כשהיזמים יקבלו תלושים דיגיטליים מהמדינה

בטורים האחרונים אני מציג מודל מעניין. לא יודע אם יישומי, אבל שווה קריאה. מדובר ב"דמוקרטיה הכלכלית"

(Economic Democracy) של דייויד שוויקרט. את רעיונותיו אני מציג, כרגיל, בקצרה. מי שמתעניין, יוכל להתעמק בספר שלו.

לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס בערוץ כלכלה :

• דמוקרטיה? אולי כשנבחר את הבוס שלנו
• האם אנו קרובים לסופו של מעמד הביניים?
• האם הסינים וההודים יצילו את המשרות שלנו?
  

מדובר בקומוניזם דמוקרטי של שוק חופשי. מדינה דמוקרטית שבה לא תהיינה חברות כלכליות בבעלות מחזיקי מניות, לא יהיו בעלים לחברה ולא יהיו שכירים (עובדים בשכר). במקום חברות מסחריות יהיו התאגדויות של עובדים לצורך הקמת מיזם. העובדים יהיו הבעלים. הם ייזמו, ייקחו הלוואות - ויצליחו או יכשלו. בהכנסות הם ישלמו את ההוצאות, יחזירו הלוואות, ישלמו מס מיוחד ויחלקו את הרווחים ביניהם.

הקהילה מעבירה את הכסף לבנקים, אבל האם הבנקים שייכים לקהילה או שהם עסקים בפני עצמם? לכך יש תשובות שונות(צילום: shutterstock)

ומי ינהל את כל העסק המורכב הכלכלי-פוליטי הזה? ובכן, הניהול משולב. כמו בימינו - בקפיטליזם המנוהל על ידי המדינה. חלקו יהיה נתון לרשות השוק החופשי, וחלקו יאורגן על ידי המדינה. אבל למה, אתם שואלים, זה קשור בכלל למשטר קומוניסטי? ובכן, זה קשור מאוד כי כל אמצעי הייצור שייכים למדינה. מה?! למדינה? כן, כמו ברוסיה הסובייטית: האדמה, המפעלים, הבתים, המכונות - כל אלה שייכים לקהילה כולה. זה לא מוטרף? אפשר לשאול. לא בדיוק.

תלושים דיגיטליים מהמדינה

דמיינו מחסנים מלאי ציוד - עטים, מחשבים, טרקטורים ושופלים. דמיינו אותם מעלים חלודה במחסנים, דמיינו פקידים שנותנים אותם לפרוטקציונרים תמורת אישורים מיוחדים, ודמיינו פרויקטים שנכשלים כי לאף אחד לא חשוב לשמור על מכונות הייצור ועל הבניינים. אתם שואלים, מי מתחזק את הבניינים ששייכים למדינה? ובכן, התשובה של שוויקרט מעניינת.

כל אמצעי הייצור יהיו שייכים למדינה - זה נכון - אבל הם ייוצרו בשוק החופשי באמצעות יזמים חופשיים, ויימכרו בשוק החופשי מיצרן ליזם. אם כך, המחיר יקבע על פי תנאי השוק בלבד. אז רגע. מה הולך פה? למה שוויקרט טוען שהם של המדינה? במה זה מתבטא? ובכן, המפתח לכל הדברים האלה טמון בהון; בכסף המיועד להשקעות.

הכסף הזה, שוויקרט יגיד לנו, שייך למדינה. הוא מוקצה על ידי המדינה למוסדות פיננסיים, ואלה מלווים אותו. היזמים מקבלים תלושים דיגיטליים מהמדינה, שבאמצעותם הם קונים מכשירים ומשלמים שכירות לאלה שבנו בנייני משרדים.

הם עובדים, מייצרים ומוכרים. מרוויחים ומפסידים. והם משלמים מס. והמס העיקרי שהם משלמים הוא מס שמושת על ההתארגנות שלהם; על "החברה" שהקימו. זהו מס שימוש בהון. תלושים? שוברים? נשמע מוטרף, לא?

המחוקק מקצה סכומי כסף ליוזמות חדשות, ומעביר את ההקצאות למחוזות השונים של המדינה. כאן החלוקה מנוהלת, ואינה חלוקה דרך השוק החופשי(צילום: נועם מושקוביץ)

ובכן, זהו בדיוק הכסף של ימינו. גם הכסף של ימינו (שקלים ודולרים, למשל) הוא "שובר" דיגיטלי. ההבדל בין המודל של שוויקרט למודל המקובל בימינו הוא במי שמייצר אותו (בימינו, המדינה והבנקים) ובמי ששולט בייצור שלו (תערובת מורכבת של מדינה, בנקים ודרישות של שוק חופשי).

המטרה: שיוויון הזדמנויות

נחזור להגדרה של המודל. יש כאן דמוקרטיית שוק חופשי מנוהלת, שמורכבת משוק חופשי ומהתערבות של המדינה. כך זה גם בימינו: המדינה שולטת בריבית, מחייבת להשתמש בשקלים (למשל, אני לא רשאי לייצר "אושיים" ולמכור אותם/להלוות אותם) - ועוד ועוד. במודל הזה, השליטה מתבצעת בצורות אחרות. וזה החלק השונה והמעניין כאן.

ובכן, המחוקק מקצה סכומי כסף ליוזמות חדשות, ומעביר את ההקצאות למחוזות השונים של המדינה. כאן החלוקה מנוהלת, ואינה חלוקה דרך השוק החופשי. המטרה כאן היא למנוע התפתחות איזורי ספר של עוני ואבטלה (האם יעיל להעביר כך כסף? לא סביר. המודל, כמובן, צריך להיות מורכב יותר. כאן אנחנו מדברים רק על עקרונות). הקריטריון העיקרי להעברה למחוז הוא גודל האוכלוסיה, כשהמטרה היא לייצר שוויון הזדמנויות. הנהלת המחוז מקבלת את ההקצאה ומחליטה על ההעברה לקהילות השונות. גם כאן, המטרה היא הוגנות בסיסית.

ומה עושה הקהילה? ובכן, הקהילה מעבירה את הכסף לבנקים. כן, יש גם בנקים. האם הבנקים שייכים לקהילה או שהם עסקים בפני עצמם? יש לכך תשובות שונות במודלים שונים. בואו נניח כאן שהם שייכים לקולקטיב העובדים שהקים אותם.

הכסף ניתן לבנק על פי ההצלחות שלו בשוק. כלומר, בנק כושל לא יקבל הקצאות.

עובדות בחברת היי-טק. האם כל עובד יקבל אותו שכר? לא בהכרח. תלוי במודל שעליו תחשבו, והשוק החופשי יקבע אם נצליח או לא

עכשיו עולה שאלה והסתייגות. ההסתייגות קבועה וחוזרת על עצמה: האם יעיל להעביר כך כסף? והשאלה: מה פירוש "בנק כושל"? בנק כושל הוא בנק שמלווה לעסקים שנכשלו, כלומר, שלא מנתח נכון את צרכי השוק. זוכרים? אל הבנק באים אזרחים מקובצים בקבוצות ומבקשים הלוואה לצורך פתיחת חנות. אם הבנק מלווה בצורה מוצלחת, הוא ימשיך להתקיים.

הוא ישרוד בתחרות.

ובחזרה לעובד

בואו נניח שקיבלנו כסף מהבנק, הקמנו חברה ושכרנו משרדים. את המשרדים בנתה קבוצת בניה. גם היא קיבלה הלוואה מבנק (שהגיע דרך הקהילה, המחוז והמדינה), "קנתה" שטח אדמה ובנתה עליו.

עכשיו היא מצליחה ומשכירה את המשרדים במחירים טובים. הולך לה: המנהל שנבחר עובד טוב. חבריו לעבודה מקבלים את ההוראות שלו. הוא הגיע להתאגדות עם קרדיט ונסיון מוכח. העובדים מסורים. הם רוצים להצליח. והחברה פועלת.

אנחנו - האנשים שמקימים חברה חדשה - שוכרים משרד ומשלמים לחברת הבנייה בכסף שקיבלנו מהבנק. חברת הבנייה וניהול הנכסים מנקה מדמי השכירות את ההוצאות שלה (מה שהיא משלמת לחברות אחרות שקיבלו כסף מהמדינה), משלמת מס יפה על הכסף שקיבלה מהמדינה, ומחלקת את הרווחים בין העובדים בהתאם להסכם ההתאגדות שלהם.

האם כל עובד מקבל אותו שכר? לא בהכרח. תלוי במודל שעליו תחשבו. ואנחנו, אנחנו מתחילים לעבוד. השוק החופשי יקבע אם נצליח או לא.

ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים להאזין לתכנית הרדיו שלי "הויקיפדים – בעקבות הזהב הדיגיטלי " המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל