שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מופע שואה וטיפול בפחד בפסטיבל עכו

    ההצגה "יאבלק" עוסקת בפחד ובמלחמת ההישרדות - מהעבודה בסדנת יזע ועד הסוף המר, בעוד ש"פרלשטיין" בועטת בכולם בסאטירה שנפתחת עם מחנות ריכוז. פסטיבל עכו החל עם הפקות מסקרנות, גם אם לא חפות מבעיות

    כמו העיר העתיקה בעכו שחושפת בכל שנה עוד ועוד גילויים, שכבות ארכיאולוגיות וחללים מעוררי השראה, כך גם הפסטיבל לתיאטרון אחר שנפתח בצאת החג, מנוקד השנה בשלל גילויים. בניגוד לשנים האחרונות, השנה מרבית המשתתפים מופיעים לראשונה בעכו, ויש בזה משהו משמח ומעורר מחשבה על דור צעיר שמחפש את דרכו לאו דווקא אל התיאטרון הממוסד, ועל הדור שלפניו של יוצרים אלטרנטיביים ושחקנים שבגרו ואולי והתברגנו. שתיים מהצגות התחרות שפתחו את יום ההצגות המלא הראשון, מסמנות כיוון.

     

    "יאבאלק": מתעכלת לאט 

    "מה יוצא מן המים, מה נשאר על החוף", שרות דמויות מחוקות בין כתלי חלל הרפקטוריום שבאולמות האבירים בעכו. הן התת מודע, הזיכרון הבין דורי, צל העבר. שכבות על שכבות בנויה ההצגה, "יאבאלק", שיצרו במשותף אביגיל רובין ויואב ברתל. כמו הפחד, הסיבה והמסובב של ההצגה, היא חידתית, פתיינית, לא פתורה עד הסוף ומתעכלת לאט.

    סיפורו של הפרולטריון הנרמס. "יאבלק" (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    סיפורו של הפרולטריון הנרמס. "יאבלק"(צילום: יוהן שגב)
     

    זו הצגה בשלושה פרקים, שמתחילה בשער ברזל סגור שיתגלה כשבכה של מעלית ישנה שמתוכה נשפכים גבר ושלוש נשים, אחת מהן דוחפת עגלת תינוק. בגדי התקופה העשירים שעיצב מאור צבר, מי שאחראי גם על עיצוב הבמה היפהפה וידו מורגשת היטב באווירה הכללית של ההפקה, שולחים את הצופה אל סוף המאה ה-19: הנשים חנוטות בשמלות שחורות ארוכות עם שרוולים לבנים נפוחים וסינרים ארוכים. הגבר במכנסיים מחויטים, חולצת כפתורים, עניבה וסט וכובע דרבי שחור. הן יתמתחו כשאל האולם תיכנס אישה חמורת סבר, יתיישבו ליד שולחנות שחורים ריקים, ידליקו מנורות שולחן גדולות ורק רגליהן הנעות, הגו הכפוף אל השולחן והידיים שמחזיקות פיסות בד אדומות, יגדירו את מקום ההתרחשות - מתפרת יזע.

     

    כמעט בלי מילים בונים השחקנים, סטודנטים בסטודיו לאמנויות הבמה בחולון, עולם שלם שיש לו שפה משלו, תנועתית, צורנית ותוכנית. הגוף והפנים מספרים את סיפורה של כל אחת מהדמויות ויש בהם פחד וחמלה, רוך וכעס, תיעוב ואהבה. הם סיפורו של הפרולטריון הנרמס, הם נתוני הסטטיסטיקה, הם "העם", הם אלה שבסופו של יום משלמים את המחיר.

     (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    (צילום: יוהן שגב)
     

    על אבני החלל המשוחזר שהוכשר לאחרונה כאולם גבוה מעל למשטח הבמה, מתחלפים צילומי פורטרט נעים יפהפיים של הדמויות. כל אחת בתורה תדבר בקולה מחשבות וזה חכם ומדויק כמו אומר: בעולם של מטה ישנו הגוף הפונקציונאלי הפרודוקטיבי. בעולם של מעלה ישנו האדם שנבלע בהמולת היום, ישנם העיניים הפקוחות, הראש החושב והנפש שמרגישה.

     

    הדמויות מנסות לשמור על כבודן האבוד במלחמת ההישרדות, אבל נחנקות מהחלטות שרירותיות של בעלי ההון, מניעי גלגליו של הקפיטליזם החזירי. האלגוריה ברורה. הפרק הזה ייגמר באסון. גם סופו של הפרק הבא כתוב בתחילתו. כמו במצב ביניים של נים לא נים, זולגות הדמויות שהכרנו אל הפרק הבא שכל כולו מדבר בתנועה. במרכזו זוג רקדנים – גבר ואישה – הם רוקדים מולם/מולנו סיפור אהבה שמהדהד מהפרק הקודם ונגמר בתאונת דרכים קטלנית ומוות.

     

    שילוב בין רקדנים מקצועיים לשחקנים על במת תיאטרון מועד בבסיסו לפורענות. ברוב המקרים, וגם כאן במידה רבה, התוצאה אילוסטרטיבית ומאולצת. אף על פי כן הרקדנים רן בן דרור ועדי פז מצליחים לייצר המשכיות ומנסחים בתנועה, גם אם לפעמים מגומגמת, את שורשי הפחד והחרדה.

     (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    (צילום: יוהן שגב)
     

    הפרק השלישי והמסכם מדמה מפגש טיפולי אלטרנטיבי בשיטה שמתחקה אחר מקורות הפחדים שמונעים מאתנו לפעול וקשורים בטראומות של הדורות הקודמים. המטפל, שמשחק יואב ברתל, מדגים את השיטה על עצמו ומתייחס לשני הסיפורים – זה המתרחש במתפרה וזה שמסתיים בתאונת דרכים קטלנית. אפילוג שמחבר, בהרבה חן ועם זאת באופן מעט מאולץ, בין הפרקים הקודמים. אין פה מסקנות אלא נקודות למחשבה.

     

    בסופו של יום "יאבאלק", (שיבוש של 'יאבלה', קריאה שמושמעת כשמשהו מפחיד מתרחש), היא הצגה נוגעת ללב עם פוטנציאל אדיר שחסרה יד עורך ודרמטורג. בעוד הפרק הראשון קוהרנטי, שלם ומבריק, השניים העוקבים נשארים בגדר קונספט לא פתור. זו הפקה מסקרנת שזקוקה לזמן כדי להתפתח עד לקצה גבולות האפשר שלה ולגלות את עצמה. ראוי שיהיה לה המשך גם אחרי שתאלם תרועת הפסטיבל.

     

    "פרלשטיין": צינית ואפקטיבית

    על משבצת ההפקה החצופה בין הצגות התחרות בפסטיבל השנה יושב "פרלשטיין", מופע השואה ההיתולי של דפני פרלשטיין. את פני הבאים מקבלת גרסת הניאון של שלטי הכניסה למחנות הריכוז הנאציים. גרם מדרגות ובסופו דלת שנפתחת לאט, אור חזק ועשן ומוזיקה דרמטית שמלווה צללי דמויות שיורדות בזו אחר זו כמו בתצוגת אופנה.

     

    "פרלשטיין". על תקן ההפקה החצופה (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    "פרלשטיין". על תקן ההפקה החצופה(צילום: יוהן שגב)
     

    האחרונה שבהן, בחליפה אדומה חגיגית, היא פרלשטיין יוצרת ההצגה ומנחת האירוע שפותחת במשפט: "אולי כבר בא הזמן ללכת הלאה". לטובת שרת התרבות וחברי ממשלת ישראל, שמאוזכרים בהצגה כסותמי פיות ומי שמתנים תקציבים באופי התכנים ומסכנים את הדמוקרטיה הישראלית, מדובר בסאטירה. אם זה מרגיע, לא רק אתם - גם שדה האמנות על הזיוף שבו ואמנים, על המגלומניה שלא יודעת גבולות והשימוש הפרובוקטיבי הציני בכל נושא שהוא כותרת, חוטפים בעיטה חזקה בישבן.

     

    בהצגה שבתוך ההצגה פרלשטיין מוכרת לקהל קולאז' של פרשנויות פסבדו אמנותיות לשואה, אחת מופרכת מהשנייה. אמנים בינלאומיים נאספו לטובת האירוע שרקחה. אמן ספוקן וורד, ישראלי לשעבר שפועל תחת שם הבמה דורה אלכסנדר, רקדנית ספרדייה קפריזית ותלושה מהמציאות, סטודנטית למשחק שהולכת לאיבוד בתוך תרגיל, אמנית מיצג הונגריה שאימצה את השם אנה פאנק, כלאה את עצמה בארגז עד למימושו של שלום עולמי, מעצב במה ותלבושות שבדי שיתחפש למגן דוד צהוב על אסיד ומבקש מקלט מקונגו שישיר את "התקווה" במדי האסירים המפוספסים במחנות, הם חלק מהדמויות או משתתפי האירוע שיוצא משליטה.

     (צילום: יוהן שגב) (צילום: יוהן שגב)
    (צילום: יוהן שגב)
     

    בהצגה הזו לכאורה לא קורה כלום אבל היא חושפת בחיוך חמוץ מתוק את הבלוף. כמו בטקסט המבריק "אני ואתה"
    של דורה אלכסנדר שמעמיד זה מול זה את האירופאים והישראלים. "אני נימוס ותרבות. אתם הורה אסייתית. אתם אוהבים לשנוא כל מה שהוא לא אתם ושונה הגר האלמנה היתום. אני ילדה קטנה ומסכנה מעזה שהרסתם לה את הבית והיא שונאת אתכם. אתם כל מה שמעניין אתכם זה שיש לכם ערבייה על הבמה בפסטיבל עכו". זה ציני, זה בועט וזה אפקטיבי.

     

    גם אם לא מדובר בהפקה אלטרנטיבית שמאתגרת את השיח התיאטרוני, יש באירוע הזה מבט ישיר ורענן על אמנות ופרות קדושות כמו השואה. ההצלחה הגדולה של הפרויקט המבלבל הזה, שבו הצופה הולך לאיבוד בסבך ההפוך על הפוך, היא בהצגת יוצרים לכאורה לא מודעים לעצמם באופן כל כך מודע לעצמו. גם בהצגה הזו יד דרמטורגית יכולה היתה לדלל ולדייק את המסרים הפדגוגיים לכאורה שחוזרים ומסבירים את עצמם שוב ושוב.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים