שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "למה אני בפנימייה והילד שלכם לא?"
    שלוש נשים בעלות משפחה וקריירה מצליחה החליטו לארח באופן קבוע ילד מפנימייה בסופי שבוע וחופשים. "בהתחלה הוא כל הזמן בירר האם באמת נגיע לקחת אותו, ועד מתי נהיה איתו. אחר כך הגיעו שאלות קשות שצריך לענות עליהן ברגישות ובעדינות"
    "עוד כשהילדים שלי היו קטנים הרגשתי שכיף להתארח אצלנו בבית. ומדי פעם הייתי אומרת לעצמי שאולי כדאי לאפשר זאת גם למישהו שבאמת זקוק לכך. אבל אז הילדים היו עדיין קטנים, והעניין נדחה", מספרת ענת ברזילי, שחקנית, קומיקאית, תסריטאית בעלת בית ספר למשחק, ואמא לשני בנים (20,24), המארחת בביתה נערה מזה שנתיים.

     

    השנים עברו, ופתאום, משום מקום, הנושא עלה שוב: "הייתה אצלי פגישה שחקנים, ואחת השחקניות שהייתה ילדה שגדלה בכל מיני מוסדות שאלה אותי מדוע אני לא לוקחת אלי ילדה קטנה. עניתי לה שהיא מתפרצת לדלת פתוחה", מספרת ברזילי.

     

    "היו חששות מי יגיע אלי הביתה"

    מספר ימים לאחר מכן יצרה ברזילי קשר עם עמותת "ילדים בסיכוי - המועצה לילד החוסה": "דיברתי עם רוני רוקח (עובדת סוציאלית, מנהלת מקצועית של התכנית "משפחות מלוות" בעמותה - נ.צ), והייתה שיחה נהדרת", מספרת ברזילי, "היא בן אדם זורם, עם הרבה הומור, כזה שלא נותן לך את התחושה שאתה לוקח על עצמך החלטה דרמטית שתשנה סדרי עולם. רק לאחר שהשיחה הסתיימה פתאום הרגשתי את הפרפרים בבטן, ואמרתי לעצמי: וואו, אמאלה! מה זה אומר בעצם?".

     

    עד מהרה התרחשה הפגישה בין השתיים: "לפני הפגישה דמיינתי את עצמי מביאה ילדה בת חמש, קטנה וחמודה, אבל רוקח הורידה אותי מהפנטזיות למציאות", צוחקת ברזילי, "היא הסבירה לי שאם אביא ילדה בת חמש אצטרך להפוך לצוות הווי ובידור שלה במשך 24 שעות. היא הפנתה את תשומת לבי לכך שהילדים שלי כבר גדולים, ושיהיה קורע לב להחזיר את הילדה לפנימייה. היא הסבירה לי בצורה מאוד ריאליסטית שעדיף לקחת נערה, כזאת שתהנה מכך שיש לי בית פתוח, וממי שאני באמת".

     

    - האם לא הרתיע אותך לקחת אליך הביתה נערה מתבגרת?

    "זה מאד הדליק אותי. אני יודעת שיש אנשים שחוששים לקחת אליהם בני נוער, בגלל שיש בעיות וקשיים אבל אני הרגשתי שדווקא אם תגיע מישהי ששפטו אותה במשך כל חייה אולי אוכל להציע לה משהו אחר, לבוא ממקום פתוח ומקבל ולא שמרן ושופט. כמובן שהיו לי פחדים וחששות מי יהיה האדם שיגיע אלי הביתה, והאם הוא יסתדר עם הילדים שלי".

     

    ענת ברזילי: "החלטה דרמטית שמשנה סדרי עולם" (צילום: אייל בריברם) (צילום: אייל בריברם)
    ענת ברזילי: "החלטה דרמטית שמשנה סדרי עולם"(צילום: אייל בריברם)

    הימים עברו בשקט יחסי ואז הגיע טלפון שבישר לברזילי שהילדה נבחרה : "דיברנו בשיחה על ילדה בת 13,14", אומרת ברזילי, "ופתאום נאמר לי שיש ילדה בת 16. לפני הפגישה ידעתי רק מה השם שלה, ובדקתי בפייסבוק את מי אני הולכת לפגוש. בדיעבד הסתבר לי שגם היא קיבלה את השם שלי, ועשתה עלי גוגל".

     

    - איך עברה הפגישה הראשונה?

    "בפעם הראשונה שנפגשנו באנו, בן זוגי ואני, לקחת אותה מהפנימייה, וזה היה מאוד מרגש. בדיעבד הסתבר לנו שמבחינתה עבר עליה יום קשה, אבל אז לא ידענו את זה. לקחנו אותה לאכול, ולאחר מכן שנינו אמרנו שהיא ממש חמודה. בפעם שלאחר מכן היא הגיעה אלינו לכמה ימים, לחנוכה. זה היה אחרי שאריק איינשטיין נפטר, והסתבר לנו שהיא בכלל לא יודעת מי זה. הלכנו להראות לה את הבית שלו, ובביקור שלאחר מכן ישבנו כולנו, יחד עם הילדים, בפינת המשפחה שלנו וראינו את הסרט "מציצים"".

     

    סוגרת מעגל: ליאור בת 21 - וכבר אמא ל-13 ילדים

     

    התחושה, מתארת ברזילי, מוזרה בהתחלה: "הייתי רגילה שילדים באים, פותחים מקרר, משחקים ומסתובבים בבית, ופה הכול היה שונה. פתאום את מבינה שמדי שבועיים וגם בחופשים, מגיע אליך ילד הביתה, ואת צריכה לדאוג לו. עליך לדאוג שיהיה אוכל, להכין עבורו דברים, ולבלות עמו. ופתאום היא גם סיפרה המון דברים, וזה גורם לך להרגיש חרדה. את מבינה שקיבלת על עצמך החלטה גדולה".

     

    - מה הקשיים המרכזיים בקשר כזה?

    "קודם כל בניית אמון. דבר שני, עליך לדאוג שלילד יהיה מעניין אצלך, לחשוב לאן לקחת אותו ומה מתאים לו. בהתחלה אתה עדיין לא מכיר את הקודים של הבן אדם שמולך, וקשה לך לחבור אליו. אני גיליתי שבמקום להתייחס אליה כמו אל אדם שביר הרבה יותר נעים לצחוק יחד".

     

    - איך היית מגדירה את הקשר ביניכן כיום?

    "עכשיו היחסים כבר אחרים לגמרי. למשל, השנה היא סיימה את בית הספר, וזה היה מאוד מרגש. כשהכרנו אותה היא הייתה במצב קשה, מבחינה לימודית. ובן הזוג שלי, שהוא "חולה" היסטוריה, התיישב ולימד אותה למתכונת. בסוף היא הייתה אחת מתוך שישה ילדים שהצליחו לעבור את המבחן בכיתה שלה, ובאותו רגע היחס של בית ספר אליה השתנה לגמרי".

     

    - איזה מסר יש לך למשפחות שמתלבטות?

    "ההתלבטות היא חלק מהעניין כי זה "פרויקט" שאתה לוקח על עצמך לכל החיים, לא משהו שאפשר להתחרט או להחזיר. אבל ככל שהקשר נהיה יותר חזק, כך זה נהיה דומה יותר למה שאתם מכיר: צחוקים, שיחות, וכו. לאט לאט נכנסים לדפוסים מוכרים, וזה נהיה יותר קל. וגם מבחינה אישית אתה באמת מרגיש שעשית משהו טוב. אפשר לומר שבהתחלה זה פרויקט ולאחר מכן אתה פשוט אוהב את האדם עצמו".

