שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שבט קומיקסאים גם יחד
    הכירו את Humdrum - קבוצת אמנים גרפיים שהחליטה ליצור יחד. התוצאה היא ספר קומיקס שעוסק בסיפורים הכי מעניינים שקרו להם בבית בזמן הילדות. "להיות קומיקסאי וקריקטוריסט זו שליחות וגם סכנה, במיוחד אם אתה ישראלי", מספרת הילה נועם ממקימי החבורה. ראיון
    לקבוצות ספרותיות-אמנותיות יש נטייה להלך עלינו קסם. יהיו אלה חבורת "לקראת" הישראלית או אמני הקומיקס הישראליים שיצרו תחת השם "אקטוס טרגיקוס". תמיד ישנו ריגוש כשמדובר על קבוצה של יוצרים שביניהם מכנה משותף, אג'נדה ייחודית, ופעילות אמנותית משותפת.

     

    מהלך כזה מבקשת לעשות קבוצת "האמדרם" (Humdrum), הכוללת את המאיירים ואמני הקומיקס הדר ראובן, דן אלון, קרן כץ, עומר הופמן והילה נועם, שאיתה שוחחנו כנציגת הקבוצה, לכבוד פרסום חוברת הקומיקס הראשונה שלהם.

     

    מה זה בכלל HUMDRUM?

     

    "משמעות המילה היא משהו מונוטוני שחוזר על עצמו. שמנו לב שיש במילה הזו מצלול נעים אבל גם קצת מטריד, כמו תופים שמתופפים עצמם לדעת, אולי לקראת אסון שהולך לקרות. גם בקומיקסים שלנו אנחנו כמו עוסקים ביומיום, אבל מתחת לפני השטח האדמה גועשת. זה גם מתאים, כמובן, למציאות שאנחנו חיים בה. Humdrum מכיל מבחינתנו את כל המשתנים האלה: קצת כמו השקט שלפני הסערה".

    Humdrum. השקט שלפני הסערה ()
    Humdrum. השקט שלפני הסערה
     

    הסיפורים בקובץ, המבוססים על בית הילדות של היוצרים, אכן מטרידים, ויחד עם זאת עולה מהם יופי שובה לב, מפתיע ומעורר. נועם מספרת כי כשעלה הרעיון המשותף ליצור יצירה שתעסוק בבית הילדות "כל אחד כבר נזרק לסיפור כלשהו, לאדם, לתקרית שכבר נתנה השראה ואפילו רעיון לקומיקס. את כל אחד משך אספקט אחר של בית הילדות שלו, אבל בגלל שזה מראש נושא די טעון, הסיפורים לא מתמקדים בבית עצמו אלא באנשים שבתוכו - במפגשים ביניהם, בעיסוקים או בזיכרונות שלהם, ובסביבה שבה הבית הזה מתקיים.

     

    "אני למשל ישר נזכרתי שהבית שבו גרתי כילדה, ברחוב דיזנגוף בתל אביב, היה ממוקם על ירידה, ובכל יום כיפור היה מן ניסוי באומץ - לראות אם אתה מסוגל לעשות את הירידה באופניים. אבל הבית גם היה ממוקם צמוד לבית כנסת, ומדי שנה ביום כיפור היו יוצאים הילדים שזה עתה סיימו להתפלל וחוסמים את הרחוב - ולא מאפשרים לרדת את הירידה באופניים. זה היה ספק-משחק-ילדים-ספק-מלחמה. ועל הזיכרון הזה ביססתי את הסיפור שלי בספר".

     

    "אצל עומר, למשל", היא מוסיפה, "הבית משחק תפקיד אחר: מדובר בבניין שאחת הדיירות בו מרגלת אחרי השכנים שלה: מתי הם מורידים את הזבל, ואיך הם תולים את הכביסה. היא אפילו מקליטה בחשאי את בני המשפחה שלה ומאזינה בלילה להקלטות. התרבות של מציצנות והתערבות יתר בין שכנים היא מה שהובילו אותו בסיפור".

     

    איור של קרן כץ. עבודה משותפת שוברת שגרה ()
    איור של קרן כץ. עבודה משותפת שוברת שגרה
     

     

     

    הספרות הישראלית עוסקת הרבה בזיכרון ובנוסטלגיה - שמשפיעים פעמים רבות על הרגלי הקריאה והצריכה של הקהל. מדוע החזרה הזו אחורה כל כך דומיננטית אצלנו בעינייך?

     

    "הספרות הישראלית עוסקת המון בזיכרון, אבל זה לא רק הספרות. אנחנו הישראלים עוסקים באופן אובססיבי בזיכרון, במה שהיה - הרבה יותר משאנחנו עוסקים במה שיהיה. זאת אחת הבעיות הנפשיות שלנו כחברה. הנצחה של העבר, של מלחמות, של נופלים, היא חלק בסיסי בתרבות שלנו. זה בכל מקום. בבית ספר, בטלוויזיה, בחגים שאנחנו מציינים. הנוסטלגיה היא האחות החמודה של הזיכרון, היא מעין מפלט נעים מזיכרון כואב, וגם בה עוסקים לא מעט בארץ. יש כמובן משהו מנחם בלעצום עיניים ולחזור אחורה בזמן, הכול עובר מן פילטור ורדרד".

     

    "אבל מי שיקרא את הסיפורים הגרפיים שלנו לא ירגיש שהם נוסטלגיים - להפך", היא מבארת. "בית הילדות הוא הטריגר לסיפור, אך כל הסיפורים שבו מתארים דווקא רגעים של משבר - חיילים ואסירים ביטחוניים בכלא צבאי, חיכוכים בין רוכבי אופניים למתפללים ביום כיפור, חייל פוסט טראומטי שחוזר הביתה, וילד שנכשל במשימה החשובה שאמו נתנה לו, להגיע למכולת".

     

    הרקע שממנו מגיעים חברי הקבוצה דומה. כולם בוגרי בתי הספר לתקשורת חזותית בארץ, ומפרסמים דרך קבע את איוריהם ואת עבודות הקומיקס שלהם בתערוכות, בספרי ילדים בארץ ובחו"ל, בפנזינים, בספרי קומיקס עצמאיים, ברומנים גרפיים ובעיתונות מקומית ובינלאומית. נועם מספרת כי "מי שייקח לידיים את הספר שלנו, יבחין די בקלות שהסגנונות שלנו שונים מאוד. כל אחד מאיתנו הכיר את העבודות של היתר עוד לפני הקמת הקבוצה, ורובנו הכרנו גם באופן אישי, בעיקר בזכות פסטיבלי הקומיקס בתל אביב - אירוע שאחראי להרבה מהחיבורים שיש בתחום בעשור וחצי האחרון".

     

    אז למה לעבוד יחד?

     

    "לכל אחד מאיתנו יש את העיסוקים המקצועיים שלו, וכשאתה מושקע כולך בעבודה ובשאר העניינים הנלווים לא תמיד מתאפשר לך ליצור את הסיפור שלך, את היצירה האישית שלך, בתוך כל הבלגן של העבודה וחיי היומיום. העבודה המשותפת נותנת לנו תירוץ לעצור לרגע את המירוץ ולעסוק ביצירה אישית שנעשית מחוץ ללופ. העבודה בקבוצה מאפשרת לך להיחשף מקרוב לצורות עבודה אחרות מאלו שאתה רגיל אליהן, לצד גישות שונות לקומיקס - וכמובן דוחפת אותך קדימה. כולם נעים למטרה המשותפת של יצירת הספר. יש בזה הרבה כוח".

     

    במה למעשה מתבטאת העובדה שאתם יוצרים יחד כקבוצה?

