שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "כנרת כנרת": אלתרמן נפלא בשפה חדשה
    המחזה החסר והפרום שכתב אלתרמן על החלוצים הציוניים, הפך במעבדת הניסויים של צמד היוצרות שחר פנקס ושיר גולדברג להצגה מסוגננת, אמיצה ויוצאת דופן בנוף התיאטרון

    מה היה ומה עכשיו, זו המחשבה שמהדהדת תוך כדי ולאחר צפייה בהצגה החדשה של תיאטרון החאן, "כנרת, כנרת", עיבוד ועריכה של שחר פנקס למחזה הראשון שכתב נתן אלתרמן.

     

    מה היה? אידיאלים, שפה חדשה-מתחדשת, שנותנת כבוד למילים המדוברות. היו ערבות הדדית, מוסר והתמסרות, אחווה ואכפתניקיות, אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד, הסתפקות במועט, שיתוף, שוויון והקרבה אישית. הרבה מילים שייתרו את עצמן. אלו היו ימי התום, ימי בראשיתה של מדינה שנבנית מתוך אמונה בדרך גם אם המחיר בדם, יזע ודמעות. היתה ארץ לכבוש בכל המובנים. היתה דרך. ומה עכשיו?

    כנרת כנרת.  (צילום: יעל אילן) (צילום: יעל אילן)
    כנרת כנרת. (צילום: יעל אילן)
     

    ההצגה, בבימויה של שיר גולדברג, מספרת את סיפורה של קבוצת חלוצים בשם "הגלילה", שנולדה מתוך חזון הציונות המגשימה. אנשים חולמים ותמימים שיצרו כקולקטיב יש מאין בעמל כפיהם. זהו מחזה חסר, פרום, מעורבב מבחינת ז'אנרים, חידה שיש לפתור אותה ולרקום מחדש על מנת לטעת בדרמה חיים בימתיים.

     

    במובן זה פנקס וגולדברג העמידו לעצמן אתגר לא פשוט אך מרתק. ההחלטה שלא לתרגם את הטקסט לשפה עכשווית גבוהה, אלא להשאיר אותו כמות שהוא - בין פרוזה לפואטיקה - אמיצה, אבל תואמת את כוונת המשורר. אלתרמן מלכתחילה כתב את המחזה בלשון מליצית-ארכאית שכן גם בזמן אמת - התקופה המיוחסת לעלילה היא כיובל לפני שנכתבה - נחשבה שפת חלוצי הגליל, ששאבה מהספרות הרוסית והמהפכה הסוציאליסטית, זרה לאוזן המקומית.

     

    לוקומוביל. חלקי מכונה מצויירים תלויים על כבל (צילום: יעל אילן) (צילום: יעל אילן)
    לוקומוביל. חלקי מכונה מצויירים תלויים על כבל(צילום: יעל אילן)
     

     

    "אחת מכוונות המחזה היתה לחשוף פרק זמן מסוים זה כעיגול של אור גדול", כתב אלתרמן עם העלאת ההצגה שפתחה ב-1961 את אולם התיאטרון הקאמרי ברחוב דיזנגוף בתל אביב. אלתרמן לא כיוון להתרפקות על העבר (על אף שאם לשפוט על פי קריטריונים עכשוויים זו בפירוש הצגה שיכולה לככב ברשימת המועמדים לפרס היצירה הציונית) או להטפת מוסר בהווה ובכל זאת קשה שלא לחוש את הפער שבין החלום, ההגשמה וההחמצה.

     

    לוקח לאוזן זמן להתרגל לשפה ופנקס עושה בדיסוננס שנוצר שימוש מלבב. היא קורצת לקהל עם הבזקי פאוזות שלוקחים השחקנים כדי לתרגם מילים שנס ליחן: "לוקומוביל - טרקטור". "דזרטיר - נוטש". זו עשייה מודעת לעצמה שאינה מתעלמת מהפגמים, אלא משתמשת בהם. כפי שאלתרמן עצמו כתב - נדמים גיבורי המחזה לנאיביים יתר על המידה, הסיטואציות מלאכותיות וככלל המלודרמה מוגזמת - הבחירה של גולדברג היתה לקחת, לערבב, להגדיל. זו בחירה שאפשר להתווכח איתה, אבל אי אפשר להתעלם מהתוצאה: תיאטרון תיאטרלי שאין יותר מדי שכמותו באזור.

     

     (צילום: יעל אילן) (צילום: יעל אילן)
    (צילום: יעל אילן)
     

    "שטח הדרמה כה רחב ורב אפשרויות, עד כי יש בו מקום גם למחזות שאינם מתאימים בדיוק לשום מסגרת", כתב אלתרמן: "אין מחזה זה מתיימר לומר שהוא שובר מסגרות, אלא רק מסתובב ביניהן ומבקש לו מקום להיכנס בו". גם ההצגה מחפשת לעצמה מקום בין העולמות.

     

    בתכניית ההצגה כותב דן לאור על העניין שגילה ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, במחזהו של אלתרמן. "שמעתי שכתבת מחזה על העלייה השנייה ואמרו לי כי לא בא כבושם הזה. האוכל להשיג לקריאה הכתב-יד?". על אף שהיה נערץ עליו, אלתרמן סרב והסביר: "מלכתחילה נכתב המחזה להצגה ולא לקריאה ויש לי משום-מה הרגשה שרק בהיות המחזה 'חי מדבר' על הבמה ייעלמו החסרונות שבכתב ויהפכו אולי ליתרונות בימתיים". לא בטוח שאלתרמן צדק. אותו 'בין לבין' שמתקיים בכל הנוגע לז'אנרים שונים שמקפל בתוכו המחזה (דרמה, קומדיה, מחזאות היסטורית), מתקיים גם מבחינת סגנון ושפה כתובה-מדוברת או מדוברת-כתובה.

     

     (צילום: יעל אילן) (צילום: יעל אילן)
    (צילום: יעל אילן)
      

    בכל מובן שהוא, מפרידות שנות אור בין עולמן של הדמויות בהצגה לבין עולמם של היושבים באולם. זו לא רק השפה, הקצב והאופנה שהשתנו - זה אנחנו. הזמן שעבר מעצים את הטירוף שבמעשה ההגשמה של הציונות. המלחמה על כיבוש השממה נראית בעידן הסלולרי/אינטרנטי כמעשה של אנשים תימהונים, תמימים, תמוהים, תלושים מהמציאות - זו אדמה פורייה להנביט בה גרוטסקה, פרודיה, תיאטרון.

     

    זו הצגה שונה מכל מה שיצרו בעבר פנקס וגולדברג ואולי טוב לפרקים להרחיק מעט מעצמך כדי למצוא נתיבים חדשים להלך בהם. זהו עדיין תיאטרון חזותי אגדי פואטי וקסום עם קו סגנוני בהיר והברקות שמבליחות בהפתעה, אך האביזרים, שבדרך כלל תופסים מקום מרכזי ביצירותיהן, הם בהצגה הנוכחית פנינים שמעטרות את השחקנים והטקסט. במילים אחרות על אף שרחקו במעט מתיאטרון חפצים ובובות שמיוחס להן, השפה הסגנונית נשתמרה.

     

    החלל הבימתי שעיצב אדם קלר מרגיש כמו ציור מפורק של נחום גוטמן עם קומת מרתף. תלולית החול היא גם זו שבְּאֲפרה נטמנו המתים על כיבוש הלב והאדמה, וגם זו המחויכת והנודדת בקלילות של תל אביב יפו. צריך להודות שבמת בית ציוני אמריקה לא עושה חסד עם תפאורות נודדות, בטח לא כאלה שיוצאות מגדר ההגדרה: "תפאורת איקאה לתיאטרון כורסה". יש להניח שבאולם הבית של תיאטרון החאן זה נראה אחרת.
    בתל אביב התוצאה היתה עמוסה ודו ממדית ועדיין נגיעות הצבע: כדור ירח מנייר; לוקומוביל ירוק בהרכבה שחלקיו תלויים על חוטי ברזל; שרשראות בד ארוכות שנפרשות פסים פסים כמו רגבים.

     

    "כנרת כנרת" זו הצגה שמיטיבה עם להקת שחקני החאן והם ממלאים את חלקיה החסרים. כמו במרבית הפקות של החאן, גם בזו ניכרת ההשפעה המשמעותית של עבודת אנסמבל. לצד השחקנים הוותיקים (יותר ופחות) בלהקה - יהויכין פרידלנדר, ניר רון, ארז שפריר, כרמית מסילתי, יואב היימן אודליה מורה-מטלון, זו הצגה שדוחפת קדימה גם שחקנים צעירים שחלקם כבר שיחקו על במת החאן וחלקם מופיעים עם הלהקה לראשונה.

     

    בולטת במיוחד נטלי אליעזרוב בתפקיד הצלע הנשית במשולש אהבה שהתפרק בעקבות מותו של אחד הגברים ככל הנראה מתוך הקרבה אישית. אליעזרוב, ששיחקה בעונה שעברה בהצגה "דוד וניה", בנתה דמות עגולה ומרגשת שיש בה עצמות ופריכות, נעורים ועומק. הסצנה בה נטרפת עליה דעתה, מטלטלת ומסעירה.

     

    גולדברג ופנקס נוגעות מראשית דרכן המשותפת בחומרים טקסטואליים שדורשים הנגשה. זה ניכר בהצגה כמו "אדם לא מת סתם", המבוססת על אסופת סיפוריה של דבורה בארון. זה בא לידי ביטוי גם בהפקה הראשונה שהעלו בחאן, "האדרת", על פי ניקולאי גוגול. זה לא ברור מאליו. בהפקה הנוכחית הלכו השתיים כברת דרך שאפשרה להן - ובסופו של יום גם לצופים - לצעוד בנופי ארץ אחרת, מוכרת לא מוכרת, ישנה חדשה. זה לא תמיד עובד, זה לכל אורך הדרך מעורר מחשבה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים