שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "קומדיות מתרחשות גם בזמן מלחמה"
    הסופר האמריקני אנתוני מארה, נתקל בגיל עשרים בלוחמים רוסיים. הדבר שקישר ביניהם היה מלחמת העצמאות העקובה מדם בצ'צ'ניה. "קומדיות מתרחשות גם לצד הרג, וטרגדיות גם במסיבות יום הולדת", הוא מספר בראיון על האובססיה שפיתח לנושא שגרמה לו לכתוב רומן עטור פרסים, "ופעולות אנושיות בזירות בלתי אנושיות - הן מה שמעניין אותי לכתוב עליו"

    בזמן שלמד ברוסיה במסגרת חילופי סטודנטים במהלך התואר הראשון שלו, חזה אנתוני מארה, שאז עוד לא היה סופר צעיר עטור פרסים, בריטואל מצמרר. "במורד הרחוב שבו גרתי, היתה אקדמיה צבאית לצוערים", הוא מספר בראיון בלעדי ל-ynet. "בכל יום ראיתי צוערים בני שש-עשרה, שבע-עשרה, פוסעים במצעד בשכונה, לבושים במדים. הם היו עוברים ליד תחנת המטרו המקומית, שבשעות העומס התמלאה בקבצנים - שהיו למעשה לוחמים ותיקים.

     

    "גם הם לבשו מדים, אך אלו היו מלוכלכים, וחלקם אף איבדו את רגליהם. התמונה של הצעירים במדים, עוברים ליד הלוחמים הוותיקים הנכים שייתכן ומשקפים את העתיד הצפוי להם - לא עזבה אותי".

     


     

    מארה ביקש להבין מה מפריד את שתי הקבוצות הללו "מלבד כמה שנים וכמה מטרים של אספלט". התשובה היתה צ'צ'ניה, והטבח שביצעו הרוסים בצ'צ'נים. במשך מספר שנים חקר את האירועים בצ'צ'ניה מטעמי עניין אישי בלבד, מבלי שחשב לכתוב רומן שמתרחש שם. "המחשבה על סיפורים על אזרחים רגילים ומה שהם יעשו כדי לשמור על האנושיות שלהם בנסיבות לא אנושיות, נגעה בי עמוקות. זה סוג הסיפורים שתמיד רציתי לעבד לרומן".

     

    ואכן כך עשה. אף על פי שטרם סיים את לימודי הכתיבה שלו באקדמיה, מארה פרסם את רומן הביכורים שלו, "קונסטלציה של תופעות חיוניות" (תרגם שאול לוין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן), שזיכה אותו בפרסים רבים, בהם פרס המבקרים על שם ג'ון לאונרד לספר ביכורים, פרס פן לספר ביכורים, ופרס איגוד הספריות בארצות הברית.

     

    הרומן מזגזג בין זמנים ובין דמויות, ועלילתו הראשית מתרחשת במשך ארבעה ימים בשנת 2004, בזמן מלחמת העצמאות השנייה של צ'צ'ניה, אך באמצעות פלאשבקים הוא מתרחש "אחורה" עד לשנת 1996. שתי הדמויות המרכזיות מנסות לתפעל בית חולים נטוש תחת הכיבוש הרוסי, ולהסתיר ילדה שהרוסים חטפו את אביה. זהו רומן על ניסיון לשמור על אנושיות בזמן שמסביב הכול בוער ונחרב. אבל מה גורם לבחור צעיר - מארה הוא בן 28 - להתעניין כל כך בקונפליקט כה אלים, המתרחש רחוק כל כך מחייו?

     

    "קונפליקט הוא השורש לכל דרמה", מסביר מארה, "ואני נמשכתי למאבק הצ'צ'ני בין השאר כדי לנסות להבין כיצד קונפליקט גאו-פוליטי אדיר שכזה משפיע על הלבבות של אנשים רגילים. כיצד ההחלטות שנעשות בעיר הבירה המרוחקת, מגיעות לתוך החיים של אלו שרחוקים מהכוח הפוליטי, אבל קרובים לתוצאותיו? כיצד קונפליקט פוליטי משרת כאמצעי לחשוף מהות של נפש אדם. ואולי חשוב יותר, אלו צורות של תקווה, אהבה, אמונה או מחויבות שורדות במצב כזה".

     

    צפו: אילן הייטנר מקריא מתוך ספרו    (צילום: ירון שרון)

    צפו: אילן הייטנר מקריא מתוך ספרו    (צילום: ירון שרון)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    מארה מוסיף כי תמיד נמשך לספרות פוסט-אפוקליפטית ושבמובן מסוים "כתבתי את הרומן בסגנון הזה, כדי לנסות להבין אלו ערכים של ציוויליזציה - אומץ, כבוד, הקרבה עצמית, חמלה - מתקיימים אפילו אחרי שהעולם המתורבת קורס".

     

     

    הרומן הראשון שלך התקבל היטב וזיכה אותך בפרסים. האם כעת אתה מרגיש שלקהל הקוראים יש ציפיות גבוהות ממך?  

     

    "בוא נהיה כנים, רומן ביכורים לא ליניארי שמתרחש בצ'צ'ניה הוא לא דבר שקל לעכל. אז לא היו לי ציפיות גבוהות כל כך מקהל הקוראים, בזמן שכתבתי את הספר. הייתי אובססיבי עם הרומן והעולם שמתואר בו, ואני זוכר ימים שבהם הדמויות הקיימות על גבי הדף ובדמיון שלי, הרגישו יותר אמיתיות עבורי מאשר האנשים בחיי. אבל כלל לא הייתי בטוח אם כל זה יתרגם גם אצל הקוראים. לאור זאת, ההתקבלות של הרומן היתה לא פחות ממופלאה. אני מודה לכוכבי המזל שלי בכל יום על כך. תפיסתי היא שכולנו סוחבים עול מציפיות – אז אני מעדיף להיות מוטרד מכך שיש כלפי ציפיות גבוהות מאשר ציפיות נמוכות".

     

    מה יגדיר הכי טוב את כתיבתך?

     

    "המטרה שלי היא לגרום לקורא לצחוק ולבכות בכל עמוד. משימה מאתגרת למדי, כמובן, אבל יחד עם זאת, היא נהייתה משאת הנפש שלי. ככותב, חשוב לי לשחק בשני קצוות המקלדת: התווים הגבוהים והנמוכים, כי אני חושב שזו האמת של החיים במקומות סוריאליסטיים כמו צ'צ'ניה, היכן שההיגיון כמעט נכחד, וגם משום שלדעתי רוב האנשים חיים את חייהם בספקטרום נרחב של רגשות. אני נוטה שלא לסמוך על סיפורים עגומים באופן אחיד, או שמחים, ללא קשר למקום ההתרחשות של העלילה או הנסיבות. קומדיות מתרחשות באזורי מלחמה, וטרגדיות במסיבות יום הולדת".

     

    הביקורות המהללות על הרומן המתוחכם שכתב מארה לא רק שיבחו את כתיבתו, אלא גם השוו אותו לטולסטוי ולג'וזף הלר, שאף הם כתבו על אנשים בתקופת מלחמה. מארה נבוך מההשוואה לענקי הספרות הללו, ומציין כי הם היו מקור לעונג עבורו כקורא, והשראה ככותב. אולם הוא מבהיר כי הרומן שכתב לא נחשב לדעתו רומן מלחמה.

     

    "אין בו סצנות קרב, למשל, והדמויות הראשיות לא משתתפות פעילות במלחמה. זה רומן על מורדים מאשר על חיילים. כל דמות ברומן - מחסן שמתעד את ההיסטוריה של עמו, עד לנטשה שיוצרת מחדש את המראה של העיר ההרוסה על גבי לוחות חלונות, וסוניה שמתקנת גופות שבורים - יותר מאשר שהיא מביעה מחאה, היא ממש מורדת נגד האלימות מסביבה".

    ספרו הראשון של אנתוני מארה ()
    ספרו הראשון של אנתוני מארה
     

    לקראת סיום כתיבת הרומן, התאפשר למארה לבקר בצ'צ'ניה, אירוע שהותיר בו רושם רב, וגם הוביל אותו לשנות כל מיני פרטים בספר שיתאימו למציאות החדשה באזור. "כשביקרתי שם, גרונזי, עיר הבירה, נבנתה מחדש כמעט לחלוטין. המורדים שנותרו נמלטו ברובם לרפובליקת דאגסטן. הפחד מהיעדר החוק הוחלף בפחד מנשיא הממשלה הפדרלית של צ'צ'ניה, רמזן קדירוב. אבל נותרו עדויות לקונפליקט בכל מקום, אפילו לצד גורדי השחקים החדשים והנוצצים של גרונזי".

