שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    סופה של "מד מן": שחר של דון חדש

    אחרי שבע עונות של אחת מהסדרות הכי מורכבות, מנותחות וממכרות שנראו אי פעם על מסך הטלוויזיה, דון דרייפר ואנחנו נפרדים לנצח בפרק שאולי תחשבו שלא היה יצירתי מספיק. על פרידה חטופה, חסרת קתרזיס

    וככה נגמרת הנפילה הארוכה ביותר מבניין אבר. שבע עונות של אחת הסדרות המורכבות, המרובדות והמנותחות לעייפה, נגמרו בפרק שחלק מכם יחשבו שהוא מבריק, חלק יתעצבנו כי הוא לא יצירתי מספיק, וחלק פשוט ימשיכו לתהות מה מתיו ויינר מנסה לומר לנו על החיים.

     

    הסיכוי שפרק סיום לאפוס כמו "מד מן", שהפרק האחרון בהחלט שלה שודר הערב (22:00, HOT3) יסבר את דעתם של כל כך הרבה צופים (דעתניים) נמוך יותר מהסיכוי שהחלל יפתח פה שגרירות. נסתפק בעובדה שויינר, יוצר הסדרה שהיה גם אחד הכותבים ב"סופרנוס", מרוצה מזה שהצליח להעמיד סיום אמורפי ופתוח לפרשנויות לפחות כמו "משפחה יושבת בדיינר ואוכלת צ'יפס" - פינאלה שויינר הודה לא פעם שהוא מעריץ.

    "מד מן". לא נסגרה הרמטית ()
    "מד מן". לא נסגרה הרמטית
     

    אין מספיק מילים בעולם כדי לנתח את "מד מן". היו לה עליות וירידות, פרקים גאוניים ונפילות כואבות. היא היתה חכמה, פילוסופית וקיומית, והיא הביאה לנו את דון דרייפר, שהוכיח שאין שום סיבה שהרס עצמי לא יהיה פוטוגני.

     

    אחרי שבע עונות שבהן הוא מחפש את אמו האבודה בכל אישה שהוא פוגש, מפחד מהרגע שהזהות הגנובה שלו תיחשף ברבים, ומנסה להימלט מהעבר שלו, דון דרייפר יושב עצום עיניים במדיטציית היפים סטנדרטית, מקשיב למנחה רועם על חיים חדשים ומחייך כאילו זכה בתקציב הפרסום של ישו.

    שבע עונות שלא יהיו כמותן ()
    שבע עונות שלא יהיו כמותן
     

    משם מעביר אותנו ויינר לאחת הפרסומות הזכורות ביותר של "קוקה קולה", משנת 1971, שנקראה "הייתי רוצה לקנות לעולם קוקה קולה". ועשתה את הגיוס הלא יאמן של הניו-אייג' ההיפי לטובת קמפיין מכירות של אחד המוצרים שהכי מזוהים עם קפיטליזם דורסני. אז יכול להיות שהוא מחייך כי הוא חווה הארה כשהמנחה אומר זה הזמן להפוך לאנשים חדשים, ואיך להפוך למישהו חדש הוא כבר יודע. ואולי הוא מחייך כי הוא עלה על משהו, והמשהו הזה הוא הרעיון לפרסומת שכבר הרוויחה את התואר איקונית.

    סוף ללא סוף. "מד מן" ()
    סוף ללא סוף. "מד מן"
     

    ויינר לא סגר את הסדרה הרמטית כמו "עמוק באדמה" למשל, הוא לא הביא את כל הגיבורים לשעתם האחרונה עשרות שנים קדימה, אבל הוא כן ניתב כל דמות בעדינות לעבר עתיד טוב יותר, יש שיאמרו טוב מדי. יש משהו מוזר בעובדה שסדרה שכל כך מורגלת בסופים לא-שמחים, כשבכל פעם שקורה בה משהו טוב, הצופים שלה יודעים שמישהו עומד לשלם על זה והשהפרוסה תמיד תיפול על הצד המרוח, מעניקה פתאום בנדיבות המשכים אופטימיים כל כך.

     

    פגי וסטן, שלמעט נשיקה מסוממת אחת לא הראו מעולם סימני משיכה מינית, גילו בשיחת טלפון סבונית אחת שהם מאוהבים זה בזה. רוג'ר שפתח את

    העונה בבורדל קטן בדירה שלו מצא את האושר עם מארי, אמא של מייגן. ג'ואן אולי איבדה מאהב מיליונר אבל זכתה בחברת הפקה משל עצמה (וקראה לה על שם עצמה: הולוויי-האריס).

     

    אפילו פיט, הדוש הנצחי, קיבל משרת חלומות והחזיר אליו את טרודי ותמי, האישה והצאצאית, להזדמנות שנייה מחוץ לעיר. לא בטי, כמובן, לא צריך להגזים. ויינר לא יוותר על ההזדמנות להיכנס בה עוד קצת, והיא אכן ישובה במטבח, גוססת מסרטן ריאות ומעשנת בזמן שסאלי שוטפת כלים. אז מה קרה לכל הלקחים היפים והעצובים? האם זה אומר שלמעשים כבר אין השלכות? ואולי זה פשוט (עוד) שחר של דון חדש?

     

    זה לא שדון לא עבר תהליך, כמו שנהוג לומר. בעונה האחרונה הוא כבר פטפט על העבר שלו עם כל מי שרק רצה לשמוע, חשף בעבודה את עברו כיתום, לקח את הילדים שלו למה שנשאר מבית הזונות בו גדל, סיפר לסאלי את האמת על הילדות שלו, סיפר לוותיקי הצבא שהוא הרג את המפקד שלו בטעות, שחרר את הקדילק והחזיר את הטבעת המשפחתית לסטפני (האחיינית של אנה, האישה של דון דרייפר האמיתי).

     

    הקתרזיס כנראה הגיע במעגל השיתוף בריטריט, כשדרייפר חיבק את האיש עם נאום המקרר, שנשמע כמו משהו שמישהו הקריא מהתת-מודע של דון. האם כל זה הביא לו את הגאולה המיוחלת? האם הוא סוף סוף יפסיק לברוח? אין לדעת. נצטרך להסתפק בפרידה החטופה הזאת, או כמו שדרייפר עצמו הגדיר את זה - אנשים פשוט באים והולכים, בלי להגיד שלום.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים