העיקר זו הרומנטיקה
יוני רכטר, מגדולי היוצרים שהוציאה המוזיקה הישראלית, יסיים ביום ראשון הקרוב בניו יורק סיבוב הופעות מחוף לחוף. הוא אוהב להופיע כאן והקהל הישראלי באמריקה, מסתבר, מת עליו
לא הלחיץ אותך לעלות על הבמה ולנגן עם נגנים חדשים אחרי שתי חזרות בלבד, או שזה דווקא מאתגר ומרגש?
“בהתחלה כן, אבל בזכות האימיילים ששלחתי אליהם עם כל התווים חודש מראש, והקלטות השירים שהם קיבלו, כשנפגשנו לחזרות הם כבר ידעו את החומר די טוב. הייתי די רגוע מבחינת ההופעה המשותפת שלנו כי בחרתי אותם בקפידה. התייעצתי עם אנשים שמכירים אותם ואותי ועובדה שזה עבד יפה”.
מה לגבי הזמרת מיקה הרי?
"עם מיקה התחלתי להופיע לפני שלוש שנים. עשיתי בזמנו אודישנים לזמרות. ראיתי כמה זמרות שנמצאות בניו יורק וכולן היו מצויינות, אבל מיקה הכי התאימה לצרכים הספציפיים של המופע הזה. יוצא לי להופיע פה כל שנתיים ועבדתי איתה פה שלוש פעמים, בכל מפגש היא יותר טובה. השנה היא חזרה כבר לארץ מניו יורק”.
עד כמה המוזיקה שלך השתנתה במשך השנים? נראה שאתה עדיין מאוד נמשך לג’אז.
"בהופעה בלוס אנג'לס היה קצת יותר דגש על ג’אז, כי לסקספוניסט, הבסיס והמתופף יש נגיעה לג’אז. אבל הסגנון שלי היום לא יותר ג'אזי מפעם. השנה כתבתי אופרה ישראלית המבוססת על מחזה של חנוך לוין, השליטה שלי היא בסגנונות שונים”.
עד כמה אתה מאלתר בהופעות?
אני מאוד אוהב לאלתר. אני לא רוצה לחזור על עצמי אז אני מאלתר בהופעות, גם אילתור מוזיקלי ולפעמים גם קצת אלתור מילולי”.
אתה לפעמים מקשיב לשירים שכתבת פעם וחושב ‘את זה הייתי עושה אחרת’?
"אין לי ייסורי מצפון. אני שלם עם מה שאני עושה וכותב. האמת שאני לא מקשיב לעצמי בתדירות גבוהה, אלא אם כן עובד על משהו. לפעמים אני שומע ברדיו שיר מפעם שכבר שכחתי ואומר לעצמי ‘זה יפה’ או ‘יכולתי לעשות אחרת’, אבל אף פעם לא אומר זאת בתסכול. אני מסתכל על זה בהבנה וסלחנות”.
יוני רכטר הוא ללא ספק אחד המלחינים המוכשרים והעסוקים ביותר בארץ. השירים שלו מלווים אותנו כל כך הרבה שנים, עד שקשה להבין איך הספיק ליצור כל כך הרבה. אבל כשקוראים את הביוגרפיה שלו, מתחילים להבין. רכטר התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו כבר בגיל 15 עם השיר "דמעות של מלאכים”, אותו הלחין למילים שכתב חברו דן מינסטר. בצבא הוא כמובן שירת בלהקה צבאית ובגיל 21 כבר היה מוזיקאי ידוע. הוא היה כמובן חבר בלהקת כוורת, והלחין שירים יפהפיים לגדולי הזמרים בצמחו בישראל.
בשנת 2014 הוא זכה בפרס אקו"ם על תרומתו ליצירה הישראלית לילדים (ביחד עם יהונתן גפן) על "הכבש השישה עשר". בטקס הסבירו השופטים מדעו בחרו באלבומם של השניים לזכיה בפרס הנחשב: "מעטות הן היצירות שבכל גלגול שומרות על איכותן ומצליחות להגיע לקהל רחב של ילדים ומבוגרים באחד. במקרה של הכבש השישה עשר זה קרה בזכות השילוב הנדיר שבין שירים נפלאים, רוויי הומור ורגישות, ללחנים נהדרים, הפקה מוזיקלית מושלמת וביצועים חד פעמיים”.
רכטר והרי ביצעו לשמחת הקהל חלק מאותם שירים שמוכרים בעל-פה לכל ישראלי באשר הוא: ‘איך שיר נולד’ ו’הילדה הכי יפה בגן’. הקהל לא מצליח להתאפק ורוצה לשיר. רכטר מעניק לו הזדמנות לשיר, מחלק את הקהל לשניים ומנצח על המקהלה ממקום מושבו ליד הפסנתר. אחרי עוד מספר להיטים, שחלקם זכו לביצוע ג'אזי מדהים, והדרנים שכללו את "עטור מצחך זהב שחור" הקסום, רכטר נפרד מהקהל. אחר כך, באולם קבלת הפנים, הוא מצטלם עם כל מי שמבקש וגם עם חברו משכבר הימים מאיר פניגשטיין, חברו לכוורת שקפץ להגיד שלום מפסטיבל הסרטים הישראלי המתקיים בלוס אנג'לס.
יש הבדל בין הופעות בארץ והופעות בפני קהל בחו"ל מבחינת תגובות הקהל?
"אני חושב שיש הבדל, כי בעצם הקהל בארה"ב יותר קשוב. המוזיקה נוגעת בו, בגעגועים, בצבעים ובריחות של פעם. בארה"ב יש יותר צמא למוזיקה ישראלית. מניסיוני, הקהל בארה"ב יותר חם. מצד שני יש גם שירים שהם אינם מכירים והקהל בארץ מכיר את השירים, כך שקשה לקבוע עמדה אחת".
האם אתה מרגיש יותר נוח להופיע עם חומרים ישנים בפני הקהל בארה"ב, כי הוא מכיר אותו כבר?
"קשה לי להגיד. אני מנסה לבנות ערב שתהיה בו חוויה אמנותית ולא חייבים להכיר הכל. כשאני למשל בא להופעה, אני אוהב לשמוע דברים חדשים. זה סוג של אתגר. אני מכין תוכנית עמוסה בחומר שחלקו מוכר וחלקו אולי לא כל כך מוכר".
אתה נהנה יותר להופיע לבד או עם פרטנרים?
"הרבה שנים עבדתי עם שותפים, כמו גידי גוב אריק איינשטיין, יהודית רביץ. אהבתי מאוד לעבוד גם עם עלי מוהר שנפטר ב-2006, ומאז אני כותב יותר לבד".
אתה כל כך מפורסם בישראל, האם נותנים לך לעבור ברחוב בשקט?
"בישראל, גם אנשים ידועים לא זוכים לתגובות שידוענים בארה"ב מקבלים. זה לא משהו שמפריע ליומיום. אני לא ג’סטין ביבר. אני יוצא לסרטים כמו כל אחד אחר ואף אחד לא מטריד אותי. מדי פעם אנשים ניגשים ושואלים משהו, אבל לא בצורה מטרידה".
מה דעתך על כל תופעת הריאליטי המוזיקלי כמו אמריקן איידול או The voice?
"אני חושב שהן גרמו לנזק תרבותי גדול שאנו עמוק בתוכו. לפעמים אני עובד על עיבוד מוזיקלי חצי שנה, זה מוציא ממני את המיץ ממש. בתוכניות האלה, לעומת זאת, אי אפשר להקדיש לכל שיר זמן ולהוציא יצירה מוזיקלית משמעותית. למרות שמשתדלים לעשות את התוכניות בצורה מקצועית, לעיתים רחוקות זה אכן מקצועי וקשה לעשות אותו דבר שבוע אחר שבוע. לוקחים אנשים מאוד צעירים שלפעמים התוכנית עושה להם משהו נפלא ולפעמים עושה להם נזק גדול והיו סיפורים קשים. אף אחד הרי לא זוכר מי זכה לפני שנה במקום השני, יש כל מיני 'סייד אפקטס' בעיני".
אז מיותר לשאול מה תגיד אם יציעו לך להיות שופט בתוכנית כזאת?
"לא אסכים בשום פנים ואופן להיות חלק מזה".
איזה זמרים אתה אוהב בארץ?
"הספקתי לעבוד ולהכיר את רוב המוזיקאים בארץ, אני עושה כבר 40 שנה מוזיקה, מאז שהייתי בלהקה צבאית. בשנים האחרונות צמחו פה מוזיקאי ג'אז נפלאים. אני מוצא שלמוזיקאים האלה יש יותר סקרנות והתמדה וזהו משהו שמרשים אותי. כהכללה, אני אוהב את מוזיקאי הג'אז הישראלים יותר ממוזיקאי הרוק. המוזיקה שלהם יותר מאתגרת. זוהי הכללה כמובן, כי יש זמרים אחרים שאני מאוד אוהב כמו אביתר בנאי ושלומי שבן".
ולמי אתה אוהב להקשיב כאן בארה"ב?
"אני מאוד אוהב את סטילי דן, נסעתי לשמוע הופעה שלהם בשבדיה. אני גם אוהב את ג'יימס טיילור והרבה אמני ג'אז כמו צ'יק קוריאה וביל אוונס שנפטר כבר מזמן, אבל מאוד אהבתי אותו. וגם זמרים אחרים כמו ארית'ה פרנקלין וסטיבי וונדר".
הגעת לסיבוב הופעות בשבע ערים, ותחתום אותו בהופעה במועדון הביבי קינג בניו יורק ב-15 בנובמבר, אתה מסיים סיבובים כאלה מותש מעייפות או עם אנרגיה מחודשת?
"אני לא יוצא מותש. אתמול למשל, יצאתי מההופעה בתחושה מאוד טובה. כי כשיש אהבה שזורמת אליך מהקהל היא נותנת לך אנרגיה חיובית. אתה מתמלא ומרגיש שמח. זו היתה אנרגיה נהדרת שקיבלתי גם מהנגנים וגם מהקהל. כמובן שיש סיבובי הופעות שזה לא קורה. היו פעמים שיצאתי מבואס מעצמי או מאיך שניגנתי או שחששתי שהקהל התאכזב. יש הרבה סוגים של הופעות, כל הופעה זה משהו אחר, חדש ומרגש".
