לא שמאל ולא ימין - כולנו אשמים

בשיתוף עמותת שערים

כשנרצח יצחק רבין לפני 20 שנה השמיים הפרטיים שלי ושל ישראלים רבים אחרים עמדו מלכת. מהערב ההוא ומהתקופה שבעקבותיה יצאתי עם תובנה אחת ברורה: האחריות להתדרדרות השיח והמחלוקת הציבורים בישראל אינה נחלתן ואחריותו של צד אחד בחברה הישראלית השסועה.

עוד בנושא

הרצח שחיבר בין תל אביב ליהדות

לעמוד הפייסבוק של עמותת שערים

אבקש לחדד ולהבהיר: ההתדרדרות והאחריות המשותפת הזו אינם הצדקה עילה או הבנה לרצח ולאלימות אבל היא כן חייבה אז ומחייבת כל יום חשבון נפש עמוק בכל חלקיה של החברה הישראלית. בשפה ישירה, הדרישה של השמאל הציוני ושל חלקים רבים מתנועת העבודה- חבריי ושותפיי - שהופנתה בשעתו אל הציונות הדתית ורבניה לערוך חשבון נפש, התעלמה מהדרישה העצמית הראויה שנערוך גם אנחנו חשבון נפש משלנו.

ביום חמישי שכבר (22.10.15, ערב י' בחשוון תשע"ו), בסיוע ובשותפות עיריית חיפה והמדרשה באורנים, פתחה מכינת רבין שהיא אחת מחמש המכינות החילוניות הראשונות ומהגדולות שבהן, מוקד מכינה חדש ונוסף בשכונת הדר בחיפה שמצטרף לעשרות בוגרי המכינה שקבעו שם את ביתם. כשחשבנו על אירוע הפתיחה, הגענו לכלל דעה שהביטוי הנכון והטוב ביותר לתוצאות של מסע חשבון הנפש הפרטי אותו ערכנו, הוא לשלב את פתיחת מכינת רבין בחיפה עם טקס יום הזיכרון לרצח רבין בהשתתפות ראשי הציבור החלוק בשעתו והחלוק גם היום, אותה מחלוקת שמתוכה יצאה האש הזרה של יגאל עמיר.

"בצד הקצנה אתית של קבוצות השוליים, ניכרת תנועה מרשימה - בשיח, בדיבור וביכולת בירור המחלוקות- לכיוון המתינות והמרכז דווקא", דני זמיר(באדיבות: מכינת רבין )

וכך לקחו חלק מרכזי בערב שר החינוך נפתלי בנט ומנהיג המחנה הציוני יצחק הרצוג, יחד עם ראש העיר ועם וראש העדה המוסלמית האחמדית בעיר.

מי באמת עצר את תהליך השלום?

להפתעתי ולאכזבתי ספגתי בחודש האחרון התנגדויות וביקורות מאנשים שמזהים עצמם כתומכי שלום ופיוס על הזמנת והשתתפות שר החינוך. הטיעון המרכזי שהושמע היה פשוט: "הם".

"הם" אחראים, "הם " עצרו את השלום באמצעות הרצח, "הם" גרמו להיעלמות ואי הלגיטימציה של השמאל הישראלי, וכעת ביום השנה לאסון - "הם" שיצאו נשכרים ממנו וזוכים לעמוד בשורה הראשונה של המברכים והמספידים?

מדובר בטענות מופרכות וחסרות לוגיקה שחלקן אינן נכונות עובדתית. ראשית, תהליך השלום והאירועים שחווה השמאל הציוני מאז רצח רבין אינם קשורים לרצח בלבד אלא לתהליכי עומק חברתיים דמוגרפים וגם אזוריים וגלובליים. מרבית היהודים - בלי קשר לכיסוי שעל ראשם ולעמדתם הפוליטית - מתעבים את הרצח ואת הפריפריה החברתית, הנפשית הרוחנית והפרסונלית של החבורה שבה נוצר ונתמך.

אבל בעיקר מוזר העיוורון החלקי הזה מול המציאות שהותוותה - בצד הקצנה אתית של קבוצות השוליים (בעיקר מימין אבל גם משמאל), ניכרת תנועה מרשימה - בשיח, בדיבור וביכולת בירור המחלוקות- לכיוון המתינות והמרכז דווקא.

מאז הרצח - פריחה ממשית של יהדות ישראלית

לו שהה מאן דהוא בישראל ביום הרצח והיה מזדמן שנית רק עתה, היה נדהם מול השפע הנפלא המרתק והמדהים של קבוצות צעירים וצעירות חילוניות, מעורבות ודתיות שמתקיימת אצלן פריחה ממשית של יהדות ישראלית, לימוד משותף של ארון הספרים היהודי, שמתמודדים על חידוש התרבות היהודית ומשעצבים דמות חדשה ומלהיבה של הפיכת המורשת והתרבות היהודית לדבק מחבר ומלכד- גם עם אי ההסכמות בנושאים שונים נשארת. התופעה ה זו גם גרמה לכך שהתרחבה מאד היכולת להקשיב ולהבין את עמדת הצד השני ולהאמין לכנות דבריו ומכאן גם ההסכמה וההבנה שבטענות של הצד השני יש אמת מסוימת ואין לבטלה או לשנוא את דובריה רק על שום אחיזתם באמת שונה משלי.

לו שהה מאן דהוא בישראל ביום הרצח והיה מזדמן שנית רק עתה, היה נדהם מול השפע הנפלא של יהדות ישראלית. בתמונה: תלמידי מכינת בני ציון, תל אביב(באדיבות: מכינת בני ציון)

הראיות לכך קלות לאבחון: 20 שנה אחרי הרצח 3500 חניכי 52 מכינות קדם צבאיות מכל הזרמים והדעות שותפים לאותו שיח ומהלך חזוני ושליחותי, חשיבות השותפות הזו דרמטית מאחר וחניכים אלה מהווים את עמוד השדרה של הפיקוד והקצונה בצה"ל ואת המנהיגות והשדרה הניהולית הצעירה ורמת הביניים בשירות הציבורי ובמערכות החינוך הפורמלי והלא פורמלי.

השנאה עדיין קיימת אבל זה רבע הכוס הריקה

כלומר, מדובר בקבוצות רבות שוני בגישתן ותפיסתן שמקיים שיתוף פעולה עקבי על אף כל מה שעברנו כחברה ב-20 השנים האחרונות (ההתנתקות, ההפגנות בזמן צוק איתן וכדו'); העצרת האזרחית המרכזית הלא ממלכתית ליום הזיכרון ה-20 היא עצרת משותפת לכל חלקי הציבור בהובלה משותפת של כלל תנועות הנוער מהשומר הצעיר ועד בני עקיבא; האלימות הרצחנית כלפי ערבים מפי פושעי תג מחיר מוקעת ע"י הכל כולל אנשי ימין מובהקים; דוגמאות מועטות המייצגות את הכלל.

זהו תפקיד חיינו.