שוב על הרציף

אתמול לפנות ערב, כשעמדתי בכיכר הפונה לתחנת הרכבת "קלטי" במרכז העיר, לא יכולתי להימלט ממחשבה מטרידה אחת. זו שקושרת אותי ואת משפחתי למקום הזה. פעמיים עמדנו פה, על הרציף של התחנה הזו.

הפעם הראשונה הייתה בקיץ 1944, אז הובילו שוטרים הונגרים את הוריי המנוחים, יחד עם בני המשפחה שלי, לקרונות שלקחו אותם מערבה, לאושוויץ. יש משהו מבלבל בשם של תחנת הרכבת. "קלטי" בהונגרית הוא "המזרחי" - למרות שהרכבות שיוצאות מהתחנה שועטות מערבה: לאוסטריה, ואחר כך לגרמניה. אלה שנדחסו לרכבות ב-44' נסעו ליעד אחד ויחיד. הרכבת לא עצרה בווינה. קרוב לחצי מיליון יהודים הושמדו במהלך חודשי האביב והקיץ. כיום יוצאות הרכבות מ"קלטי" לטקסי מצעד החיים בפולין.

בפעם השנייה הגענו ל"קלטי" ב-1957, בדרך לישראל. אבי ואמי המנוחים - שהיו בין הבודדים ממשפחותיהם שנותרו בחיים אחרי השואה - עלו לרכבת עם שני בנים צעירים מתוך ידיעה שבסופו של המסע יגיעו לארץ המובטחת. ועכשיו אני חוזר ל"קלטי".

לא נרתעים מעיתונאי ישראלי. שמעון שיפר בבודפשט(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

המבנה הענק שאל קרבו נשאבות הרכבות וממנו הן נפלטות, נראה עכשיו דהוי. שיפוץ דחוף נדרש פה. דגלי הונגריה והאיחוד האירופי מונפים ברישול מעליו. בפנים, על שני פסי הרכבת, תקועות שתי רכבות שהשלטונות ההונגריים אינם מאפשרים להן לנוע. אין יוצא ואין בא.

משבר המהגרים

הלב נשבר: תמונת פעוט סורי שמת ונסחף לחוף

זעם ערבי דרך קריקטורות: "מדינות המפרץ אחראיות לטרגדיית הפליטים הסורים"

"לסלק אותם מכאן"

הריח בתחנה ובמבואות המובילות אליה קשה מנשוא. התמונה מכמירת לב: מאות, אולי אפילו אלפי בני אדם ישובים או שוכבים על הקרקע, חבורות חבורות. חלק ישנים, אחרים אוכלים. אמהות מטפלות בזאטוטים, מנסות ללא הצלחה להיאבק בזבובים הממלאים את פני הילדים. סביב ברזים אחדים של מים מצטופף המון, מסתער על כל טיפה בתקווה להישטף מעקבות המסע.

כשהם מבחינים בפנקס ובמצלמה, הם מתנפלים עלינו בהתרגשות. "אני מדמשק", "אני מאפגניסטן", "אני ממוסול בעיראק". כל כך צמאים לאוזן קשבת, כל כך רוצים לחלוק את סיפוריהם.

חבורות של שוטרים ושוטרות לבושים במדי תכלת, כובעים צמודים לראשיהם, מתגודדים סביב ושומרים על הסדר. הם לא משדרים אלימות, אני מציין לעצמי. בעיקר שעמום.

הפליטים רוצים להגיע לגרמניה. כולם רוצים לגרמניה. איזו אירוניה. גרמניה - הארץ המובטחת. "שילמתי אלפי דולרים למבריחים", אומר לי פליט מסוריה, שסביבו יושבים בני משפחתו. "אני לא אסכים להתפנות למחנות - רק להמשיך לגרמניה".

מציירים עם ילדי הפליטים(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

בדרך לפרלמנט: ההבדל בין 1944 ל-2015(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

גם המילה "ישראל" לא מעוררת בהם זעם אוטומטי. איך שגלגל מסתובב: האויב של אתמול אולי לא הפך ברגע אחד לידיד של היום, אבל הוא בהחלט מחפש סעד אצל עיתונאי ישראלי. אחרי שאני מציג את עצמי הם לא נרתעים, רק רוצים לדעת מה ניתן לעשות למענם.

כ־150 אלף פליטים שוהים עכשיו בהונגריה. הם הגיעו מאפגניסטן, מסוריה, מעיראק ומאזורי קרבות נוספים שעליהם השתלט דעאש וטבח באוכלוסייה. במסעם הארוך הצליחו להגיע לאיי יוון ולטורקיה, ומשם הוסעו לסרביה. מבריחים מקומיים סייעו להם לחצות את הגבול להונגריה.

המקומיים לא מרוצים מההתפתחויות. "זה בלתי נסבל, צריך לסלק אותם מכאן", אומרת לי אישה מבוגרת. "שיחזרו למקומות שמהם באו". צעירה מקומית שעומדת ליד מציעה אבחנה שונה: "מה שאתה רואה כאן זה תמונת ראי של החברה בהונגריה", היא אומרת. "אנחנו שונאים האחד את האחר, אבל אנחנו אלופים בשנאת זרים".

בניסיון לעצור את השיטפון של מעבר הפליטים מיהרו ההונגרים לבנות גדר, שאמורה הייתה לחסום את הגבול. אבל הפליטים שנמלטו מהדם והאש באזורנו ידעו: אין להם לאן לחזור. הם קרעו גדרות, חפרו מנהרות והגיעו לבירה ההונגרית.

רבים בהונגריה, בעיקר בחוגי הימין, מפיצים כרזות שמזהירות מפני הזרים שעלולים לגזול את מקומות העבודה של המקומיים ולאנוס את בנותיהם. הדברים הללו, אין ספק, משיקים גם ליחס כלפי הקהילה היהודית. אישה אחת אומרת לי שהניסיון מצד ישראלים רבים להרוויח מעסקי בנייה ומעסקים אחרים, הגביר את האנטישמיות כלפי היהודים. הימין הקיצוני ממשיך לצטט דברים שאמר לפני שנים שמעון פרס, שהבטיח להונגרים שהישראלים ישתלטו על הכלכלה המקומית. פרס בסך הכל התכוון לומר שהכסף הישראלי יעזור לכלכלה המקומית, אבל הם הבינו את הדברים בצורה אחרת: ניסיון לגנוב את רכושם.

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

(צילום: תומי הירש)

אבל יש להונגרים גם פנים אחרות. בסביבות התחנה ניתן להבחין בקבוצות מתנדבים שמנקים את הטינופת שמתגלגלת ברחבי האזור. נשים צעירות מארגנות חוגי ציור לילדים, אחרות מחלקות בקבוקי מים. "אני כל כך מתביישת במה שאני רואה כאן", אומרת לי אישה מבוגרת. "זה מביא אותי לכאן מדי יום, להעניק להם צעצועים ואוכל. מה שאני יכולה, בכוחותיי המוגבלים, אני עושה".

מממשלת הימין בהונגריה לא ממהרת להציע פתרונות למחנה האוהלים הענק שהולך ומתבסס בקלטי ובשתי תחנות נוספות. ההונגרים ממתינים להנחיות ממרכז האיחוד האירופי בבריסל. לפי שעה הם דורשים מהפליטים להירשם במשרדי ממשלה, להצטלם, להשאיר טביעות אצבעות ולהמתין לבאות.

בינתיים נקטו הרשויות במהלך שחלק מהאנשים כאן רואים כתרגיל מסריח. אתמול בבוקר הודיעו השלטונות להמוני המצטופפים בתחנה שמי שמחזיקים בכרטיסים למינכן, מתבקשים לעלות לרכבת. הרכבת העמוסה בפליטים יצאה מהתחנה, ולאחר נסיעה של כ-40 ק"מ מערבה - נעצרה. הנוסעים הורדו מהרכבת והובלו למתחם סגור, מוקף בשוטרים ובאנשי משמר הגבול.

נציגי התקשורת אינם מורשים להתקרב לאזור, שהוכרז שטח צבאי סגור. 400 חיילים הוצבו סביב המחנה המאולתר שהוקם באזור, כדי למנוע מהפליטים לברוח חזרה לבודפשט. לפי שעה אין כוונה מצד השלטונות לאפשר לנוסעי הרכבת לחצות את הגבול לאוסטריה ומשם למינכן.

עדיין לא כמו אז

הדברים חייבים להיאמר: ההשוואה בין מה שמתרחש למתרחש בימי השואה מגוחכת. עם כל הצער והאמפטיה שלנו לאלפים שמציפים את אירופה, הם במצב טוב לאין ערוך מזה שנמצאו בו אלו שאיבדו את הזהות, היהודים שהושמדו במלחמת העולם השנייה.

בדרכי חזרה למלון הצטרפתי להפגנה של אלפים שצעדו לעבר הפרלמנט, בתביעה לשנות את התנהלות הממשלה ולאפשר לכל פליט להישאר בהונגריה. "ההבדל בין 44' ל-2015", אומר לי עו"ד תומי הרש, שחי כאן, "הוא שבאותם ימים לא הייתה נוכחות כל-כך מסיבית של רכבי שידור, של מצלמות שמנציחות לאורך היום את המתרחש בתחנה ומסביב לה".

כן, התמונות שמציפות את העולים ייאלצו בסופו של דבר את מקבלי ההחלטות באיחוד האירופי להתמודד עם הצורך המיידי: למצוא פתרונות סבירים לכל מי שהצליח לברוח מהתופת שמבעירה את הסביבה שבה אנחנו חיים.