     

    "העבודה תחת שם אחד מייצרת מחויבות מצד אחד, אבל גם חופש. זה לא רק אתה מול העולם. יש איזה שחרור, אפשרות להעלות רעיונות (מופרכים יותר או פחות), לשתף במחשבות, ולשאול שאלות מוזרות. ברגע שאתה משחרר את הדברים האלה החוצה הם כבר מקבלים חיים משל עצמם. אולי צריך לציין: מאיירים עובדים בדרך כלל בגפם. הם והסטודיו שלהם. מכופפים מעל דף, שולחן אור, או מול מסך המחשב. העבודה המשותפת והיציאה מהמקום הספק-נוח-ספק-כולא הזה מביאה אותך למקומות שלא בהכרח תכננת. יש בזה משהו מאוד סוחף".

    עבודה של דן אלון. קבוצת אמנים שמציגה את עבודתה בעולם ()
    עבודה של דן אלון. קבוצת אמנים שמציגה את עבודתה בעולם
     

    מאז הוצאת הספר המשותף בתחילת השנה, הציגה הקבוצה בשני פסטיבלי קומיקס בינלאומיים - פסטיבל אנגולם בצרפת ופסטיבל פומטו בשווייץ, שאליהם נסעו יחד. כמו כן, הציגו תערוכה קבוצתית בשבוע האיור בתל אביב בספטמבר האחרון, והספר עצמו השתתף בפסטיבלים נוספים בעולם ומוצע למכירה בחנויות באירופה ובארצות הברית.

     

    "למעשה, הסחף שהזכרתי קודם התחיל בפגישות שלנו לקראת הוצאת הספר וקיבל תאוצה אחרי שאספנו את הספר מבית הדפוס, כשנסענו כולנו לפסטיבל הקומיקס באנגולם", נזכרת נועם. "הסתובבנו חמישה ימים יחד, בין אלפי ספרי קומיקס, נפגשנו עם יוצרים מעניינים, כאלה שלספרים שלהם יש מקום של כבוד על המדפים שלנו. אלו היו ימים שידעת איך הם מתחילים, אבל לא בהכרח איך הם מסתיימים. זה היה קצת כמו טור של להקת רוק".

     

    אך הנסיעה הזו לוותה גם במתח מסוים, שכן היא התרחשה שבועות מספר

    לאחר הטבח במערכת העיתון הסאטירי שארלי הבדו בפריז. "היתה תחושה שלהיות קומיקסאי וקריקטוריסט זו שליחות, וגם סכנה, ואולי במיוחד לקומיקסאים ישראלים", היא מספרת. "כשהיינו בארץ, לפני הטיסה, התפרסמו ידיעות על קריאה של חרם על הישראלים בפסטיבל ולא בדיוק ידענו איך זה יתבטא שם. לשמחתנו, לא היה לכך שום זכר. אנשים היו מאוד גלויים ונעימים. הכרנו המון יוצרים ואנשים, ולכולם היה ברור מהיכן אנחנו, ומי שנתקל בספר לא יכול היה שלא להבין את זה בעצמו. זה דווקא יצר הרבה שיחות מעניינות. אחד המו"לים שדיברנו איתו והתעניין בעבודה שלנו הדגיש שההוצאה שלו מזוהה מאוד עם ספר שהוציא אמן קומיקס פלסטיני, למקרה שלא נרגיש עם זה בנוח. זה לא הפריע לנו כמובן".

     

    איור נתפס בדעה הרווחת בישראל כמשהו שמכוון לילדים. יש כאן מקום לקומיקס ואיור למבוגרים?

     

    "בהחלט. אני חושבת שהדיון על איור וקומיקס כעל תחום שלא מיועד לילדים בלבד, כבר פחות רלוונטי כיום. אנשים נחשפים לאיור וקומיקס גם אם הם לא מתכוונים לכך. אולי גם בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות שדוחפות דווקא לוויזואליה. לדוגמה, מי שמעלעל בפייסבוק יקלוט ביתר קלות דימוי, תמונה או איור, מאשר פסקה כתובה. יש בזה משהו מאוד מידי. היום מבוגרים מתחילים לחיות עם איור וקומיקס יותר בשלום מבעבר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים