שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    תהיו אגואיסטים - זה טוב לכולם

    כל אחד מאיתנו צריך לשמור על האינטרסים שלו. לדאוג לעצמו - לא מתוך רמיסת האחר או חוסר איכפתיות, אלא מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו ייחודי. מיכל פולת על האחד בתוך האחדות

    גם אתם חושבים שבשנים האחרונות אנשים נהיים יותר ויותר אגואיסטים? שמתם לב שאנשים יותר ויותר דואגים לעצמם ועושים מה שטוב להם? נראה שכולם מדברים על כך שהאינדיבידואליות חוגגת. מספר העצמאיים והפרילנסרים גדל בהתמדה, היחסים החברתיים היום מבוססים יותר על אינטרסים ופחות על נוסטלגיה וקשרים רגשיים, ואחוזי הגירושין כבר מזמן הגיעו לרמה שהופכת את הסיכוי להצלחת נישואין לשווה לסיכוי לזכות בהימור בקזינו.

     

    אנשים רבים מביעים חשש שאדם לאדם הופך לזאב, שהעולם הופך להיות קר ומנוכר, ושמגמת האינדיבידואליות הגוברת הזאת תביא אותנו לאבדון.

     

    מצד שני, יותר ויותר אנשים היום מבינים ומדברים על כך ש"כולנו אחד". אנשים קוראים להבנה של "חוק האחדות". יש תנועות לסולידריות ולערבות הדדית ואנשים מנסים להחזיר את הדאגה לאחר למרכז הבמה.

     

    האם אינדיבידואליות סותרת את האחדות? מה זה בכלל אומר ש"כולנו אחד"? האם זה יכול להסתדר עם זה שכל אחד דואג לעצמו?

     

    כדי להסביר את משמעות האחדות, אני אוהבת להשתמש במטאפורה של גוף האדם: 'האחד' זה הגוף, כשכל איבר בגוף הוא אחד מאיתנו. 'כולנו אחד' לא אומר שכולנו אותו הדבר, אלא שכולנו יחד מרכיבים משהו גדול יותר; כולנו - בני אדם, בעלי חיים, צמחים, כוכבי לכת, וגם נשמות שלא נמצאות כרגע בכדור הארץ - מרכיבים את הבריאה הזו. כל אחד מאיתנו הוא חלק ייחודי ושונה בפאזל הזה.

     

    מאחר וכל אחד מאיתנו הוא חלק אחר מהפאזל, חשוב שכל אחד ימלא את תפקידו כדי שנוכל להשלים את הפאזל. כמו שלכל איבר בגוף יש תפקיד שונה, ייחודי וחיוני לתפקוד האופטימלי של הגוף כולו, כך לכל אחד מאיתנו יש תפקיד שונה וייחודי בבריאה, וכל אחד מאיתנו חיוני לקיום הפאזל הגדול.

     

    תחשבו מה היה קורה לו בשם קדושת הגוף (הכלל) או רחמים על הרגליים, הידיים היו מחליטות לשמש להולכת הגוף. בתור אקרובטית, אני יכולה להעיד שאמנם אפשר ללכת על הידיים, כמו שכולנו יכולים לאתגר את עצמנו ולפעול עם יכולות שלא ידענו שיש לנו - מחוץ ל"קופסה" של עצמנו.

     

    עם זאת, אם כל הזמן נלך על הידיים במקום ללכת על הרגליים, לא רק שתהיה לנו דלקת במפרק כף היד לאחר כמה זמן ושכל הדם ייתקע לנו בראש, אלא שגם הרגליים שלנו יתנוונו.

     

    באותה המידה, אם לא נבצע את התפקיד שבאנו למלא בעולם - הייעוד שלנו, זה ייחסר לכלל ואף לבריאה כולה. כשמישהו לא הולך אחרי צו נשמתו אלא בעקבות צו החברה או המשפחה - כולם נפגעים מכך. תחשבו שנולד לעולם אדם שבא לפתח המצאה חדשנית בתחום איכות הסביבה. כנער יש לו משיכה לטכנולוגיה ולטבע, אך ההורים שלו מתעקשים שיילך ללמוד עריכת דין. אם אותו נער ייכנע להוריו ויילך ללמוד משפטים, מה יקרה עם אותה המצאה? אולי הוא יהפוך לעורך דין מצליח, אבל מי ייפתח את הפתרון האקולוגי שהוא היה אמור להביא לעולם? אנחנו אפילו לא יודעים איזה דברים נמנעו מהעולם מאחר והאנשים שהיו אמורים לפתח אותם הלכו בכיוונים אחרים, מתוך פחד לעשות משהו חדשני משל עצמם.

     

    לא חייבים לאהוב את כולם, אבל מומלץ לאהוב את עצמכם (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא חייבים לאהוב את כולם, אבל מומלץ לאהוב את עצמכם(צילום: shutterstock)
     

    האם המשמעות של "כולנו אחד" פירושה שאנחנו צריכים לאהוב את כולם? לא בהכרח. ליתר דיוק: תלוי על איזו אהבה אנחנו מדברים. נכון, אהבה היא הבסיס שלנו. כשאנחנו מרחפים כנשמות חופשיות מגוף ברחבי הבריאה, אנחנו אוהבים את כולם ואת הכל. האהבה הזו היא לא רגשית במובן שאנחנו מכירים. היא מגיעה מהבנה גבוהה של האחדות, ומכך שאנחנו מבינים שכאשר אחד מאיתנו עולה, כולם עולים.

     

    אולם, לכדור הארץ אנחנו מגיעים כדי לחוות חויות אנושיות. אנחנו דוחסים את עצמנו לגוף פיזי עם גבולות ברורים ונפרדים מגופים אחרים - כדי לחוות חוויות פרטניות. אנחנו באים כדי כדי ללמוד איך, כבודדים ונפרדים עם תפקידים שונים, אנחנו יכולים לפעול יחד.

     

    בגלל השונות האדירה בינינו, הקונפליקטים הם בלתי נמנעים. יתרה מכך, הם תורמים להתפתחות שלנו. אנחנו נולדים לתוך מערכות משפחתיות מסוימות וחותמים לפתח מערכות יחסים עם אנשים מסויימים. כדי שזה יחזיק, יש לנו רגשות שונים לאנשים שונים. אנחנו אוהבים אנשים מסויימים יותר מאחרים ויש כאלו שאנחנו לא מחבבים בכלל. יש אנשים שאין להם ולא צריך להיות להם קשר לחיים שלנו, ושאפילו אנחנו צריכים להגן על עצמנו מפניהם.

     

    דמיינו מה היה קורה אם הכבד היה מרגיש 'לא נעים' לסנן מתוכו את הרעלים שמגיעים אליו, והוא היה מחליט להשאיר אותם אצלו. לא דבר הגיוני לעשות, נכון? הרי כל הגוף היה נפגע.

     

    באותה מידה, יש אנשים וחוויות שאנחנו צריכים לסנן מהחיים שלנו. אם מישהו בא

    לגנוב לנו מהבית, אנחנו ממש לא אמורים לפתוח לו את הדלת, גם אם אנחנו מאמינים שלא צריך להיקשר לחומר וששום דבר לא באמת שייך לנו. אנחנו גם לא אמורים לאהוב ולחבק אותו. אנחנו יכולים ברמה הגבוהה לאהוב אותו, אם אנחנו מבינים שיש כאן שיעור שהוא בא ללמד אותנו, ואם אנחנו מבינים שברמה הגבוהה הוא בעצם סוג של שליח שבא לתמוך בהתפתחות שלנו. אבל זה ממש לא אומר שאנחנו אמורים לאפשר לו לעשות כל מה שהוא רוצה. לא! אנחנו צריכים לשמור על הגבולות שלי ולהעיף אותו בבעיטה אם צריך.

     

    כל אחד מאיתנו צריך לשמור על האינטרסים שלו. לדאוג לעצמו - לא מתוך רמיסת האחר או חוסר איכפתיות, אלא מתוך הבנה שכל אחד מאיתנו ייחודי וצריך להביא את מתנתו לעולם, ושאם אנחנו מוותרים על על עצמנו, אנחנו מונעים מהעולם משהו שרק אנחנו יכולים לתרום לו. זוהי ערבות הדדית אמיתית, וזוהי ערובה לכך שכל הבריאה תתפתח.

      

    מיכל פולת , יועצת ומנחה לשינוי תודעתי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים