שירת המשפט של מישאל חשין
הוא התפייט, הבריק ולהטט בשפתו העשירה, ועם זאת כתב בבהירות ובצלילות פסקי דין חדים ונוקבים. מבחר מציטוטיו של שופט העליון שהלך לפני חודש לעולמו, כאנדרטה דיגיטלית לפועלו
"אינני חש עצמי כמי שיושב במגדל שן. בתוך עמי ישבתי ובתוך עמי אנוכי יושב: אני בו והוא בי. וגם על מקומי כיום באוהל-של-משפט, ריח הגלימה שעליי כריח השדה. שנים רבות הייתי יוצא ובא בשערי בית המשפט הגבוה לצדק כבא-כוחם של מתדיינים.. ראינו בו, עמיתיי ואני, מיקדש-מעט, וקודם היכנסנו אליו היתקנו עצמנו לקראת אותה כניסה: נטלנו את ידינו להיכנסנו בבור-כפיים, היטבנו שיער ראשינו והסרנו רבב מעל בגדינו. כך מקבל אדם יום חג וכך עלינו לבית המשפט הגבוה לצדק."
(ע"פ 2148/94, גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, כרך מח, חלק שלישי, תשנ"ד/תשנ"ה 1994 עמ' 584/585)
"אין צל שהוא אדון לעצמו"
(ע"א 6024/97 פרדריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ, פ"ד נג(3) 600)
"משפט שלא יתאים עצמו לחיים כמוהו כמשפט נסוג לאחור. שיטת המשפט ביחסה לחיים נדמית היא לשחקן העומד על בימה נעה ומסתובבת. אם לא ינוע השחקן כי אז יעלם מעיני הקהל אל מאחורי הבימה. חייב הוא לנוע למצער בקצב תנועתה של הבימה ולו כדי שישאר על מקומו, לא כל שכן אם ברצונו להתקדם".
(ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221, עמ' 507-508)
מישאל חשין. "כידוע - אצבע אלוהים אינה חזון נפרץ בימינו"(צילום: אייל יצהר, גלובס)
"לא בלי היסוסים אני מחליט להיעתר לבקשת המדינה גם זו הפעם. בה-בעת ידעו-נא באי-כוח המדינה, כי קרוב לוודאי תהא זו הדחייה האחרונה שיזכו בה. ככל שהדבר תלוי בי, רק אצבע אלוהים תביא להיענות לבקשת דחייה נוספת, וכידוע - אצבע אלוהים אינה חזון נפרץ בימינו".
(בג"ץ 8679/99 - ג' מתד תעשיות בע"מ נ ג ד שר הבטחון, מפקד פיקוד העורף, צה"ל)
"אכן, פרנקל שם את מערכת המשפט בישראל ללעג ולקלס, והגיעה עת כי יאכל את פרי מעלליו. אמון באדם - שלא ככסף - אינו ניתן לחלוקה. מהימנותו של אדם היא בבחינת מעשה מיקשה. פרנקל ניפץ את האמון שניתן בו. אין צורך לשתות את כל תכולתה של החבית כדי לדעת שחומץ בה ולא יין. טעמנו מן החבית וידענו כי חומץ בה. אין צורך שנשתה אותה עד כלה".
( בש"פ 3715/99 - מדינת ישראל נ' יהודה פרנקל .תק-על 99(2), 985 ,עמ' 988)
(צילום: גיל יוחנן)
(ע"פ 6070/04 - ודיע שיח נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(1), 3356 ,עמ' 3367)
"הוא נולד ביום כ' באדר ב' תשנ"ב (25 במארס 1992). בהיותו כבן שנתיים - ביום כ"ז באדר תשנ"ד (10 במארס 1994) - ערכו ניתוח בגופו: שיפרו את מראהו והוסיפו לו בינה. בימים אלה הוא כבן שבע וחצי, תרבינה שנותיו. מדברים אנו, כמובן, בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק-היסוד החשוב ביותר שנחקק לתפארת כבוד האדם וחירותו. כבוד האדם הוא בריח התיכון בחוק -יסוד זה, מראש ועד כף רגל. החוק ספוג כולו בכבוד האדם, וכבוד האדם הוא הנותן בו חיים. ציפיתי, קיוויתי, כי עתירה זו שלפנינו תתקע יתד עמוקה בקרקע-המשפט - עד הסלע - וכי אל יתד זו ייקשר, מעל לקרקע, תורן גבוה ובקצהו דגל כבוד האדם. למען ידעו הכל - למקצה הארץ ועד קצה - כי תחילה והמשך וסוף הם בכבוד האדם. כי באין כבוד האדם אין אדם ואין חברת -אדם. כך קיוויתי, כך ציפיתי. צר לי שהחמצנו הזדמנות זו שנקרתה על דרכנו. לא ניוואש ונמתין ליום המחר."
(בג"ץ 6126/94 - סנש ו-4 אח' נ' יו"ר רשות השידור . תק-על 99(2), 806 ,עמ' 822)
"לא יהיה זה נכון, לדעתי, כי נבהיל את חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אלינו - להתנאות, להתבשמות, ל"קישוטי-פרשנות", לחיזוק פירוש העולה ממילא מתוכו-של-חוק. חוק הכבוד אין הוא צעצוע לשעשועי-פרשנות, וייעודו אין הוא לשמש הערת-שוליים להידורו של כל דבר-הלכה. אני חושש מקריאה כי נקרא כל העת: "משיח,משיח" - והיפוכו: "זאב, זאב" - והרי ידענו כי לא כך נקרב ביאתו של גואל ולא כך נגרש זאב; נהפוך הוא. ואולם, בקריאה כך חוזרת ונשנית עלולים אנו לפורר את המיקשה, וביום פקודה כי יבוא לא יעמוד לנו כוחנו להקיש את מילת-הצופן ולחתוך באשר ראוי כי נחתוך. המתהלך את (עם) קטני-ארץ סופו שידמה להם."
(בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ נ' מ.י. פ"ד נ(2) 769)
(צילום: חיים צח)
(בש"פ 1760/01 פלוני נ' מ.י)
"מציאות-החיים - פעילותם של העבריינים - היא המאכלסת את המחנה האחד. העבריינים במעשיהם הם הקובעים את סידרי המחנה, הם המחליטים, בעיקרם של דברים - ובאילוצים שהם מצויים בהם - מה יעשו ומה לא יעשו. המחנה האחר, יוצרת אותו החברה המאורגנת באמצעות שליחיה; ולענייננו: המחוקק ובתי -המשפט. ואולם, שלא כפעילות העבריינית שעל-פי עצם טיבה, למעט יוצאים, הינה פעילות פרטיזנית - זה פורץ בלילה וזה גונב ביום, זה אונס אשה וזה שודד זקן, זה רוצח וזה הורג, זה מוכר סם וזה מתעלל בקטין - מחנה הנורמות מארגן ומסדיר עצמו מראש לקראת הבאות. ראשית לכל, מחלק הוא את אוכלוסיית הנורמות בו - בחלוקה אופקית - לבתי-אב: ל"קניין", ל"נזיקין", ל"חוזים", ל"דיני עונשין" וכו'. הנה היא קלסיפיקציה ראשונה במשפט. שנית, ובהמשך לכך, מחלק הוא כל בית-אב לרבדיו, הן בחלוקה אופקית (למשל: סוגי העבירות בדין העונשין, סוגי החוזים במשפט החוזים וכו') והן בחלוקה אנכית. בחלוקה האנכית יימצאו לנו בכל אחד מבתי-האב, מן הכלל אל הפרט: עיקרי-יסוד, דוקטרינות וכללים "פרטיקולריים". הנה היא קלסיפיקציה שניה (ושלישית)".
(דנ"פ 4603/97 - אהרן משולם נ' מ.י. תק-על 98(2), 1524 ,עמ' 1558)
"כל מילה, כל ביטוי בשפה ניתן לפרשם בצימצום וניתן לפרשם ברחבות, אף ברחבות-יתר. ואולם ככל שנרחיב ונוסיף ונרחיב נגיע לנקודה שבה יימתח קרום המעטפת עד לקצה-יכולתו. משהיגענו לכאן, ואם נוסיף ונרחיב, יפקע הקרום והמילה או הביטוי יאבדו ממשמעותם הגרעינית. המושג תום-לב - בלשון בני אדם - ניתן להרחיבו, אך לא עד-בלי-די. ובאומרנו כי תום-ליבו של אדם ייקבע על-פי סטנדרדים אובייקטיביים ראויים אותם יציב בית המשפט, דומני כי בעצם אמירה זו נקרע את קרום המעטפת ותוכנו של המושג תום-לב יישפך אל הארץ. נעמיס על שיכמו של תום-לב משא אובייקטיבי של ערכים ושל סטנדרדים כפי שיקבעם בית המשפט מעת-לעת, ותום הלב יקרוס ויימחץ תחת המשא. תום-הלב לא עוד יהא תום-לב... אשר לנו: בית המשפט אינו ממציא השפה, ולא אנו ה"אדון" בלשונו של המפטי דמפטי. המושג תום-לב נבנה מסביב לגרעין של "תום-לב", וסביבו של אותו גרעין יחוגו אירועים ומקרים הנמשכים אל מרכז הכבידה שלו. המשמעות הגרעינית היא שתקבע את תחום הפרישה של המושג. הכנסת אלמנט אובייקטיבי למערכת זו של תום לב תשבש את הסדרים מעיקרם. כל כך - באשר לתום הלב, כשהוא לעצמו."
(רע"א 6339/97 - משה רוקר ואח' נ' משה סלומון ו-3 אח' .תק-על 99(4), 1 ,עמ' 26)
(צילום: סבסטיאן שיינר)
(רע"א 1684/96 - עמותת "תנו לחיות לחיות" נ' מפעלי נופש חמת . פ"ד נא(3), 832 ,עמ' 866-867)
לפנייה לכתב/ת 
מישאל חשין ז"ל
צילום: אייל יצהר, גלובס
מומלצים