     

    מפגש בלתי צפוי ליד המגדלים הללו, נחרת היטב במוחו של מארה. "באחד הימים", הוא מספר, "גבר בן גילי שעמד לידי במקום, שאל אם אני רוצה לראות את הבית שבו גדל. נכנסנו למכונית ונסענו לשדה נטוש במרחק של פחות מקילומטר, קרוב מספיק לגורדי השחקים כך שהצל שלהם נפל על המקום. שום דבר בשדה הזה לא היה גבוה יותר מעשב. הוא הוביל אותי פנימה ותיאר לי את הבית בן שלוש הקומות שעמד שם. את החדר שבו הסבים והסבתות שלו גרו, את המסדרון שבו שיחק יחד עם אחיו. ואז חבר שלו צילם את שנינו יחד, עומדים באמצע שדה נטוש, כך שתהיה לו הוכחה שאמריקני היה אורח בביתו".

     

    מה משפיע על כתיבתך? מה מרתק אותך?

     

    "מלבד טולסטוי והלר, הסופרים אדוארד פ. ג'ונס, ז'וז'ה סאראמאגו, מריו ורגס יוסה ומרלין רובינסון, הם מקורות השראה אדירים עבורי. קראתי את 'אישה בורחת מבשורה' מאת דויד גרוסמן בזמן שכתבתי את הרומן, והאנושיות שלו שאינה יודעת גבולות והנדיבות שלו אתגרו אותי להיות יותר הומאני ונדיב בעבודתי שלי. באשר למה שמרתק אותי, אחד הדברים הוא - היקף. בפעם הרביעית שערכתי את הרומן, נכנסתי לתוך הראש של דמות שולית, שמופיעה ברומן רק בעמוד אחד, ותיארתי איפה היא תהיה בעוד עשרים ומשהו שנים.

     

    "זו היתה תגלית גדולה עבורי. פתאום הבנתי שהספר יכול להיות מרווח וגדול בהרבה. הוא יכול לפרוש את זרועותיו הרבה מעבר לרומן שמסופר מנקודת מבט של מספר כל יודע. ריתק אותי הרעיון של כתיבת רומן ללא דמויות שוליות, רומן שבו כל דמות, לא משנה כמה מינורית היא, מקבלת את המשפט שלה באור הזרקורים".

     

    לאחרונה גמר מארה לכתוב אסופה של סיפורים שקשורים זה לזה, שתתפרסם באמריקה באוקטובר.
    "עלילת הסיפורים מתרחשת באותה מסגרת זמן פחות או יותר כמו זו של 'קונסטלציה של תופעות חיוניות', אבל הוא נמסר מנקודת מבט רוסית, והוא קצת יותר קומי. אני רואה בשני הספרים הללו שני קצוות של העניין שלי באזור הזה", הוא מוסיף, "ואני מתכוון להתחיל לעבוד על רומן חדש שמתרחש הרחק ממזרח אירופה".

     

    מהו לדעתך הכוח הגדול של הספרות?

     

    "התגובה השכיחה ביותר ששמעתי מקוראים, ואולי זו שגם מביאה לי הכי הרבה גאווה, היא תחושת ההפתעה שהיתה להם שסיפורים על דמויות לא מוכרות במדינה רחוקה יכולים להדהד עמוקות אצלם. עבורי, זהו אחד הניסים שספרות מאפשרת - תחושה של הכרה, הבנה והזדהות עם אלו שחייהם שונים ללא היכר משלנו.

     

    "רומן טוב יכול להיות מנהרה שמפילה את הקוראים ישירות למרכז העולם על מנת שיצאו בצד השני ובתוך הלבבות והראשים של אנשים שמעולם לא היו פוגשים. ספרי היסטוריה ועיון, בהכללה גסה, נוטים לעסוק באלו שמממשים יותר מאשר מאלו שמקבלים. סביר להניח שנתקל בביוגרפיה של אברהם לינקולן ולא בביוגרפיה של חייל רגלי פשוט שנלחם בקרב בגטיסבורג. אבל מצד שני, סביר להניח שנקרא רומן על האחרון מאשר על לינקולן. עבורי, זה אחד הנכסים הגדולים של הספרות - היכולת להפוך אזרח רגיל לראוי להתייחסות כמו נשיא ארצות הברית".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים