שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "החברה הישראלית לא נגישה פיזית ומנטאלית לנכים"

    נטלי צוקרמן תציג בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שייערך בחול המועד סוכות, עבודה שיוצאת מתוך הנכות שלה ובאה חשבון עם המגננות החברתיות, תפיסת הגוף הקונבנציונאלית והמרחב הציבורי הישראלי. "זה לא כתב אשמה, אני רוצה לקיים דיון". ראיון

    היא שוכבת על הרצפה. מנסה בעקשנות לבצע את ההוראות של המורה לתנועה. כף רגלה השמאלית, כמו מחט משוגעת, יוצאת משליטה. הרעד מסגיר את הנכות. כולם מסתכלים. או ככה היא מרגישה. פעם היתה מנסה להסתיר אותה. בשנים האחרונות היא נוברת בה, חוזרת אליה, מגרדת שוב ושוב את הפצע. "Practice Makes Perfect", עבודת פרפורמנס חדשה של נטלי צוקרמן, שתציג בבכורה בחול המועד סוכות בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, מדברת בגוף ראשון את חוויית הנכות שלה. אחרי "הגוף האחר", עבודה שהעלתה לפני כשנתיים בתמונע ובה נגעה גם בזה, הרגישה שהפעם הגיע הזמן ללכת עד הסוף.  

    לצילום: חן שומוביץ'

    לצילום: חן שומוביץ'

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    "אחרי העבודה הקודמת חשבתי שאנשים יבינו שיש לי בעיה, שיראו את זה, שאני לא אצטרך יותר להסביר. הסתבר שלא. לא באמת מקשיבים. לא באמת רואים אותך. אני מרגישה שבעבודה הזו, זה הפצע שאיתו אני עובדת", היא אומרת בראיון שנערך בחדר החזרות.

     

    זו עבודה פרובוקטיבית, חצופה ולא נוחה לצפייה. צוקרמן כמו אומרת לקהל: "אני מתאמצת, תתאמצו גם אתם". ללכת על קרקע לא בטוחה זה שם המשחק. "רגשית אני כל הזמן בדיאלוג עם הנוחות. אני רוצה שתחוו את החוויה שגם אני חווה. רגע אחד, אני רוצה שירחמו עליי. רגע אחד שיאהבו ויגידו: 'וואי, היא מדהימה! איך היא התגברה!'. זה כל הזמן דיאלוג. אני לא רוצה שהקהל ייצא מהאולם אדיש".

    נטלי צוקרמן, "practice makes perfect" (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    נטלי צוקרמן, "practice makes perfect"(צילום: גדי דגון)

    צוקרמן, 37, גדלה במושב עשרת. אחרי התיכון נרשמה למגמת הבימוי בסמינר הקיבוצים. היא רצתה להיות רקדנית אבל מבנה סנאדות שנחת עליה בגיל 12 בפעולה בצופים גדע את החלום והשאיר אותה עם צליעה קלה וצלקות. עשר שנים מאוחר יותר, ארזה מזוודה ונסעה ללמוד בבית הספר לאמנות המיצג בגלזגו (Royal Conservatoire Of Contemporary Performence Practice). זו היתה נקודת ההתחלה.

     

    "לא מצאתי את מקומי בסמינר. כלומר, ביימתי טקסטים ולמען האמת הייתי בכלל לא רעה בזה, אבל היה לי ברור שלא שם התשוקה שלי. רק בסקוטלנד הבנתי שמה שמעניין אותי זה חומרים מהחיים. לקחת את האוטוביוגרפי ולמנף אותו ליצירה. זה לא שמעניין אותי להישאר בפצע שלי. בשביל לחפור - יש פסיכולוגים, השאלה שמלווה אותי כל הזמן היא למה מה שאני עושה רלבנטי לאחרים. אני משתמשת בחומרים האלה כדי לומר משהו החוצה ומה שמעניין אותי זו התגובה", היא אומרת.

     

    דרך ההתמודדות של הגוף הנכה עם פעולות ותנועות יומיומיות כמו קימה מהרצפה, נפילה, ריצה או רכיבה על אופניים, היא מאפשרת לצופה להתבונן בקשיים הסמויים מהעין ומציבה סימני שאלה מול תפישות קונבנציונאליות של גוף, מגבלות וגבולות. "זה לא כתב אשמה. אני רוצה לקיים דיון. מעבר למקום האישי שלי, אני חושבת שברמה החברתית לא מדברים פה על נכות ובשדה האמנות הישראלית כמעט ואין לנכות נראות".

     

     (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    (צילום: גדי דגון)
     היא נותנת כדוגמא את הכוריאוגרף הגרמני, ריימונד הוג, שהגיע לישראל לראשונה במסגרת פסטיבל "צוללן" שנערך בחודש שעבר. הוג, שהיה הדרמטורג של פינה באוש, יוצר ומשתתף בעצמו בכל יצירותיו. בארץ הציג את "L'apres Midi", שבה, כמו בעבודות אחרות שלו, נחשף גופו הלקוי על הגיבנת הגדולה ועקמומיות הגב. "רציתי לראות יותר ממנו. רציתי לראות את הגוף. אפשר להתייחס לזה כאל פריק שואו ואפשר לדבר על האמנות. הפער הזה בין הפיזיות שלו לעדינות שבו, לתנועה הנקייה, הכמעט טהורה שהוא יוצר - זה מרתק. בסופו של יום, שנינו שמים את הגוף שלנו על הבמה כאובייקט ומשתמשים בו כדי לומר משהו".

