בלי שתיכננתי: מאגמה צ'אלנג' - Here I come

בחיים שלי לא חשבתי על אפשרות של יציאה למסע שכולו רק נשים. מסע עם קבוצה שאני לא מכירה בכלל, בג'יפים וביעד שמעולם לא הייתי בו קודם.

משום מה, זה תמיד נראה לי כמו משהו שמתאים לנשים ספורטיביות. כאלה שרצות כל יום כמה ק"מ, לא מפחדות מכלום ומחוברות לטבע בכל נימי נפשן.

יום המיונים הבא של מאגמה מתקיים ב-12.6 להרשמה הקליקי כאן!

אני לעומת זאת, פחות ובכל הפרמטרים שלעיל. בגדול וגם בקטן, אני בחורה עירונית לגמרי. מתה על אפור (צבע הבטון), שאון התנועה השועטת בכבישים הוא מוזיקה לאוזניי והטבע מבחינתי, הוא רק אמצעי להגיע למדרכה הבאה.

גם בענייני ספורט, אני לא חזקה מדי: מחליטה כל שבוע שאני אתחיל בהליכה ואפילו משלמת לחדר הכושר כבר שנים, אבל הספורט היחיד שאני עושה, הוא ללכת מהחניון למשרד בבוקר ובסוף היום את הדרך ההפוכה.

מקבלת חולצה ותכף זה מתחיל(צילום: דלית חיים)

אז איך הגעתי למיונים? הבוס התעקש, הבעל והילדים עודדו (רוצים קצת חופש ממני) והחברות הטובות טענו שאני "חייבת, חייבת, חייבת" את זה לעצמי, החלטתי שאולי יש בזה משהו.

השלב הראשון למסע, עובר במיונים ובמפגש היכרות לקראת המסע ואני מודה שזה הפחיד אותי הרבה יותר מהמסע עצמו: מילא לנסוע בג'יפ עם כמה נשים 10 שעות ביום, אבל משימות קבוצתיות שבהן גורל כל הקבוצה בידיים שלך, עלולות להיות משתקות.

קיבלנו חולצות של מאגמה, חולקנו לקבוצות ותוך עשר דקות היינו קבוצות מגובשות שמתחרות על הזכות לצאת למסע.

10 נשים שלא הכירו אחת את השנייה רק חצי שעה לפני כן, הפכו להיות מכוונות מטרה כמו שלא ראיתי מעולם.

ואז התבקשנו להציג את עצמנו, ותוך כדי שאני מקשיבה לנשים סביבי, לא הבנתי איך כולן מדברות בדיוק על מה שהרגשתי: שעכשיו, אחרי שסיימנו את כל רשימת "הטו דו ליסט" שהיינו חייבות לחיים, להורים, לעולם, ליקום - הגיע הזמן לפתוח רשימה חדשה, עם מוטבת אחת בלבד - אני.

נשים בכל הגילאים, כל אחת בתחנה אחרת בחיים, אבל כל הדרכים הובילו אותנו למסע. להכרה, להפנמה ולהבנה שגם אם חשבנו כל הזמן שמגיע לנו – עכשיו הזמן ליישם את זה.

כל הדרכים מובילות למסע(צילום: דלית חיים)

בין המשימות, בהפסקה של ארוחת הבוקר, זה נראה כאילו אנחנו באירוע חברתי של קבוצת נשים שלמדו יחד, שירתו יחד בצבא ובעצם לא נפרדו מעולם. צחוק, חיבוקים, והמון אהבה שלא ברור איך היא פרצה – רק שעתיים אחרי שהכרנו.

אבל רק במשימה שבה היינו צריכות לעבור מצד לצד דרך רשת, תוך התמסרות מוחלטת לנשים מסביב, הבנו עד כמה קבוצת נשים היא הרבה יותר מסתם קבוצה. היא קבוצה שתלך איתך באש ובמים, ביום ובלילה וגם כשתצטרכי להחליף גלגל בג'יפ.

מתמיינות ונהנות(צילום: דלית חיים)

במשימת הסיכום, אחרי 4 שעות, כבר לא היינו סתם קבוצה. היינו חברות שישבו יחד, בסיומו של אחד הימים הכי מרגשים שהיו לנו בזמן האחרון.

רק אז הבנו למה הנשים שצפו בנו ורשמו את כל מה שעשינו במהלך המיונים, שחזרו מהמסע רק לפני כמה חודשים לא הפסיקו לחייך ולא הפסיקו לומר לנו כמה הן מקנאות בנו, שאנחנו רק בתחילת הדרך ולא בסיום המסע.

זה היעד למי שתצליח לעבור את המשימות(צילום: איה בן עזרי)

גם בדרך הביתה, אחרי פרידה מרגשת מכל מי שאולי יהיו החברות החדשות שלי למסע וגם לחיים, הרגשתי שאני לא יכולה להפסיק לחייך. התקשרתי לאחת החברות האהובות עליי במיוחד, כדי לשתף אותה בתחושה ומהתגובה שלה הבנתי שאני כנראה בבעיה.

"בובה", היא אמרה לי, "את מחייכת יותר מדי. פולניות לא יכולות לחייך כל כך הרבה, וגם לא ליהנות. תיזהרי מזה!".

יום המיונים הבא של מאגמה מתקיים ב - 12.6 להרשמה הקליקי כאן!

הכותבת הייתה אורחת מטעם מאגמה צ'אלנג' ביום המיונים