ברחובות שלנו: כשטסי ושלום שרו תל אביב

"סוגרים את תל אביב", זעקו כותרות האתרים השבוע שהתייחסו לפרויקט הרכבת הקלה שיצא לדרך, מאיים לפקוק עיר שלמה ועל הדרך לחרב את חיי תושביה. אם נאמין לתחזיות, האבק, הרעש, השינויים בנתיבי התנועה ומתקפת החולדות (המתוארת לרוב כמו מתקפת זומבים) - החיים בעיר ללא הפסקה הולכים לקבל תפנית לא נעימה.

פאר טסי, שלום חנוך ויהלי סובול שרים ברחובות

תל אביב ורחובותיה כיכבו לא מעט ביצירותיהם של אמניה. מאיר אריאל ז"ל שר על השניצל של ציון ברחוב הירקון-פינת טרומפלדור, שלום חנוך דיבר על "טיול ליפו" שעובר בנורדאו ובבדיקת סמים, כי ככה זה מפורסמים. על "טשרניחובסקי 6 שעה 5" של משינה עוד מתנהל דיון אם אכן מדובר בכתובת בתל אביב ולא בבת ים.

חלק היללו את העיר ודיברו בשבחיה, אחרים, במסעותיהם הפיזיים והנפשיים בין הרחובות, לא יכלו שלא לראות אותה בעין מפוכחת יותר כעיר רועשת, הומת אדם אך גם מוכת בדידות. וכן, אפילו עכברים מצאו דרכם לשירת תל אביב.

כש"לא נרדמת תל אביב" יצא ב-1987, במסגרת אלבומו השני של דני רובס "פנים ושמות", הוא לא הפך ללהיט גדול. בהופעות לעומת זאת הוא התקבל באהבה רבה כשיר הלל לעיר הגדולה - על רחובותיה, אורותיה ותרבות הסטוצים. או לפחות כך נדמה.

"כשסיימתי את השירות הצבאי אמרתי שאני הולך לכבוש את העיר הגדולה - כמו כל צעיר ובטח כזה שמתעסק במוזיקה, כי שם נמצאים כל האולפנים והאמנים", מספר רובס. "גרתי בעיר במשך כמעט שנה ושנאתי נורא את החיים בתל אביב, זה ממש לא היה בשבילי. משהו בקצב של העיר הזו והריח שלה, בהתנהלות שלה, משהו לא עבד עליי. אני ילד פריפריה כזה וכנראה זה טבוע בי יותר מדי.

"אחרי שנה ברחתי משם כל עוד נפשי בי, אבל בשנה ההיא יצא השיר 'לא נרדמת תל אביב', שאמור בעצם לדבר על חיי הלילה של תל אביב - אבל לא מנקודת מבט זוהרת של חצאיות קצרות ובליינים שיוצאים למועדונים. השורה 'כל הפינות הן תחנות לכל מי שבדידות ועצב לא משאירים לו בפנים שום מקום' מתארת תחנות אוטובוסים כתחנות של בדידות בעצם. היא אמנם לא נרדמת אבל במובן האינסומני של המילה, ולא במובן הבילויי".

בדידות והעיר הגדולה. דני רובס לא נרדם בתל אביב(צילום: ירון ברנר)

בדרך כלל מי שעובר לעיר הגדולה נשבה בקסמה מיד, על אחת כמה וכמה מוזיקאים. מה לא הסתדר לך בה?

"נולדתי בקיבוץ שובל אבל נעוריי עברו עלי ברחובות - אני ילד-עיר אבל עיר קטנה", ממשיך רובס. "רחובות ותל אביב שונות אחת מהשניה כמו ניו יורק ובית אל. יש משהו תזזיתי נורא בתוך המקום הזה, שפחות מתאים לאופי שלי. זו לא ביקורת, יש אנשים שמתאים להם יותר ויש שפחות. לא הרגשתי איזה קיבצוניק בעיר הגדולה, אבל הסתכלתי על החיים שם ואמרתי 'טוב זה לא מתאים לקצב שלי'.

"באופי שלי אני קצת זאב בודד. לא איש של קליקות וחבורות גדולות ובטח לא של בילויים ומסיבות. אני לא מאוד מחבב אנשים שמקפצים ברעש גדול. יש משהו בתל אביביות שסוחף אותך פנימה למקום קצת מטמטם חושים. לא במובן הכימי, אלא שהחושים שלך כל הזמן נמצאים ברכבת הרים גדולה. בתל אביב, בכל מקום שאתה נמצא יש רעש בווליום נורא גבוה ואנשים נעים במהירויות אחרות. אני חיפשתי את העיר האלתרמנית והעיר של עלי מוהר, אנשים שנורא אהבו את העיר וציירו אותה בצבעים נורא יפים, פסטורליים ורומנטיים, ולא מצאתי אותה. כנראה שיש שם משהו שמתחבר לצבעים של הנפש שלך, ולנפש שלי זה פחות התחבר".

הקונטרסט בין המילים ללחן באמת יכול לבלבל.

"לפני כמה שנים התקיימו חגיגות המאה לעיר ועשו מצעד שירי תל אביב של כל הזמנים. השיר הזה זכה במקום הראשון בהפרש נורא גדול, וזה קצת מצחיק כי זה שיר די ביקורתי של מישהו שגר בתל אביב ולא מאוד אוהב את החיים בה. ככה זה, לא תמיד מקשיבים למילים ושירים עוברים פרשנוית בהתאם לכל מי שרוצה לשמוע, אבל זה סבבה. בשלב מסוים החלטתי שאני צריך כנראה לעשות גרסה אחרת שתבהיר למה התכוונתי. היתה לי הופעה מאוד מתוקשרת במצדה וביצעתי בה גרסה קצת יותר מורבידית של השיר. בשנים האחרונות בכלל השיר טובע בתוך מורבידיות אפלה שמתאימה הרבה יותר מהשמחה המתפרצת של הגרסה הראשונה".

מוזיקאית נוספת שחטפה בתל אביב הלם תרבות שמצא ביטוי ביצירתה היא אסתר שמיר. ב-1982 יצא "במקום הכי נמוך בתל אביב", אלבום חשוב שהגדיר מחדש את רוק הנשי בישראל, שלא ידע עד אז הרבה נשים יוצרות ומבצעות. כמו רובס, גם שירה של שמיר עוסק בבטן התחתונה של העיר, אלא שבמקרה שלו - לא ניתן היה להתבלבל.

"(השיר) נולד בהשראת הבילויים בתל אביב - לילה, רווקות וברים שלא הייתי בהם הרבה אבל במעט שהייתי ספגתי אווירה מאוד אפלה", מספרת שמיר. "זו היתה תקופה בה הרוק הגיע מחו"ל כהשפעה חזקה מאוד על המוזיקה בארץ. כיוצרת, חיפשתי לכתוב שירים באווירה הזו וכיוונתי הכי אפל ונמוך שיש".

"במקום הכי נמוך בתל אביב". אסתר שמיר אווירה אפלה

לאיזה מקום נפשי תל אביב לקחה אותך?

"אני ירושלמית במקור ועברתי לתל אביב קצת לפני הצבא. ההבדל בין תל אביב לירושלים של אז היה שמים וארץ. לפני זה עברנו את מלחמת יום כיפור שכיסחה לנו את הצורה ובתל אביב היתה אווירה אחרת לגמרי. חיים ברחובות, הרבה יותר בתי קפה, מועדונים ויוצרים. מבחינתי זה בעיקר היה הרבה לבד. שרתי במועדון התיאטרון ובמקביל התקבלתי ללהקת הנח"ל, שגם ישבה ביפו. אחר כך התחתנתי עם אפרים ועזבנו את תל אביב. אחרי שהתגרשנו חזרתי לעיר ורציתי להקליט תקליט לבד כזמרת. יוצרת אישה לבד בעיר כמו תל אביב - זה מה שהזיז את התקליט הזה. עכשיו אני גרה בהרצליה, ואני לא חושבת שהוא יכול היה להיכתב בהרצליה. אולי הוא היה יכול להיכתב בניו יורק".

מן הסתם המקום הכי נמוך אינו מקום פיזי, על אף שרבים נוטים לחשוב שכן.

"לא, לא בדיוק. כבר נתנו לו המון נקודות בתל אביב ובאמת לקחו אותו לאיזור התחנה המרכזית. אני גרתי בזמנו ברחוב ישעיהו ולא היה קל שם. היו שם שניים-שלושה מקומות כאלה שסביבם השיר נכתב - אני לא חושבת שהם עוד קיימים. דברים התחלפו. זה קצת מגמד את השיר, כי הוא באמת מתאר את המקום האפל הזה בתוכנו, שאנחנו מדרדרים אליו ואז יוצאים ממנו".

השיר ייוחס לאזור התחנה המרכזית בתל אביב(צילום: בן קלמר)

מי שבחר לתאר את העיר באופן חיובי יותר הוא כמובן יאיר לפיד. העיתונאי בעבר וחבר הכנסת בהווה הביא במחי להיט פופ אחד את שלל האלמנטים התל אביביים הבועתיים אל מדינה שלמה. היה זה "גרה בשינקין" שנכתב ב-1989, הולחן על ידי חברו של לפיד רמי קליינשטיין ובוצע על ידי שליישית "מנגו".

השיר עסק בדמותה הסטריאוטיפית של נערה שגרה, ובכן, בשינקין, ומייצגת בהווייתה את הניתוק התל אביבי: שותה ב"קפה תמר" שנסגר ממש לאחרונה, לובשת שחור, רוצה לעשות סרט קצר וכמובן - מסובכת עם עצמה ויודעת בעיקר גברים מזדמנים ועצב. עד היום יש מי שבוחר לראות בשיר לא פחות מ"גשר בין מעמדות" שונים (שהרי מה למסעודה משדרות ולאותה לובשת שחורים משינקין). אחרים טענו כי משם החל למעשה התיעוב כלפי השמאל העילאי והמתנשא, מתוך הנחה שמדובר בשיר ששם ללעג את צביעות השמאל הטיפוסית.

אייל כטר, איש להקת אבטיפוס, בחר לתאר את חוויותיו מהעיר דווקא כ"מועקה", השיר בו כתב על "העכבר מרחוב אילת 6". "בתחילת שנות התשעים אייל יצא עם בחורה שלמדה ב'מכון אבני', מוסד תל אביבי ידוע ללימודי אמנות שממוקם ברחוב אילת 6 בעיר", כתבו לא מזמן חברי "אבטיפוס" בעמוד הפייסבוק הרשמי של ההרכב, שעשה קאמבק לאחרונה. "הבחורה (ששמה יישאר בכספת) למדה אז ציור והיתה התלמידה המבטיחה של המחזור שלה (היא קיימה את ההבטחה מאז והציגה כמה תערוכות שזכו לשבחים). היא סיפרה לאייל כמה פעמים על עכבר שמסתובב בבניין, שראו אותו פה וראו אותו שם, וכולם שם מתווכחים אם זה אותו עכבר או אולי משפחה של עכברים שנראים אותו דבר.

גשר בין מעמדי או שיר לעג לשמאל? "גרה בשינקין"

"לילה אחד, בעיצומו של אחד מהריבים הטיפשיים האלה של תחילת יחסים כששני הצדדים עוד לא בטוחים מה הם מרגישים אחד כלפי השני ולפעמים אומרים דברים שאחר כך הם מצטערים עליהם - הציירת המבטיחה האשימה את אייל שהוא מגלה כלפיה פחות רגש אפילו מהעכבר שמסתובב לה בין הרגליים. הריב הזה היה סוף מערכת היחסים הקצרה. למחרת היא התחרטה וניסתה לחזור וכל הזמן אמרה 'אני לא יודעת למה אני ככה, אני לא מספיק טובה, לא מספיק טובה'. איכשהו מכל הסלט הזה יצא שיר שמספר על העכבר מרחוב אילת 6, זה עם הרגש שאומר שהוא אוהב אותה. אבל בכל זאת היא צועקת 'אני לא מספיק טובה'".

גם לגבי כל נושא ההפרעה לתנועה שמופיע בשיר יש להם הסבר הגיוני. "וכן - זה כואב וזה מפריע לתנועה. כל מי שנתקע פעם בפקקים הבלתי אנושיים של רחוב אילת בדרך ליפו יודע על מה מדובר".

עכברים והפרעות בתנועה, כבר ב-95'. "מועקה" 

"השיר הוא קצת מחווה ל-'Waiting For The Man" של הוולווט אנדרגראונד, לפחות מבחינת הנושא", מספר יהלי סובול על "מתחפר לאלנבי", שהופיע במסגרת אלבומה של מוניקה סקס מ-2003, "חיות מחמד". השיר המקורי של ריד מספר על חווית רכישת סמים בניו יורק של סוף שנות השישים, וההסבר של סובול מנמק שורות סתומות כמו "רבע שעה מחכה ברחוב לחבר הרוסי החדש".

"היתה תקופה בשיא האינתיפאדה השנייה בה אוטובוסים היו מתפוצצים ברחובות על ימין ועל שמאל. היה ממש מפחיד באותה תקופה. היה את הבר הזה ה'פרילנד' שהיה אז במקום החדש שלו באלנבי ואני פשוט ביליתי את כל התקופה הזו פחות או יותר שם. לא זזתי יותר מדי ימינה או שמאלה כי היה קצת מפחיד להסתובב ברחובות. משם בא הרעיון של השיר.

"תכנית ההפרדה החד צדדית היתה אז נורא באופנה ודיברו עליה הרבה, ואני יצאתי בתכנית ה'הפרדה החד צדדית בגרסה האישית'. זאת אומרת שכל אחד יפריד את עצמו חד צדדית מכל השאר, שכל אחד יתעסק בשלו ואז יהיה רגוע. זו היתה התכנית האסטרטגית שלי לאותן שנים וזה מה שעשיתי, ולכן זה הפזמון של השיר. אבל יש בזה גם אלמנט של הכחשה והדחקה, כי תכל'ס - אתה לא באמת יכול להפריד את עצמך פה מהמציאות בשום צורה ואופן".

רגעי קסם באלנבי של תחילת האלפיים. "מתחפר באלנבי"

אלנבי זה רחוב שהיום אין לו יחסי ציבור טובים מדי. הוא נחשב סליזי אבל אתה ממש מפאר אותו.

"נכון. תראה, אלנבי - לפחות בתקופה בה אני ביליתי שם, היה גם אז קצת סליזי. בוא נגיד שהיה לו איזה מקטע כזה, מבילאיק עד קינג ג'ורג' בערך, שהיה מגניב. היה לך את מועדון ה'אלנבי 56' המגניב, וכמובן ה'אלנבי 58' שהיה מועדון מדהים. היה את בר ה'לולה', קפה ביאליק וה'פרילנד'. הכל היה באותו הבלוק. היה שם ריכוז של מקומות ממש מגניבים לאורך כמה שנים. זו היתה תקופה שאלנבי היה מקום ממש מגניב".

ומדרכים פנים תל אביביות לדרכיה הראשיות. כשאבי אוחיון כתב את "דרך השלום" של פאר טסי, הוא לא תיאר לעצמו שהוא עומד להיות אחראי לאחד משירי ההאדרה הפופולאריים ביותר לתל אביב - שיר שבמרכזו אותה תרבות סטוצים שהרתיעה כותבים אחרים על העיר.

חוגגים את תל אביב - גרסת שנות האלפיים. "דרך השלום"

"בדרך כלל אני הולך למקומות יותר עמוקים ולטקסטים יותר מרגשים ונוגים. בשיר הזה אמרתי 'בוא נעשה משהו קצבי-כיפי כזה, שיזרום", הוא מסביר. "הסיפור בשיר התחיל בתל אביב ואז ראיתי את השיר קורה. אני מכיר את תל אביב טוב, כל החיים עבדתי בה, אבל דווקא כשהתחלתי לכתוב את השיר יותר חשבתי על שכונת פלורנטין. שם התחלתי את השיר בראש שלי. דמיינתי בית קפה בין השכונות, כאילו באזור פלורנטין 10 שם. רוח באה מן הים, פלורנטין גם די קרובה לים. עכשיו כולם מחפשים את בית הקפה ליד דרך השלום, כי פלורנטין זה לא ממש קרוב לדרך השלום. אין בית קפה כזה, לא שאני מכיר".

אז איך באמת הם מגיעים לדרך השלום?

"חרוז אחי. אבל זה גם מתקשר לשיר. אתה מחפש חרוזים הגיוניים כל הזמן. אם היה מקום אחר שמתחרז עם 'חום' יכול להיות שזה היה משהו אחר. אז כן, דרך השלום נבחרה עבור החרוז. ואז אמרתי 'מגניב, הם יכולים לנסוע עם אופניים לדרך השלום, זה גם לא רחוק'".