     

    "קשה להיפרד אחרי סופ"ש"

    בישראל יש למעלה מ-10,000 ילדים מגיל 4 ועד גיל 18 הגדלים מחוץ לביתם בכ-100 פנימיות ברחבי הארץ. ילדים אלה הורחקו מבתיהם על ידי רשויות הרווחה או הוצאו בצווי בית משפט בגלל מצוקות קשות, הכוללות, בין השאר, התעללויות פיזיות ונפשיות, הזנחה, עוני ויתמות, ובית עבורם הוא לא משהו מובן מאליו.

     

    לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו

     

    אצל הדס גולדשטיין, מייסדת ומנכ"לית אתר onlife, ואמא לשלושה ילדים (18,16,11), ההחלטה להפוך ל"משפחה מלווה" נבעה מסיפור חיים אישי: "גדלתי במשפחה נורמטיבית ובגיל 12 התייתמתי מהוריי", היא מספרת. "אחי היה אז בן 24, נשוי ואב לתינוק, הוא עבר לגור בבית של ההורים, ובעצם היה עבורי מעין "משפחה מארחת". היה לי מזל שיחסית לכל הזעזועים שעברתי גדלתי עם המשפחה שלי, אבל בכל זאת זה לא ההורים, ואת חסרונם הרגשתי בכל פרק בחיי".

     

    השנים עברו, וגולדשטיין הרגישה שהיא רוצה לעשות מעשה כלשהו של נתינה: "היינו משפחה מארחת לילד מפנימייה במשך שלוש שנים", מספרת גולדשטיין, "וכשהוא הגיע לגיל ההתבגרות הוא בחר שלא להמשיך איתנו, וזה היה לכולנו מאוד קשה".

     

    הדס גולדשטיין: "מהר מאוד הילדה הפכה לחלק מהמשפחה" ( ) ( )
    הדס גולדשטיין: "מהר מאוד הילדה הפכה לחלק מהמשפחה"

    גולדשטיין לקחה שנה הפסקה, ואז פנתה שוב לעמותה: "רציתי שתהיה ילדה, פחות או יותר בגיל של הילדה הקטנה שלי", מספרת גולדשטיין. " ידעתי שבפנימייה נותנים משפחה מארחת בדרך כלל לילד שהכי זקוק לכך, אבל אני ביקשתי מהעובדת הסוציאלית, על מנת שלא תהיה אכזבה נוספת, לארח ילדה שרוצה משפחה מארחת, כזאת שרוצה מאוד גם להתפתח ולהצליח".

     

    וכך, לפני כשנה, הגיעה למשפחה ילדה בת 12 וחצי: "הילדים שלי מאוד אוהבים כשהיא מגיעה", אומרת גולדשטיין, "ומהר מאד היא הפכה לחלק מהמשפחה. היא יודעת שיש לה פינה חמה בקשר בינינו".

     

    - עם אלו קשיים מתמודדים בפרויקט כזה?

    "מבחינת הילדה עצמה הרי שבהתחלה היה בכל פעם משהו שהיא לא עשתה אצלנו. לדוגמה, בהתחלה היא הגיעה ולא התקלחה אצלנו, או אם היא לא הרגישה טוב - היא לא רצתה לבוא. דיברתי איתה והסברתי לה שאלינו היא יכולה לבוא כמו שהיא, גם אם היא לא מרגישה טוב. ובאמת מאז אפשר לראות, שבכל פעם משתחרר אצלה משהו נוסף. בנוסף לכך, קשה לכולנו להיפרד אחרי הסופ"ש, ולאחר מכן אתה כל הזמן בודק את עצמך, ושואל את עצמך: האם נתתי מספיק?"

     

    "הילדים התגייסו מייד לקבל את פניו"

    "אני דור שני למשפחות מלוות", כך מספרת סיגל בר און – יו"ר משותף, תשלובת ד"ר פישר, ואם לארבעה ילדים (17, 20, 24 ו-26),"ההורים שלי היו משפחה מארחת לילדה בת שלוש, והיום היא בעצמה אמא לארבעה ילדים (בר און היא בתה של דבורה פישר ז"ל, מי שהייתה ממקימי עמותת ילדים בסיכוי - נ.צ). כילדה לא התלהבתי מהסידור הזה. הייתי בגיל העשרה, ובדיעבד נראה לי שנוסף עוד מישהו שהתחרה בתשומת הלב של ההורים שלי, אך עם זאת היה לי ברור שנתינה ומעורבות חברתית היא חלק מחיי".

     

    השנים עברו ובר און החליטה גם היא עצמה להירתם לפרויקט: "לפני שמונה וחצי שנים כשאמי נפטרה, הצטרפתי להנהלת עמותת "ילדים בסיכוי" כנציגת המשפחה", מספרת בר און, "בנוסף, במסגרת תפקידי בחברה, אני מתנדבת יחד עם העובדים מזה שש שנים כליצני יום הולדת בפנימייה. יום אחד שאל אותי מנהל הפנימייה אם אני יכולה לקחת אלי הביתה שני אחים. הסכמתי ולאחר מכן בעלי ואני החלטנו שאנחנו רוצים להיות משפחה מארחת".

     

    סיגל בר און: "מעורבות חברתית היא חלק מחיי" ( ) ( )
    סיגל בר און: "מעורבות חברתית היא חלק מחיי"

    וכך, לפני חמש שנים, הגיע למשפחה ילד בן שמונה: "הילדים התגייסו מייד לקבל את פניו", מספרת בר-און, "ובהתחלה הכול היה נהדר, אבל אז התחילו החריקות. הילד המתארח רצה מאוד להיות כל הזמן עם הבן הקטן, אבל זה היה קשה. צריך לזכור שלכל ילד יש גם חיים משלו: חברים, בילויים וכו'. הסברנו לו שיש חוקים בבית. לדוגמה: כשמגיע חבר- וסוגרים את הדלת, זה סימן שרוצים פרטיות. די מהר הוא הבין את העניין, ומאז הדברים הולכים בצורה חלקה".

     

    - באיזה קשיים נוספים נתקלתם?

    "חוסר אמון. בהתחלה הוא כל הזמן בירר האם באמת נגיע לקחת אותו, ועד מתי אנחנו נהיה איתו, גם בשנה הבאה נהיה? עד מתי? וכל הזמן הסברנו לו שאנחנו איתו. לאחר מכן עלו שאלות כמו: למה אני בפנימייה והילד שלכם לא, ואלו שאלות שצריך לענות עליהן ברגישות ובעדינות על מנת לשמור גם את כבוד המשפחה הביולוגית.

     

    ויש פה גם את עניין המחויבות: צריך לאסוף אותו, ולהיות איתו. מהר מאד גילינו שהוא רוצה להיות בבית, ומחפש מקום שקט. בנוסף, ישנה המחויבות שלנו כלפיו, שזה אומר לקחת אותו אלינו בזמנים קבועים.

     

    אנחנו אנשים בעלי חיים מלאים, נסיעות לחו"ל, עבודה וכו', ואתה לומד להתגמש. לדוגמה: אתמול חברים רצו שנבוא אליהם, הוא היה אצלנו ולכן הזמנתי את כולם אלינו, מתוך מחשבה שהוא יהיה אצלנו ולא יצטרך להיגרר עמנו לכל מיני מקומות שאין לו בהם עניין".

     

    - מה זה תורם לכם כמשפחה?

    "סיפוק רב מכך שאת רואה שזה תורם לו המון. אנחנו מאוד מעודדים אותו לעצמאות ולביטחון עצמי. הכנתי לו פתק עם משפטים מחזקים, כאלו שהוא יכול להגיד לעצמו לפני השינה, כשאנחנו לא איתו. משפטים כגון: אתה יכול, אנחנו אוהבים אותך, ועוד. אני רואה שמיום ליום הוא מרגיש איתנו יותר ויותר בטוח, ומבחינתנו הוא כבר חלק מהמשפחה".

     

     

    מעוניינים להיות משפחה מלווה? לחצו כאן לקבלת פרטים 

     

     




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""למה אני בפנימייה והילד שלכם לא?""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים