אישי ואמיתי

     

    אבא שלי ואני עמדנו בחדר הכביסה. היינו בעיצומו של משבר. זה היה הדבר הכי מוזר בעולם, כי לא יכולתי להפסיק לבכות. והיו עוד כמה דברים משונים. קודם כל, חבשתי כיפה ולבשתי כתונת לילה. והידיים שלי - הן היו אדומות, צורבות ועטופות שקיות ניילון. השפה שלי היתה פצועה. תחת רגליי - מגבות נייר. והמוזר מכל, נראה שכל רכושי עלי אדמות נמצא כעת במכונת הכביסה: לבנים וצבעוניים, בגדים ונעליים, סיכות ראש ותרמילי גב, כולם מעורבבים וכרוכים זה בזה. הא.

    "הא", אמר אבי, בוחן את נזיד הריבוק-אספרי-הלו-קיטי מתערבל בשלב הסחיטה. "את רוצה להסביר לי מה קורה פה?"

     

  1. צרויה שלו, אשכול נבו ויובל נוח-הררי: עכשיו ב"עברית"

     

    האם לא היה זה מובן מאליו? האדים של הבייקון - קותלי החזיר - שאחותי הכינה לעצמה במיקרוגל, זיהמו את כל הדברים שלי, ועכשיו הייתי צריכה לכבס הכל. אבל הסבר הגיוני מסוג זה לא עבר חלק אצל אבא שלי בזמן האחרון. התפתלתי בניסיון למצוא הסבר אחר, מגלגלת שקרים בפי: אלה היו שיעורי בית, ניסוי מדעי; זה היה מיצג של אמנות מושגית, יצירת מחאה נגד צריכת היתר של בני הנוער בימינו. הרמתי מבט אל אבי ושוב למטה, אל מכונת הכביסה, משכתי את פרק ידי העטוף בשקית מתחת לאפי, והתנשפתי. "לא יודעת".

     

    לא ידענו. שנים רבות מאוחר יותר נלמד שמה שקרה היה מצב מוזר המכונה "קַפֶּדֶת" (באנגלית: scrupulosity)*, סוג דתי קיצוני של הפרעה טורדנית-כפייתית, הכרוך בהקפדה מטורפת על כללי הדת. הוא תקף אותי בגיל 12, רדף אותי לסירוגין משך כל שנות העשרה שלי, והפך כל יום מחיי להרפתקה מפתיעה ומשפילה. המחלה הופיעה בצורות שונות, אבל תמיד, תמיד, מביכות. לפעמים נאלצתי ליפול על ברכיי ולהתפלל באמצע פגישות מועצת התלמידים, ולפעמים נאלצתי להסתתר מתחת לספסלי אצטדיון הספורט ולמלמל פרקי תהילים. לפעמים לא יכולתי לגעת בשום דבר ולפעמים הייתי צריכה ללטף דבר מה שוב ושוב. לפעמים הייתי צריכה לשטוף את ידיי, ולפעמים את ידיו של מישהו אחר. לפעמים הייתי צריכה לטהר את הקלסרים שלי. לפעמים הייתי צריכה להכניס את כל רכושי למכונת הכביסה.

     

    למצב הזה, "קפדת", הענקתי שם חיבה, "קיפי", שם שהעדפתי בהרבה. כך זה נשמע כמו איזה מצב מטריד אבל לא מזיק במיוחד. משהו כמו "אתמול בערב אכלתי כמה צדפות מקולקלות והיום חטפתי קיפי". קיפי זה חמוד ושובב. "הו, את והקיפי שלך", דמיינתי את הדייט שלי אומר, צוחק למראה האופן המבויש שבו בחנתי את ארוחת הצהריים שלי כדי לגלות סימני טומאה רוחנית. קיפי נשמע כמו משהו אחר לגמרי, מין קיפוד קטן וסימפטי שהקוצים שלו אפילו לא דוקרים, אולי קצת מגושם אבל כלל לא מזיק.

     

    אבל זה ממש לא כך. שורש המושג הלטיני הוא המילה scruple, שפירושו אבן קטנה וחדה. במקור האבן ציינה מידה או משקולת; הרעיון הוא שהסובל מן המחלה שוקל באופן תמידי את כפות המאזניים של מצפונו. אני דווקא מדמיינת אבן חצץ בנעל, אולי בגלל הדאגות המציקות התמידיות שגרמו לי לקרטע, בדיוק כמו הנעליים השטוחות והמחודדות, הקטנות עליי במידה, שנעלתי כדי להעניש את עצמי. הן לחצו ושפשפו ולא התאימו לשום פריט לבוש שהיה לי, אבל אי הנוחות שגרמו לי היתה כאין וכאפס בהשוואה לספקות שעינו אותי בכל שנייה של כל יום בחיי. הקפדת הזו נעצה בי את קוציה בחוזקה וקיפדה את שמחת חיי.

     

    קפדת מכונה לעתים מחלת הספקות והפקפוקים משום שהיא מכריחה אותך להטיל ספק בכל דבר. כל דבר שאת עושה או אומרת או לובשת או שומעת או אוכלת או חושבת, את בוחנת באופן קפדני, מדוקדק ומייסר. האם אגיע לגיהינום אם אצפה בערוץ HBO? האם זה חילול השם לקנות במבצע? מהי עמדת התנ"ך לגבי פירות וירקות אורגניים? שאלה אחת הובילה מיד לבאה, כמו חרוזים במחרוזת תפילה, כל ספק הוא פנינה שיש למולל ולדאוג לגביה. בגדים תחתונים, משקאות, חומרי קריאה; עבור הקפדנים והפקפקנים, שמקפידים בקלה כבחמורה, אין פרט שהוא בנאלי מדי לחקירה תיאולוגית שעומקה כשל עבודת דוקטורט. הו כן, אנחנו יודעים לעשות חיים.

     

    אבל השנה היתה 1982, ולא ידענו דבר מכל אלה. לא ידענו מה זה היה ומאיפה זה הגיע. זה הגיע משום מקום. בעצם היו סימנים. מאז גן הילדים היו לי דחפים טורדניים-כפייתיים, פזורים ואקראיים. סידרתי שוב ושוב את תחתיות הכוסות, ולא יכולתי להפסיק. הוריי חשבו אולי שזה מוזר, אבל לא סברו שזה מצריך טיפול. הכפייתיות צמחה יחד איתי, וכעת שבה והגיחה, מטילה צל ענקי ועצבני. היתה גם העובדה שהרעבתי את עצמי באופן שיטתי זה שנה, וכבר לא הייתי מסוגלת לקבל החלטה רציונלית כלשהי. לפעמים לבשתי לכיתה ז' גטקעס ונעלתי נעלי עקב פתוחות, או שילבתי מגבעת לֶבֶד עם מעיל טייסים תפוח מוויניל, חושפת את עצמי לסוג הלעג שנדרשות שנים ארוכות של טיפול נפשי ותרופות מרשם כדי להתגבר עליו. לא, לא הייתי במצב שאפשר לי לקבל החלטות רציונליות, ממש לא.

     

    ולתוך כל הביצה הזו נכנסה ההלכה היהודית. התחלתי ללמוד לקראת בת המצווה שלי, בת 12 וכבר קצת מפוזרת ומטורללת, ופתאום גיליתי את כל החוקים הנפלאים האלה. הם היו מדהימים. היה מרשם לכל תנועה ופעולה, והם נתנו מבנה לכל אותם דחפים כפייתיים בלתי צפויים שהחלו לצרוב קעקוע, מבלבל אך כובש, על מערכת העצבים שלי. השילוב של הלכה והפרעה טורדנית-כפייתית יוצר קוקטייל נהדר, ואני הייתי שיכורה ממנו. פתאום לא סתם התרחצתי - טיהרתי את עצמי מחטאיי. לא סתם ליטפתי דברים - סמכתי עליהם את ידיי בברכה. עכשיו הטקסים שלי היו בדיוק זה: טקסים.

     

    וזה היה כיף - חבל על הזמן. המלמול האינסופי, הטבלת הכלים הבלתי פוסקת - לא שבעתי מזה. ההתנהגות האובססיבית התפתחה במהירות מתחביב אקראי להתמכרות בולעת כל. זה קרה כל כך מהר. יום אחד רכבתי על האופניים למקדונלד'ס כמו ילדה נורמלית; למחרת צבעתי את המשקופים בקטשופ כדי להרחיק את מלאך המוות.

     

    איני זוכרת בדיוק מה היה הביטוי הראשון, אבל נדמה לי שהיה זה אוכל. בשלב זה היו לי בעיות אכילה בעלות גוון אובססיבי, אם כי חילוני, זה שנה. התחלתי להוציא מזונות מן התפריט שלי. בתחילה סוכר ושומן, אחר כך מאכלים מבושלים, אחר כך אוכל שנגעו בו ידי אדם, ואז מזון מעובד, ואז - לא מעובד. עד ינואר הגעתי ללא הרבה יותר מפירות יבשים, וציפורניי קיבלו מרקם של גבינה קשה ומחוספסת.

     

    אבל אז הגיעו כל אותם חוקים נחמדים ונתנו צורה למוזרויות האכילה שלי. זה היה פתאומי ובלתי צפוי, הסלידה מבשר חזיר ומפירות ים, מבשר עם חלב. לא הזמנתי את זה, זה פשוט קרה. פתאום שמרתי כשרות. בערך שמרתי כשרות. פחדתי לספר להוריי, אז הסתרתי את זה, יורקת בשר חזיר לתוך מפיות, מפרידה בזהירות את הגבינה מן ההמבורגר, את הפפרוני מן הפיצה.

     

    "יש סיבה מיוחדת לכך שאת מחביאה את צלע החזיר מתחת לצלחת שלך?" ביקשה אמי לדעת.

    "הו, אני פשוט מרככת אותה", שיקרתי, חובטת בצלע בעזרת הצלחת.

    "יש בעיה עם השרימפס?" חקר אבי.

     

    "הודיעו בחדשות, פרסמו קריאה להחזרה ליצרן. אתם יכולים לשחק ברולטת הרעלת מזון אם אתם רוצים, אבל אני את שלי נותנת לחתולה".

    האוכל יכול היה להעסיק אותי לנצח, אבל אני הייתי שאפתנית יותר. אחד אחד נפסלו דברים נוספים. הייתי קמה בבוקר ויודעת: היום אין טלוויזיה. זה חילול השם. אחר כך: לא עוד מגזין סבנטין, זה לא צנוע, זה אסור. הנה רשימה חלקית של דברים שמבחינתי היו מחוץ לתחום: ניקוי פנים בגרגרים מקציפים, צביעת שיער, קלטות אוסף, ליפ-גלוס. הו, היה לי כל כך הרבה מרץ, והיו כל כך הרבה חוקים שיכולתי לקבל על עצמי, וכשהם נגמרו פשוט המצאתי עוד.

     

    העובדה שלא היה לי מושג מה אני עושה לא הרתיעה אותי כהוא זה. למרות שביליתי שש שנים בבית ספר עברי בימי ראשון, ולמרות קורס בת מצווה מזורז, הידיעות שלי לגבי מנהגים יהודיים שאפו לאפס. הכרתי כמה שירים וכמה קללות בעברית וזהו בערך. המקורות היחידים שעמדו לרשותי היו תנ"ך באנגלית בנוסח המלך ג'יימס, אנציקלופדיה וכל כתבי חיים פוטוק והרמן ווק בכריכה רכה.

     

    אבל זה הספיק לי. התנ"ך היה מלא וגדוש בהוראות מדוקדקות ובצווים משונים שאסרו למרוט את זה ולתחוב את ההוא. ההנחיות הקטנות והמפורטות הללו היו החביבות עליי. התעניינתי פחות בעניינים עקרוניים כמו עשרת הדיברות ויותר בהערות השוליים של הנוהג היהודי, באותיות הקטנות, בחוקים החריגים ובתקנות המוזרות. לו הדחפים שלי היו חילוניים, הייתי מן הסתם מצייתת לסעיפים המצחיקים והנשכחים בספרי החוקים שאוסרים על נושאי שפם מלאכותי ללעוס מסטיק, או על בעלי פרדות להלביש את בהמותיהם בתחפושת.

     

    במקרה שלי, התרכזתי בחוקים התנ"כיים שעסקו בחקלאות ובבהמות. מאוחר יותר, כשגדלתי, וכך גם המופרעות שלי, התמקדתי בחוקי טומאה הנוגעים למוות ולנוזלי גוף, אך לעת עתה היו אלה צמחים וחיות בית. לא היו לנו יבולים, אך היתה לנו מדשאה, וזה היה קרוב מספיק. תחבלתי תחבולות כיצד להשאיר את שולי המדשאה בלתי מכוסחים כך שהעניים יוכלו לבוא ללקט מהם. דמיינתי נחילי איכרים מלוכלכים, מטפחות קשורות לראשיהם, נוהרים לגינתנו עם שחר לאסוף אלומות עשב. "הו תודה לך, ג'ניפר הצדקת!" הם יקראו, פניהם המוכתמים זורחים באושר, אניצי דשא מבצבצים מבין שיניהם המשחירות.

     

    הם מעולם לא הופיעו, אך לא נתתי לזה להרתיע אותי. התנ"ך ציווה, ואני ביצעתי. בתור בהמות, היו לנו רק כלב וחתולה, אבל אני הייתי נחושה לדאוג להם כפי שאמונתי מנחה. ההלכה מצווה עלינו להאכיל את החיות לפני שאנו אוכלים בעצמנו. זה חוק טוב, שמטרתו ללמד חמלה, אך הוא לא היה ספציפי מספיק עבורי. האם צריך להאכיל אותן רק פעם אחת, לפני ארוחת הבוקר, או שמא בכל פעם שרוצים לאכול? החלטתי שעדיף לטעות לכיוון האדיקות, והאכלתי אותן לפני כל ארוחה, לפני כל חטיף, כל כוס מים. הכלב היה פעיל מספיק כדי לשרוף את הקלוריות המיותרות, אך החתולה התנפחה במהירות והגיעה למשקל עשרה קילו. אמי הזעיפה פנים בכל פעם שהתקרבתי לפותחן קופסאות השימורים.

     

    "את לא שוב נותנת לחתולה לאכול, נכון? אני נשבעת, הבוקר היא דרכה לי על כף הרגל ואני חושבת שנשברה לי בוהן".

     

    אלוהים יודע שרציתי להפסיק. הבטן של החתולה כבר נגררה על רצפת הלינוליאום;

     ידעתי שאני לא עושה לה טוב. התייראתי מלהאכיל אותה. לפתוח את הפחית ולהגיש לה מזון בשרי לח היה תהליך ארוך ומייגע שהיה כרוך בשטיפת ידיי וכלי האוכל עשרות פעמים. אם שמץ ממזון החתולים התיז עליי, תהליך הניקיון היה יכול לקחת פי שניים זמן, ואם הנתז נחת על יד פי - מה שקרה באופן קבוע, כי העפתי את המזון אל הקערית כאחוזת תזזית - אזי נפתחו שערי הגיהינום. הייתי כפויה לרחוץ את פי במים קרים, ואז חמים, ושוב קרים. אחרי ששפתיי היו פצועות ומדממות ויתרתי, והחלטתי שמזון החתולים הופך אותי לבשרית, כאילו בעצמי אכלתי את הבשר; כדי להימנע מלערבב בשר וחלב, לא נגעתי בחלב במשך שש השעות הבאות.

     

    זה היה בסדר גמור, לא היה לי זמן לגלידה כשהיו כל כך הרבה מצוות לקיים ולחקור. הנה עוד אחת: התורה מצווה על הבעלים לשלם על חטאי בעלי החיים שלהם. הכלב שלנו ביצע חטאים רבים על מדשאת השכנים במשך שנים. האם עכשיו היה עליי להציע כפרה? איך בדיוק אני אמורה לעשות את זה?

    מן הסתם לא היה זה דבר שברוב הבתים היהודיים, ואפילו שומרי המצוות, מתעסקים בו, ואני הבנתי זאת אבל לא יכולתי להתגבר על עצמי. לא ידעתי אחרת. לא ידעתי דבר. לא ידעתי, למשל, שבנות לא נדרשות לחבוש כיפה. זה היה דבר שהתייסרתי לגביו. האם אני אמורה לחבוש כיפה כל הזמן, אפילו לבית הספר? האמת היא שחשבתי שאני אמורה, אבל לא הייתי אמיצה מספיק. מגבעת לֶבֶד, כן; כיפה, זה היה יותר מדי. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!  

    "השטן נמצא בפרטים הקטנים", מאת ג'ניפר טרייג. מאנגלית: איריס רילוב. הוצאת דיונון. 251 עמ'.


  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים