"אתה לגמרי צודק, אני בנג'מין, עברתי לשכונה הזאת רק לפני כמה חודשים מבוסטון. הרגשתי שאני פשוט לא יכול יותר עם האנשים בסביבה בה עבדתי וגרתי והחלטתי לעשות שינוי כיוון, להיכנס לאזור שבו לא מכירים אותי ופשוט להיעלם קצת, זאת ניו יורק אחרי הכל. הישירות שלך הפתיעה אותי”.

אני מבין, אשמח לכבד את רצונך, אתה מעדיף להישאר לבד?

"לא, להיפך, אני מרגיש ממש טוב שיש כאן כזאת אווירה טובה. זה נותן לי סוג של תקווה שהדברים יכולים להיות טובים יותר”.

תישאר לקידוש.

“יש קידוש? נשמע מעולה”.

במהלך הדרשה השבועית שלו דיבר הרב גדעון על פרשת שלח לך ועל המרגלים. הוא פתח ואמר, "אז מה היה חטא המרגלים? הרי בסך הכל הם אמרו את מה שבאמת ראו. צריך לזכור שמנהיגות קשורה באחריות. המרגלים היו המנהיגים מכל שבט ונחשבו למנהיגות הבכירה ביותר. לדעתם יש השפעה גדולה על הקהילה אותה הם משרתים. המשימה שלהם היתה לתור את הארץ, כלומר לתאר מה הם ראו. הם אכן עשו זאת, ויחד עם זאת עשו משהו שלדעתם ביטא אחריות. הם חטאו בכך שהביאו את הפרשנות האישית שלהם למה שראו, וגם הגיעו למסקנה שזה בלתי אפשרי להיכנס לארץ. כלומר שגם אחרי כל הניסים והנפלאות שעברו, כשהם עומדים ממש קרוב לכניסה לארץ המובטחת, הם כאילו שכחו את מה שראו ובאו עם המלצות המתבססות על הניסיון האישי שלהם, ולא על הסמכות אלוהית שהוכיחה את עצמה לאורך כל הדרך.

“ההמלצות שלהם התקבלו באבל קשה בקרב העם, שביקש לחזור למוכר ולידוע - לעבדות במצרים. אלמלא כלב בן יפנה ויהושע בן נון, שהאמינו שהארץ טובה מאוד וגם נוכל לעלות אליה, ספק אם היינו כאן היום. מנהיגים צריכים להיזהר במילים שהם בוחרים וחשוב שמנהיג יבוא מעמדה של ליצור העצמה בקהילה שלו ולא פחד" .

התפילה הסתיימה ונפגשנו בקידוש, "היה ממש מעניין לשמוע את הרב", אמר בנג’מין, “האמת היא שהחלטתי לעבור מבוסטון לניו יורק כי פשוט לא יכולתי להתמודד עם המציאות הקשה כנגד מדינת ישראל בקמפוס שבו עבדתי”.

למה אתה מתכוון?

"עד לפני כמה חודשים הייתי מרצה באחת האוניברסיטאות היותר מכובדות בבוסטון. התופעה של סטודנטים שיוצאים נגד המדיניות של ישראל, היא תופעה מוכרת וכואבת בקמפוס. היא נבלעת תחת הרעיון של חופש ביטוי וחופש אקדמאי. אבל המצב הפך לבלתי נסבל כאשר הבחנתי שישנם מרצים יהודים כמוני, שמתחילים לאמץ את הרעיון שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד. כל הניסיונות שלי להבהיר את החשיבות של שמירת הדעה האישית שלהם לעצמם נפלו על אזניים ערלות, לכן החלטתי פשוט לעזוב ולנסות לעשות את המאבק שלי ממקום אחר”.

נשמע כמו צעד אמיץ מאוד לעזוב ככה.

"הבעיה היא ממש כמו בסיפור ששמענו, מנהיג צריך להיות דוגמא לקהילה. כל פעולה או אמירה, גם אם היא אישית, מקבלת משמעות אחרת בגלל הכובע המנהיגותי שיש לאותו אדם. כשמנהיג טועה, המחיר שהוא עשוי לשלם יהיה גבוה הרבה יותר מאשר אדם שאינו מנהיג. למנהיגות יש רווח וגם מחיר וצריך להיזהר בה”.

אז מה הצעד הבא?

“להעביר מסר באמצעות האקדמיה כאן בניו יורק על האחריות שלנו כמנהיגים, ולעורר את כל אותם מרצים להשפעה ההרסנית שיש לביטוי הדיעות האישיות שלהם על עתיד מדינת ישראל. כבר היה חטא מרגלים אחד שבגינו אנו משלמים עד היום, למה צריך עוד אחד?"

אחריות מתחילה בא' ומסתיימת בת’, אשמח לעזור.

"כבר עזרת, אני מבין שיש סיכוי לשינוי”.