שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ללכת בשדות הכחולים": להיסחף אל הדכדוך
    קלייר קיגן מגישה ב"ללכת בשדות הכחולים" סיפורים הקשורים בסודות, חרדה ואמיתות נוראיות, העטופים בריאליזם קר של אירלנד הכפרית. הדמויות בסיפורים הם איכרים, חקלאיים וכמרים החיים בקירבה חונקת זה לצד זה, עד לכדי פקיעה מסתורית שיש בה יופי סיפורי נדיר. ביקורת
    "ללכת בשדות הכחולים" מאת הסופרת האירית קלייר קיגן נפתח בנובלה מושלמת בשם "האור השלישי". היא כל כך מרשימה, שהמעבר אל הסיפור שמופיע אחריה בקובץ (שלושת הסיפורים שצוותו לנובלה לקוחים מתוך הספר שפרסמה קיגן בעל אותו שם) אינו פשוט. הוא כזה לא רק בגלל השינוי הסגנוני, אלא כי "האור השלישי" מותירה את הקוראים נדהמים מהכוח האדיר של הטקסט שקראו זה עתה. לא משום איזו טכניקה מפולפלת או טריק דרמטי מסעיר, אלא כי ברור שמדובר באחד הטקסטים היפים ביותר שקראו.

     

     


     

    ארבעה טקסטים ספרותיים מובאים בספר הזה. הראשון והאחרון מצוינים, והם כמו חובקים את שני הטקסטים האמצעיים, שאף שהם חדים, מעוררים ומגרים את המחשבה והרגש, הם חזקים פחות מ"סיפורי הקצוות". ארבעתם מזמנים מפגש משמח עם סופרת אירית עכשווית עטורת פרסים, שכתיבתה המענגת אך יחד עם זאת - טורדת המנוחה, תורגמה להפליא על ידי ארז וולק, שהצליח להעביר את הקצב של הסיפורים, הסגנון המינימליסטי אך רב התנופה והמבעים הייחודיים, העצורים והעדינים כל כך.

    "ללכת בשדות הכחולים". פרוזה פיוטית ()
    "ללכת בשדות הכחולים". פרוזה פיוטית
     

     

    עלילת הסיפור הראשון מציגה בגוף ראשון תקופה תחומה בחייה של ילדה למשפחת איכרים ענייה, הנמסרת לזמן מה לזוג חשוך ילדים. בתקופה הקצרה הזו מתוודעת הילדה לאפשרות של חיים טובים יותר, ולא מבחינה כלכלית, אלא מהבחינה הרגשית. בשונה מהריחוק של אביה ואמה, הזוג שאצלו היא משתכנת מראה לה חיבה וקרבה, ונוהג בה בכבוד. הסיבות להתנהגות של הזוג נחשפות אט-אט, בעוד המחברת מבנה ברגישות רבה את מערכת היחסים שנרקמת בין המבוגרים לילדה, עד חזרתה לבית הוריה.

     

    חוטים רבים מקשרים בין ארבע היצירות, וכמה מהם מפוענחים ברהיטות על ידי עודד וולקשטיין באחרית הדבר שכתב, שהיא בפני עצמה טקסט מעניין.

    קיגן ממקמת מבחינה גיאוגרפית את עלילות הסיפורים באירלנד הכפרית, בשדות הכבול ובצוקי מוהר האימתניים. הדמויות הן איכרים, חקלאיים וכמרים, גברים שתקניים וקשוחים ונשים האופות לחם בביתן. הבוץ, הרוח החזקה, הגשם והקור הם שחקנים מרכזיים בחיי הדמויות, וכך גם דפוסי ההתנהגות החברתיים המקובלים. הרכלנות והאינטריגות בין התושבים בכפרים הקטנים נוכחים לצד הקרבה, על גבול החנק, בין אדם לשכנו בכפר.

     

    אולם קיגן אינה אליס מונרו, לדוגמה, הידועה כאשפית הסיפור הקצר, שסיפוריה עוסקים גם כן בדמויות שאינן הירואיות ובחיי השגרה שלהן. מונרו מתעניינת במתח המפעם כל העת מתחת לשגרה השלווה והסביבה הפסטורלית, ואילו קיגן בוחרת סיטואציות פרטניות, לכאורה לא דרמטיות, אשר חורגות מן השגרה. הפוטנציאל הרגשי וגם הדרמטי של הסיטואציות הללו נובע בראש ובראשונה מן השבירה של הסדר הקיים (האישי, החברתי, הקהילתי, הרגשי), אך על פני השטח מדובר באירועים מינוריים שדרכם מבטאת קיגן את האמיתות הבלתי מדוברות של הדמויות וחייהן.

     

    קיגן מציגה לצד המרחב הריאליסטי,את המיתולוגיה הקלטית, הסיפורים העממים והאמונות הטפלות. אלו שלובים זה בזה, ויוצרים תבנית עלילתית מפתיעה מאוד. הדבר ניכר במיוחד בסיפור האחרון, "ליל החוזררים", שבמרכזו אישה שעוברת לבית של כומר שמת ומתחילה לנהל מערכת יחסים משונה עם שכנה הרווק שחי עם עז (אשר, בין השאר, ישנה במיטתו). זהו סיפור מסתורי ומטריד, רווי ברגעים אקסצנטריים ומבהילים, ויש בו איזו דחיסות שמותירה את הקוראים מבולבלים ומרותקים.

     

    במקרים אחרים קיגן דווקא מציגה טקסטים פיוטיים, על גבול השירה. . כמו למשל, "אני מנסה לזכור מתי הרגשתי ככה, ואני עצובה כי אני לא זוכרת זמן כזה, וגם שמחה שאני לא זוכרת". או: "ואז העתיד נמחק, נעלם, כמו דבר שנופל מחוץ לטווח הראייה בלי קול".

     

     



    התיאורים שלה עוצרי נשימה, על כל הקלישאה שבמינוח הזה. הם כמו מחייבים השתהות על המילים, על האופן שבו הן סודרו במשפט, ועל המשמעויות שהן טומנות בחובן בהקשר הספציפי שבו הן נמסרות. דומה כי לכל מילה יש צידוק וחשיבות, לא רק בעצם בחירתה, אלא גם במטען שהיא נושאת עמה.

     

    עניין זה מתקשר למוטיב השתיקה וההסתרה המלווה את כל הסיפורים. המוטיב בא לידי ביטוי בהתנהגות של הדמויות עצמן, כלומר באופן שבו הן ממעיטות בדיבור, או שאינן מגלות את הטראומות, הסודות, וההתנהגויות האלימות שבחייהן. ההסתרה מוליכה רבות מן הדמויות בדרך כלל למצבי קיצון של דחייה, הימלטות, מנוסה ודכדוך עמוק.

     

    כל אותם דברים שיש לשמור בשקט, שאין לדבר עליהם, נמצאים בבסיס המתח הדרמטי שבסיפורים. לעתים הם כמו לחישה מזערית - הם אינם בולטים ויש לפענח אותם על פי הרמזים שהונחו לנו בעדינות במהלך הסיפור. כמו ב"מתנת הפרידה", שם הגיבורה שעוזבת את בית הוריה למעשה נמלטת מחיים של דיכוי, ניצול ואלימות מצד אביה - דבר שאסור להזכיר כלל, אבל נמצא בכל זאת בין השורות. במקרים אחרים, אותה הסתרה מוצאת את ביטויה בסערה אימתנית של רגשות שלא ניתן להשתלט עליהם, כמו בסיפור "ליל החוזררים", שבו הגיבורה אינה דוברת את הטראומות שלה, אבל מבטאת את רגשותיה בצורה פיזית חזקה ובשלל מעשים פרובוקטיביים ומשונים

     

    קובץ הסיפורים של קיגן הוא דוגמה מצוינת לטקסטים שסוחפים את הקוראים בן-רגע, אך שאין בהם אפילו מידה אחת של סנטימנטליות ופומפוזיות. זוהי פרוזה שכוחה טמון בניואנסים הרבים הגלומים בה.

     

    "ללכת בשדות הכחולים", מאת קלייר קייגן. תרגום: ארז וולק. הוצאת זיקית, 224 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מורדו מקליאוד
    קלייר קגן. ארבעה טקסטים ספרותיים בספר אחד
    צילום: מורדו מקליאוד
    לאתר ההטבות
    מומלצים