שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הופעת אינקיובס ברעננה: מטאל למיחזור

    שמונה שנים עברו מאז ההופעה האחרונה של אינקיובס בישראל - הזמן לא כל כך ניכר בגופם של הסולן ברנדון בויד וחבריו, אבל כן במוזיקה שלהם. על הבמה ברעננה הם הפגינו אנרגטיות והקפיצו את המעריצים, אבל לא הגישו להם שום דבר חדש מאז הלהיטים הגדולים של פעם. נוסטלגיה מטאלית

    בפעם האחרונה שאינקיובס ביקרו במחוזותינו השנה היתה 2007. "Light Grenades" שלהם נמנה עם אלבומי השנה הקודמת ברוק, וברנדון בויד עוד נחשב לאחד הפרונטמנים הנאים במוזיקה האמריקאית. אבל שמונה שנים עברו מאז ההופעה ההיא בהאנגר 11. זירת ההתרחשות של הופעתה השניה של אינקיובס בישראל איננה תל אביב כי אם אמפי-פארק רעננה. הנו-מטאל כבר ירד מגדולתו מזמן, ילדי האימו כבר קיצצו את הפוני ואפילו בויד עצמו נראה פחות כמו גולש חתיך, ויותר כמו אינדיאני ששקע בסם.

     

    אינקיובוס (צילומים: עידו ארז) (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    אינקיובוס (צילומים: עידו ארז)

    זה, כמובן, לא הפריע לכמה אלפים (בודדים, אמנם) להריע לאינקיובס כמו היו הלהקה החמה ביותר בתעשייה כרגע. וכך, שירים שנחשבו להיטי MTV גדולים לפני עשור ומעלה כמו ״Wish You Were Here" שפתח את הערב, "Are You In" (עדיין שיר חביב, יש להודות) או "Anna Molly", התקבלו בצווחות, קבלת פנים ישראלית שנתנה את התחושה שאינקיובס נמצאת עדיין בשנות הזוהר שלה.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
     

    השנים הללו, גם חברי הלהקה יודו, עברו מזמן. למעשה, קו פרשת המים בקריירה של בויד ושות' נמתח כשהחלו אלה לשיר על רימוני רסס של אור וכתבו משפטים מביכים כמו "אהבה כואבת, אבל לפעמים זה כאב טוב". "A Crow Left Of The Murder", האלבום האחרון הטוב באמת, יצא ב-2004. 11 שנים הן המון זמן ללהקה לא להוציא אלבום טוב באמת.

     

    אבל מה זה משנה - 2004, 2007 או 2015. החבר'ה האמריקאים עדיין נותנים בראש ומקפצים לרקע מסכים המקרינים פרקטלים וויזואליות ווינדוז מדיה פלייר שילדי ניינטיז אהבו לצרוך יחד עם הטראנסים שלהם. הם מתנהגים כמו להקה רלוונטית לכל דבר ואפילו לא נראים מבוגרים מדי. יותר כמו ילדים שהזמן שכח אבל השמש לא, שזופים בגוון לא בריא ורזים באופן מחשיד.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    מדי פעם בויד יזרוק איזו מילה לקהל המקומי, אפילו משפט כשנחה עליו המוזה, אבל לרוב תהיה זו שרשרת ביצועים מופרדת על ידי "תודה" לקוני של סולן שיודע שימיה הגדולים של להקתו מאחוריו, ועכשיו כל שנותר זה ליהנות ולתחזק את הקיים.

     

    בטרם הוא פוצח בשירת "In The Company Of Wolves" הוא פונה לקהל ומודה שהוא לא יכול שלא לחייך כשהוא מביט בו. לא ברור אם מדובר במס שפתיים או ברגע של אותנטיות (בניגוד לרגע ההוא בהופעה בו נתן כוחו בנגינת דג'מבה/דרבוקה, באחד במקומות האחרונים בעולם שיתרשמו מכך), אבל בכל מקרה הקהל בולע את זה, מניף את ידיו ומריע שוב.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
     

    אולי זו כמות הקהל, אולי אלה המחוות הקטנות של המוזיקאים שעל הבמה, אבל באופן מפתיע ולא טיפוסי כלל למקום בו היא נערכת, ההופעה של אינקיובס מרגישה כמו ערב אינטימי לחובבי דבר ומביני עניין. פה ושם יש רגעים שמרגישים כמו מופע רוק אנרגטי של להקה גדולה, כמו למשל ב"A Kiss To Send Us Off" או ב"Nice To Know You", אבל לרוב נראה שכמו בהופעה ההיא מ-2007, גם היום אינקיובס היא להקה שלא מופיעה מעבר למידותיה ולא תמיד מצליחה להרים.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    קשה להצביע על פגם אמיתי במופע של החבורה מקליפורניה, פרט אולי לכך שמרוב שהוא משומן הוא מעט נטול נשמה ומרגיש קצת כמו עוד ערב בחיים של להקה שלא ממש משנה לה איפה היא נמצאת כרגע ("תל אביב!" זעק בויד במהלך הערב אל שמי רעננה המבולבלים). המשמעות היא עיקורו של אותו אלמנט נשמה, זה שהפך את ההאזנה ל"Here In My Room" למענגת ומצמררת, כמו בימי השיא של הלהקה.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    זה, כמובן, לא אומר שהחבר'ה על הבמה לא עבדו קשה. הגופיה הרחבה והחושפנית של בויד (יופי של עבודת גב, אגב) התמלאה זיעה כיאה לפיסת בד המכסה את גופו של פרונטמן שבא לעבוד. אבל יתכן שההופעה של אינקיובס מזקקת את מה שפעם כותב שורות אלו לא זיהה כשנמנה עם חובביה, והיום מתקשה להתעלם ממנו: אינקיובס היא להקה של מעריצים. אם אתם נמנים עמם - סביר להניח שנהניתם אמש, אבל החומרים של אינקיובס בהחלט אינם מיועדים לכל אוזן ובהחלט לא כולם שורדים את מבחן הזמן.

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

    היות ורוב המופע מבוסס על השירים הללו, ההנאה מההופעה הופכת מורכבת וחמקמקה יותר עבור מי שבשבילו מהווה ההרכב בעיקר חטיף נוסטלגי, חבר שנזנח עם הזמן והשנים.

     

    ביצוע מצוין ל"Megalomaniac" (ובו מחווה קטנה ל"Come As You Are" של נירוונה)

    מעלה את ההופעה הילוך לקראת סופה, כשללא ספק בהדרן ניכר שהקפיצוּת מפנה מקומה להתמסרות אמיתית למוזיקה. "The Warmth" הוא עוד רגע שיא באותו הדרן, וכמובן ישנו "Drive" - ללא ספק הלהיט הגדול בתולדות הלהקה.

     

    אינקיובס תמיד תוכל לטעון כי הכניסה לפנתיאון הרוק העולמי קלאסיקת סוף ניינטיז-תחילת אלפיים. השאלה האמיתית היא כמה עוד כאלה יש לה בקנה בשלב זה של חייה, כלהקה שמיועדת לקהל שלה ורק לו. אבל למה להכביר במילים כשהסולן נטול החולצה, עתיר הקעקועים והמעט מזדקן ניסח זאת במדויק בעצמו: "היי, הנה מגיע שיר הפיל גוד האהוב ביותר על כולם", הוא אומר, ומוסיף: "לפני 14 שנה".

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
      

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)

     

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו ארז
    ברנדון בויד סולן "אינקיובס"
    צילום: עידו ארז
    לאתר ההטבות
    מומלצים