"הזמיר": מביך ומצחיק כמו סטנדאפ רע
המחזמר "הזמיר" לא החליט אם הוא דרמה, פארודיה או פארסה. השחקנים לא יודעים לרקוד, הרקדנים לא יודעים לשיר והתוצאה - מבוכה גדולה. חבל על צחי הלוי שמככב בתפקיד הראשי ויכול היה להמריא בעזרת יד מכוונת
ולגופו של עניין - המחזמר "הזמיר" שהציג בבכורה במסגרת חג המחזמר הישראלי בבת ים, הוא מבוכה גדולה. לא בגלל שגיבוריו בני עדות המזרח, לא בגלל שהשירים בו מעודדי כפיים – חלקם להיטים מבושלים היטב, שיכולים כמו שהם להישלח לתחנות הרדיו (כן, גם גלגלצ) או לזמרים מהשורה הראשונה ולא בהכרח מזרחים – אפילו לא בגלל אינספור הסטריאוטיפים שבהפוך על הפוך, לפחות בעיניי, עושים נזק כשהם משמרים ומטפחים התנשאות מול דימוי נחות ודיכוי.
מדובר פשוט במחזה מחורר כמו גבינה שוויצרית, שמנסה להיות "קזבלן" אבל קרוב יותר ל"זהר". "הזמיר" שכתבו במשותף נועם חורב ושי ג'יברי אשכנזי , לא החליט בדיוק מה הוא רוצה להיות. אם זו פרודיה או פארסה, היא לוקחת את עצמה הרבה יותר מדי ברצינות. אם זו דרמה, היא משפריצה גֶגִים – שמצחיקים כמו סטנד אפ רע. כך או כך, הטקסט – במודע או שלא – לוחץ חזק על הגז בכיוון המכנה המשותף הנמוך ביותר.
זה סיפור על משבר זהות שפוקד אליל זמר ים תיכוני בשיא הצלחתו. דודי עמר הוא גבר שבגברים, מושא להערצה, שנחשב לטופ מודל בעמודי הרכילות. הוא בא ממשפחה מפורקת מדימונה, (איך לא?, פריפריה הרי הולך חזק ומִסְכּנוּת לא פחות). יש לו אמרגן ערס עם כל הציוד הנדרש מהשרשרת ועד המבטא המודבק, כמו פאה עקומה על קרחת. יש לו אישה שרוצה ילד, אימא שרוצה שיהיה מאושר ומאהב סודי מהצד כדי להביא בהפוכה. יש כמובן גם את האשכנזי, אביו של המאהב שהוא במקרה גם עורך דין מצליח אך בעיקר מתנשא והומופוב, שבניגוד לאמא המזרחית מתכחש לנטיותיו של בנו ומטנף על כל מה שהוא לא כמוהו. את היקף הקלישאות במחזמר הזה קשה לספור והן צועקות מהתוכן הטקסטואלי כמו מהתרגום הבימתי המעציב של קלוד דדיה.
צריך לומר את האמת – בימוי זה מקצוע. לא שאי אפשר לצמוח לתוכו – ויש כמה וכמה דוגמאות מצוינות לכך - אבל העמדה של "נאמברים", יפים ככל שיהיו, אינה בימוי. ההפקה הזו לוקה בכל החוליים שהיו מנת חלקן של לא מעט הפקות מוזיקאליות בארץ. הראשית שבהן היא ליהוק שמושתת על טהרת הזמרים שלא יודעים לשחק או לרקוד, רקדנים שלא יודעים לשיר ולשחק עוד פחות ושחקנים שזזים כמו קרש ומנסרים ווקאלית. יש יוצאים מהכלל אבל הם מעידים על הכלל והתוצאה בסופו של יום גסה, חובבנית ומעצבנת
בניגוד לטלוויזיה ולקולנוע, בתיאטרון, שמתקיים וחי ומת ברגע, אין הזדמנות שנייה או יכולת לערוך מחדש. המעבר בין המסך לבמה, ויהיה הכוכב גדול ככל שיהיה, לא בהכרח עובד. במקרה של הלוי זה יכול היה לעבוד נהדר עם יד מכוונת של במאי מנוסה ודרמטורג פיקח ומפוכח.
אפשר היה לוותר לו על סצנת האורגיה המכוריאוגרפת לכאורה עם שלושה נערי ליווי, על הדואט ה"אמנותי" התמוה עם המאהב שלו וגם סצנת הסקס על שולחן האוכל, שהוא כופה על אשתו ההריונית ונגמרת לא משהו, מיותרת להפליא. הלוי, אמנם חבר במיומנה אבל הוא לא רקדן. במאי יודע לאגף נקודות חולשה של השחקנים שלו. זה לחלוטין לא המקרה.
מי שמבליח מתוך כל הרעש מסביב הוא השחקן ניר שיבר בתפקיד המאהב הצעיר.
בניגוד לרוב המוחלט של העומדים על הבמה הוא מדויק, בהיר ולא מתאמץ. הוא שר נפלא והשליטה שלו במכלול קופסת הכלים מרשימה. הוא בו בזמן נונשלנטי ואלגנטי. שיבר יודע מה הוא עושה והדמות שבנה מאופיינת ולמעשה היחידה שאינה קריקטוריסטית, מה שנראה על פניו כברירת המחדל בהפקה. אולי כיוון שדמותו היא גם היחידה שמפוענחת עד הסוף עבור הכותבים, עגולה וסגורה. גם הצד המוזיקאלי ייזקף לזכותו של המחזמר. תומר הדדי שכתב ותזמר את הלחנים הוציא תחת ידיו שירים שחלקם יכול בפירוש להפוך ללהיטים. גם הביצוע הנפלא של נגני האנדלוסית תחת ידו של המעבד המוזיקאלי והמנצח אודי גרשוני, עושים את כל זה לנסבל.
בעולם אידילי "הזמיר" היה חוזר לחדר חזרות לעבודה אינטנסיבית עם דרמטורג צמוד ובמאי. אנחנו לא חיים בעולם אידילי ולכן והיה אם תינתן למחזמר הזה הזדמנות נוספת, כדאי לחזור לבסיס: מחזה ושחקנים-זמרים. נכון לגרסה הקיימת 90 דקות יכולות להרגיש כמו נצח
