אנשי המרתון
כל פרוייקט גדול צריך לתכנן מהסוף להתחלה. מי שעובד ככה, יכול גם לרוץ מרתון
יום ראשון בבוקר, תחילת חודש נובמבר, קיבלנו שעה מתנה לישון ואין כמו להתפנק במיטה אחרי חגיגות ההאלווין. בעודי מתהפך מצד לצד נשמע הצליל המוכר בנייד המודיע על הודעה חדשה: “אני חושבת שיהיה נחמד לעודד את ארן במרתון", כתבה רינה.
שלחתי לה מיד הודעה חזרה, את לגמרי צודקת. נערכנו עם קבוצה נוספת של חברים, נתראה בשדרה הראשונה בפינת רחוב 63. יצאתי במהירות מהבית, לא לפני שבדקתי שהורדתי את האפליקציה המיוחדת של המרתון שאמורה לסייע לי לדעת באיזה קטע ארן רץ, ולתכנן את ההגעה שלי למקום כדי לעודד אותו.
בעודי עושה דרכי לתחנת הרכבת הקרובה לצאת לכיון אפטאון, דמיינתי את ארן מגיע לבד במעבורת לנקודות ההתחלה בסטטן איילנד, אבל הנהלת המרתון לא מאפשרת לאף אחד מלבד הרצים להגיע לנקודת התחלה או הסיום.
הבשורה הטובה שאפשר יהיה לראות אותו לאורך המסלול ולדעת איפה הוא נמצא. תכנון נכון, קצת מזל והרבה טכנולגיה גרמו לכך שהצלחתי לפגוש את ארן בשתי נקודות לאורך המסלול, בנוסף הצלחתי לפגוש אותו מיד אחרי המרתון מתנשף מיוזע ומאוד מרוצה.
אז אתה יכול לסמן וי גם על המטרה הזאת, אמרתי בחיוך.
"לגמרי, אפשר לשים וי גדול על המטרה הזאת, תודה על העידוד בדרך, זה עוזר”.
בשמחה. אני יודע שאתה סחוט וכואב בכל הגוף, אבל אשמח לדעת על מה חשבת בדרך. רצת ארבע שעות וחצי, הרבה זמן למחשבה?
הוא חייך, "זה עשוי להישמע תמוה, אבל כל הדרך חשבתי איך אני מסיים את המירוץ. ראיתי את עצמי בסוף פוגש את האישה והילדה שלי. כל הזמן הסתכלתי על אלה שרצים לפני ומאחרי והייתי מאוד מרוכז בזה בדיוק כמו שתכננתי".
אני מבין שהמיקוד היה באיך מסיימים את המשימה הזאת במשאבים הקיימים, ואני מניח שזה עזר כי סיימת את המרתון.
“אכן, סיימתי. רציתי זמן יותר טוב, אבל הייתה לי התכווצות שרירים בדרך שהאטה לי את הקצב. ידעתי שאני חייב לסיים את המרתון הזה ולא משנה מה, אספתי את עצמי והמשכתי לרוץ עד קו הסיום והנה אני כאן”.
מי שראה את מרתון ניו יורק עשוי לחשוב שמדובר במשימה יחסית פשוטה לנוכח המספר המאוד גדול של הרצים, למעלה מחמישים אלף, אבל בסופו של יום זהו רק קומץ של אנשים ביחס לאלה שלא רצו.
נשאלת השאלה, איך ניגשים לפרויקט מורכב כמו ריצה של למעלה מ-42 קילומטר? לרבים מאיתנו, רק המחשבה על מרחק כל כך גדול עשויה לשתק כל רצון להתחיל.
לעניין הזה יש פתרון, הוא נקרא פירוק לאחור, כלומר מתחילים את התכנון מהסוף להתחלה. מה זה בעצם אומר?
זה אומר להביא את עצמנו בדימיון למקום ולזמן שבו אני רוצה להיות, בדוגמא הזאת, בסוף ריצת המרתון. מכאן מתחילים, בדומה לסרט בהילוך איטי שרץ מהסוף להתחלה ולהתחיל לתכנן.
על מנת להימנע ממצב של הצפה שעשוי לשתק את תהליך החשיבה, צריך לזכור שיש שלב נוסף והוא חשוב לא פחות - שלב החלוקה לגושים. כלומר, לא מערבבים את כל הדברים ביחד, אלא קובעים שלושה או ארבעה תחומים מרכזים שאותם צריך לתכנן.
תחום אחד הוא אימונים. כל מה שקשור בתוכנית אימונים נכנס לכאן, כלומר איך מגיעים למצב שבו אפשר לרוץ מרחק כזה בלי פציעות, באיזה קצב לרוץ וכו’.
תחום שני הוא אדמיניסטרציה, מתי נרשמים, איפה רצים, עם מי וכיו'.
תחום שלישי, בטיחות. לכאן נכנס כל מה שקשור בתזונה, מה אוכלים ומתי, מעקב רפואי וכו’.
אם ניגשים כך לכל פרוייקט, ולא משנה הגודל או מידת המורכבות שלו, מובטחת הצלחה. העניין הוא שבדרך כלל אנו לא אוהבים להתחיל מהסוף להתחלה וברוב הפעמים אנו מתחילים את התכנון שלנו מעכשיו וקדימה. אולי זה יכול להסביר למה רק מעטים רצים את המרתון או מסוגלים לקחת על עצמם פרוייקטים מורכבים.
תנסו הפוך, לארן זה עבד. מקסימום זה יצליח.
שלמות זה מבחירה.
ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והאתה יורד ציבורי. מוסמך Mastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com
www.nissimsade.con
917-225 8549