     

    גם הרקדנית והכוריאוגרפית תמר בורר עולה בשיחה. בורר, רקדנית שבעקבות תאונת דרכים קשה בשיא הקריירה, נותרה משותקת בפלג גופה התחתון, המשיכה לרקוד וליצור. "היינו מאושפזות אחת ליד השנייה בבית החולים. אני, שתמיד רציתי להיות רקדנית, הערצתי אותה. קצת אחרי שיצאתי מהשיקום התחלתי ללמוד תיאטרון ואחת המורות ספרה שתמר חזרה להופיע. נורא התרגשתי ואז היא אמרה: 'אדם נכה לא צריך לעלות ככה על הבמה. היא צריכה היתה לעזוב את זה'. בשבילי, ילדה עם קביים וחלומות, זה היה רגע קשה".

     (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    (צילום: גדי דגון)
    את בעצמך אומרת שזה עלול להיתפס כפריק שואו

    "אם אתה, כאמן, בוחר להשתמש בנכות שלך על מנת לומר משהו, זה עניין אחר לגמרי. ברגע שהנכות שלך נראית, זה נתון. האם העבודות של תמר עוסקות בנכות? לא. היא פועלת ויוצרת עם הגוף שלה. אולי אצלי, דווקא בגלל שהנכות לא נראית, אני עושה את האקט ההפוך ואומרת: 'זו עבודה על נכות'. אולי אם הייתי הולכת עם קביים, לא הייתי מתעסקת בזה".

     

    איפה היית רוצה לראות שינוי?

    "בבתי הספר למשחק למשל. אנשים עם נכויות ברוב המקרים אפילו לא יעברו את משוכת האודישנים. כשהייתי בת 19 ביררתי באחד מבתי הספר למשחק על האודישנים. שאלו למה לא גייסו אותי לצבא ואמרתי שעברתי תאונה. שאלו אם אני יכולה לעשות שיעורי קרבות במה ותנועה וכשאמרתי שלא התנצלו ואמרו: 'אנחנו מצטערים לא תוכלי לעשות אודישן'. לשמחתי, יורם לוינשטיין אמר: 'תעשי את המכינה ונדבר'. הוא האמין בי ואני חייבת לו הרבה. זו המציאות - אין כמעט אמנים נכים, אין חיפוש אחרי הגוף האחר והשונה. הייתי רוצה שבתי הספר יהיו הרבה יותר פתוחים ונגישים ואני לא מדברת על אפליה מתקנת אלא על קבלה על סמך כשרון".

     

    את חושבת שצר עולמנו?

    "הייתי מתה שבבצלאל או במנשר היו מתעסקים עם פרפורמנס. הייתי הראשונה ללמוד או ללמד שם. זה משהו שמאוד חסר פה, השילובים, אני מאוד מאמינה בבינתחומיות, בללמוד כמה שיותר ולשלב את הדברים בפרקטיקה שלך".

     

     (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
    (צילום: גדי דגון)

      

    בחיים ובעבודה היא מדברת לא מעט על אי נגישותו של המרחב הציבורי הישראלי. "זה מטריף אותי", היא אומרת: "החוץ בארץ הוא זה שלמעשה מייצר אצלי את תחושת הנכות. עברתי לגור בצפון העיר כי שם המדרכות יותר מסודרות ואני מרגישה קצת יותר בטוחה ללכת ברחוב בלי ליפול. אני מתקשה לעלות במדרגות, אז אם אין מעקה, אני אעמוד למטה ואשבור את הראש איך עוקפים את המכשול הזה. החוץ הוא פוטנציאל למכשולים. קחי את ככר דיזנגוף, איך מתמודדים עם המונומנט הזה? כדי לטפס לשם את צריכה לעלות רמפה מאד תלולה. זה פרויקט. החברה הישראלית עדיין לא נגישה פיזית ומנטאלית לנכים ומכאן הצורך לדבר על זה".

     

    ביומיום צוקרמן מלמדת תיאטרון בתיכון חוף השרון בשפיים ובעירוני א' בתל אביב. "אני מלמדת פרפורמנס אבל גם תיאטרון ריאליסטי ואבסורד. אם בהתחלה האמנתי שצריך ללמד קודם ריאליזם, אז היום כבר לא. הריאליזם טבוע בהם. אני מאמינה שצריך לפתוח אותם החוצה אז אני אקח אותם לראות את "החור" של בת שבע או לראות עבודות של נאווה פרנקל. בהתחלה הם חושבים שנפלתי מהירח אבל לאט לאט רואים את התוצאות ביצירות שלהם. השפה הבימתית פתאום נפתחת. זה בא לידי ביטוי באמצעים אמנותיים ברעיונות. חייבים לצאת החוצה ולהרחיב אופקים".

     

    את מאמינה שתרגול יוצר שלמות?

    "אני שואלת מה זו שלמות. יש קטע במופע שבו תומר, בן הזוג שלי, מלמד אותי לרכוב על אופניים. בואי נאמר שאם יום אחד אצליח לפדל לאורך קו אחד בלי שהוא יחזיק אותי, זה מבחינתי הצלחה. אני לא אהיה מושלמת. אין דבר כזה. אז המאה אחוז שלי נכון ליום נתון והוא נבדק בכל יום מחדש. זה מה שאני מנסה אולי לומר גם במופע. אני לא רוצה לרוץ מרתון או להיות אלופת הארץ באופניים. אני רוצה לבדוק מה הגבולות שלי. אולי זו השלמות – לא לתת לפחדים שלי לעצור אותי. אני לא אומרת שנעים לי לראות את המילה 'נכה' מצוותת לשם שלי, אבל אולי זו השאלה: מה יש במילה הזו שעושה לכולם כך כך לא נעים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים