שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עדיין דוהר: ניל יאנג חוגג יום הולדת 70
    היכן שרוקרים בני דורו מואשמים בפאתטיות, ניל יאנג מקבל כבוד מקיר לקיר. הטרובדור הקנדי עם קול המלאך והכישוף בין האצבעות עדיין עושה לנו מנגינות, הולך נגד הזרם, כותב ויוצר - וחוגג היום 70, אבל מי בכלל סופר?

     

    ניל יאנג. אאוטסיידר, פורץ דרך, קונצנזוס  (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ניל יאנג. אאוטסיידר, פורץ דרך, קונצנזוס (צילום: gettyimages)
     

    היו תקופות שמעריצים של ניל יאנג כשכשו בזנבם בציפייה לקראת כל אלבום חדש שלו, אלא שהימים האלה חלפו בגלל כמה סיבות שבראשן עייפות החומר וחשיפת יתר. זאת לא רק ההתעקשות האובססיבית שלו להוציא אלבום אחד (מינימום) כל שנה. כבר כמה שנים שבלתי אפשרי להתעורר בבוקר ולהתחבר לאינטרנט בלי להיווכח שניל יאנג בדיוק שחרר לאוויר העולם פרויקט חדש ושאפתני - מוזיקלי, ארכיוני, קולנועי, ספרותי, טכנולוגי, אקולוגי או פוליטי - שמלווה במתקפת יח"צ רב-זרועית ואתר אינטרנט מעוצב להפליא. ההספק שלו בעשור האחרון מקביל לזה של קונצרן בינלאומי בסדר גודל בינוני. האיכות, אפעס, פעם ככה ופעם ככה.

     

    ועדיין, מדובר באמן שהוא קונצנזוס חובק עולם וגם בזכוכית מגדלת לא תמצאו עליו מילה רעה. היכן שבני דורו מואשמים בפאתטיות כבר שלושה עשורים, ניל יאנג מקבל ריספקט מקיר לקיר. מהמתנשאים גבוהי המצח של הרוק החדש ועד ההיפסטרים קפוצי הישבן שרוקנרול הוא עבורם מילה גסה - כולם נותרים מעולפים ומשתפכים מהאותנטיות והכריזמה שלו.

     

    הם מזהים משהו. ניל יאנג מציין היום (ה') יום הולדת 70, עם 50 שנות יצירה לפחות מאחוריו. כשמקלפים את היומרה והמגלומניה, פה ושם כמה אלבומים מיותרים, אחרי שמתעלמים מהדחף שלו ללכת נגד הציפיות והזרם - אחרי שמפשיטים ממנו את כל אלה, אי אפשר להחמיץ את המהות המזוקקת של ניל יאנג: טרובדור קנדי עם קול של מלאך וכישוף באצבעות שמטלטל לך את האוזניים ומרעיד את עור התוף.

     

    ניל יאנג - "Prairie Wind". אף מילה רעה

     

    50 שנה הן נצח, בטח במוזיקה, וניל יאנג הצליח להישאר קול גם עם כניסתו לעשור השמיני של חייו כי דאג להחליף תחפושות ומסכות וזיגזג מפה לשם עד שנדמה שאיש לא יצליח לשים עליו יד. מדובר באחת הקריירות המגוונות ורבות הפנים שכללו תהילה ותהומות, אושר וטרגדיות, תגרנות וחמלה, חומות של רעש ומנגד שיאים של עדינות. הנה שבע מתוכן.

      

    התמלילן

    משורר גדול באמת הוא אף פעם לא היה, אבל היתה לו היכולת לתמצת סיטואציה מורכבת למשפט נהיר ומנוסח. בישראלית אפשר להקביל אליו את עמיר לב, לכאורה ולהבדיל כמובן. מדי פעם, אולי בהשפעת בוב דילן, הוא התנסה בשירים של 10-8 דקות עם סיפור סוריאליסטי נטול פשר שהסתיימו במוסר השכל שהמאזין מעולם לא הבין אבל האמין לכל מילה (למשל "Last Trip to Tulsa" ו-"Ambulance Blues").

     

    ובכלל, שניים מהביטויים הכי מפורסמים שלו נכתבו על ידי אחרים. המשפט "It's Better to Burn Out Than to Fade Away", שזכה לחיי נצח כשקורט קוביין ציטט אותו במכתב ההתאבדות שלו, נלקח ממארק מאד'רברו, סולן להקת Devo, שהשתתפה בסרט בשם "Human Highway" שיצר יאנג (הביטוי "סרט" הוא מחמאה במקרה זה).

    קורט קוביין. העריץ את יאנג, עד המוות (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    קורט קוביין. העריץ את יאנג, עד המוות(צילום: gettyimages)
      

     

    "Keep On Rockin in the Free World"

    "Keep On Rockin in the Free World"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    את המשפט "Keep On Rockin in the Free World" הוא אימץ מהגיטריסט שלו, פרנק "פונצ'ו" סמפדרו, שצפה יחד איתו בטלוויזיה בשריפת דגלי ארה"ב במהלך ההלוויה של אייתולה חומייני ב-1989 והמליץ לו לא להופיע במזרח התיכון, אלא פשוט "להמשיך לעשות רוק בעולם החופשי".

     

    האאוטסיידר

    הכרונולוגיה של ניל יאנג כביכול לא שונה מזו של רבים אחרים מהמילייה שלו: נולד וגדל בקנדה, עבר לקליפורניה באמצע שנות ה-60, שלושה אלבומים עם באפלו ספרינגפילד, קריירת סולו מצליחה ואלבום להיט ("Harvest"), שידוך מועד לפיצוץ עם קרוסבי, סטילס ונאש, קצת סקס-סמים-אלכוהול, כמה חברים שמתו עם מזרק בווריד, 3-2 חתונות שהצליחו יותר או פחות, ולבסוף מיצוב כסמל כל-אמריקני. אבל איכשהו, הוא תמיד נחשב חייזר שלעולם יסרב לדהור עם העדר.

     

    הוא היה מהראשונים שזיהו זיוף בדור הפרחים ותיעב את וודסטוק כפסטיבל וכאייקון אף שהשתתף בו. הוא הקיף את עצמו במוזיקאים מהשוליים הסהרוריים של הרוק, כאלה שאחרים לא היו נותנים להם להתקרב לאולפן.

     

    כשכולם סביבו ניגנו פולק ובלוז הוא כפה על באפלו ספרינגפילד שירים במבנה בלתי סטנדרטי בעליל כמו "Broken Arrow". כשציפו ממנו לאלבום אקוסטי הוא דווקא התחשמל. ולהיפך. שלא לדבר על אלבום הסינתיסייזרים "Trans" מ-1982 שזעזע את מעריציו ואת חברת התקליטים שלו.

     

    "Sixty to Zero". מתח את גבולות היכולת

    "Sixty to Zero". מתח את גבולות היכולת

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    חרף כל הראיונות, הפרופילים והביוגרפיות, טרם נולד האדם שהצליח לרדת לסוף דעתו של ניל יאנג. גם הקהל בהופעות לא ליקק דבש, למשל כשעשה ניסוי בטורונטו ב-1988 וניגן גרסה בת 20 דקות של "Sixty to Zero", שלימים הפך ל"Crime in the City" (בסרטון למעלה).

     

    הגיטריסט

    היה - ונשאר עד היום - פער בלתי ניתן לגישור בין ניל יאנג המחזיק גיטרה חשמלית לבין אותו בחור עם אקוסטית. אם תרצו, אלה היין ויאנג של ניל יאנג. הראשון העמיד קירות של רעש וניסורים עוכרי שלווה, לא פעם במסגרת החפירה לשם החפירה. בלי תחכום או וירטואוזיות, אלא מעין רעם מתגלגל של דיסטורשן ללא התחלה, אמצע או סוף. הוא התחיל עם זה באלבום השני שלו, "Everybody Knows This is Nowhere", התאהב ברעיון של מוזיקת גראז' גולמית מאחורי הקול הגבוה שלו, ומאז הוא ממשיך ככה לסירוגין עד היום.

     

    ומנגד עמד, או בדרך כלל ישב, ניל יאנג האקוסטי. חלילה לא וירטואוז, עם כיוון מעט שונה של המיתרים וטאץ' שמצליח להרעיד את הגיטרה, למרוט אותה, לתופף עליה ולהפיק ממנה הרבה יותר ממה שאמורים לעשות שישה חוטי מתכת ותיבת עץ. האפקט הוא של להקה שלמה. כאן, במועדון בניו יורק ב-1970, הוא מנגן ביצוע אקוסטי לשני שירים חשמליים במקור, "The Loner" ו"Cinnamon Girl":  

      

    ניו-יורק 1970. החשמלי אקוסטי יהיה

    ניו-יורק 1970. החשמלי אקוסטי יהיה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    היין, היאנג והגיטרה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    היין, היאנג והגיטרה(צילום: gettyimages)
      

    המרושל

    מאז 1969 להקת הליווי העיקרית של ניל יאנג היא Crazy Horse, שהתחילה כלהקה אורגנית, ואפילו היה לה להיט שאחר כך התפרסם בזכות רוד סטיוארט: "I Don't Want to Talk About It".

     

    אין כאן ניסיון להעליב, אבל הבסיסט בילי טאלבוט, המתופף ראלף מולינה והגיטריסט פרנק סמפדרו נחשבו מאז ומתמיד להרכב מרושל במיוחד וחסר כישרון מוזיקלי. לניל יאנג - כאמור אדם שמוחו מחווט קצת אחרת - זה התאים: החפיפיניקיות כאידיאולוגיה.

     

    בביוגרפיה של ניל יאנג "Shakey" מצטט המחבר ג'ימי מקדנה את דיוויד קרוסבי המחווה את דעתו המעודנת על קרייזי הורס: "אסור היה לאפשר להם להיות מוזיקאים. היו צריכים לירות בהם בלידה. הם לא מסוגלים לנגן. שמעתי את הבסיסט שלהם מפשל מעבר בשיר 17 פעמים ברציפות. והמתופף? בום-בום-טאח! בום-בום-טאח! אמרתי לניל: למה לעזאזל אתה מנגן עם האידיוטים האלה? הוא ענה שיש להם נשמה. אמרתי לו: בנאדם, גם לכלב שלי יש נשמה, אבל אני לא נותן לו מערכת תופים".  

    יאנג וקרייזי הורס. מישהו היה צריך לירות בהם (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    יאנג וקרייזי הורס. מישהו היה צריך לירות בהם(צילום: gettyimages)
     

     

    מתהדק מהצד. יאנג וה-International Harvesters

     

    המלנכולי

    מלכתחילה קשה להגדיר את יאנג כאדם שמח במיוחד. הוא היה ילד חולני וביישן, בן להורים גרושים, עם אמא אוהבת אבל מרירה ואב עיתונאי-כוכב-דון ז'ואן שלא נמצא הרבה בסביבה. בחייו האישיים חווה ניל יאנג גירושים כואבים, ושניים מילדיו - משתי נשים שונות - נולדו עם מגבלות (זיק עם מפרצת במוח, ובן עם שיתוק מוחין).

     

    הביטוי הבולט למלנכוליה שלו בא באמצע שנות ה-70: דווקא אחרי ההצלחה של "Harvest" הוא שקע לתקופה שחורה של סמים, אלכוהול ודיכאון. התוצאה היתה שלושה אלבומים עגומים שכונו "טרילוגיית הביבים": "Time Fades Away" ,"On The Beach" ו-"Tonight's the Night". בקול שבור ובכנות מוחלטת הוא שירטט בהם את הקריסה מההצלחה למציאות.

     

    "For The Turnstiles". ביטויי מלנכוליה

    "For The Turnstiles". ביטויי מלנכוליה

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    החיה הפוליטית 

    בסוף שנות ה-60 ותחילת ה-70 זאת היתה חוכמה קטנה מאוד להתנגד לניקסון ולשיר נגד הגזענות בדרום ארה"ב. ניל יאנג, ליברלי כמו הסביבה שלו, עשה את זה כי כולם עשו. אלא שאז שוב נכנס בו הזיג-זג: בתחילת שנות ה-80 הוא גרם לכמה גבות להתרומם עם מחמאות לרונלד רייגן ותמיכה במאבק החוואים, וגם בתחילת שנות ה-2000 הוא צידד במלחמה בעיראק ובאפגניסטן.

     

    אבל חובה לציין שבשני המקרים הוא חזר בו: האלבום "Freedom" מ-1989 הוא כתב אישום אנטי רפובליקני. לג'ורג' בוש הבן הוא הקדיש ב-2008 מסע אנטי מלחמתי ברחבי ארה"ב עם קרוסבי, סטילס ונאש, שגם תועד בסרט שנעל באותה שנה את פסטיבל סאנדנס.

     

    הטריילר של "CSNY/Déjà Vu". מסע מוזיקלי-קולנוע-אנטי מלחמתי

      

    ניל ודריל. לא מפסיק להתחדש (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    ניל ודריל. לא מפסיק להתחדש(צילום: gettyimages)

    הרלוונטי

    הוא בן 70 ועדיין מדברים עליו. איכשהו הוא נשאר בכותרות. פה הוא מתחיל לצאת עם השחקנית דריל האנה, שם הוא מתקוטט עם דונלד טראמפ שמשתמש בשיר שלו לקמפיין הנשיאות. מחר הוא משחרר (עוד) אלבום מהארכיון הבלתי נדלה שלו, Bluenote Cafe, שמתעד סיבוב הופעות מ-1988. לא נראה שהוא הולך לעצור.

     

    וככה זה כבר 50 שנה. להוציא תקופה מסוימת באייטיז - עשור שהיווה חור שחור עבור רבים וטובים - ניל יאנג עמד בכמה מהצמתים המרכזיים והחשובים של המוזיקה והחברה האמריקנית והכווין את התנועה ימינה ושמאלה.

     

    הוא ימשיך לעשות את מה שהוא עושה, לכתוב, להקליט, לשחרר אלבומים, להתעשר על חשבון הדחף הצרכני של המעריצים שלו, לקדם את הסטארט-אפ שלו, לריב ולהשלים שוב ושוב עם החברים שלו מפעם, ללבוש גלימות ולפשוט אותן, אבל בסוף הוא תמיד יישאר מה שהיה מהתחלה: איש עם גיטרה וקול של מלאך. זה די והותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    ניל יאנג. האיש עם הגיטרה וקול המלאך
    צילום: gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים