שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "הספר הוא זכר מתמונת עולם עיראקית"

    ספרה הראשון של נורה חיים עוסק בקורותיהם של שלושה דורות במשפחה עיראקית, בעולם יהודי שפס מן העולם. "כתבתי את הספר מתוך רצון לתבוע הכרה ציבורית בנרטיב המזרחי. פתאום הבנתי שגם לי, גם לנו, יש סיפור לספר"

    בשנתיים האחרונות השסע העדתי בישראל חזר לכותרות - ובהתאמה ישנה שוב הפניית זרקור דרמטית וראויה אל הייצוג של הקול המזרחי בספרות המקומית. על הרצף הזה מתמקם רומן הביכורים העשיר והפיקרסקי "כסו אותי באיזאר" של הסופרת נורה (חורי) חיים (ילידת 1953 בתל אביב, המתגוררת ברמת גן), שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד לפני חודשים אחדים.

     

    סופרי ביכורים ב-ynet

     

    ספרה של חיים מוגדר כרומן בסיפורים: כל פרק ותת-פרק בו עומדים כסיפור מעשה בפני עצמם, אך גם נשזרים באלגנטיות בעלילה הרחבה העוסקת בקורותיהן של משפחת צדקה ומשפחת שמש, על שלל האנקדוטות של כל אחד מבני המשפחה, כמו גם על יחסיו עם שאריו ועם בני המשפחה השנייה. הדרמה המשפחתית המסועפת הזאת משתרעת לה על פני שלוש ערים: בגדאד, קהיר ותל אביב.

     


     

    הישגו המרשים של "כסו אותי באיזאר" טמון בכך שבאמצעות סיפורי דינמיקה משפחתית פרטיים וקטנים לכאורה הוא מצליח להקים לתחייה ולהשיב אל תודעת הקוראים את הווייתה ותרבותה המפוארות ועמוקות-השורשים של הקהילה היהודית בעיראק. בכך הרומן מציע אלטרנטיבה לשונית ורעיונית לנרטיב השליט של ההגמוניה התרבותית האשכנזית שהיתה, ועודה במידה רבה, זו הדומיננטית במדינתנו מאז הקמתה.

     

    רומן הביכורים של נורה חיים ()
    רומן הביכורים של נורה חיים
     

    חיים מרחיבה: "כתבתי את הספר מתוך תקווה שהוא יהווה איזשהו שריד עבור הקוראים, זכר מתמונת עולם שהיתה ואיננה. ליהודים בעיראק היו חיים עשירים שנזנחו מאחור - הם לא מסתכמים רק במעברות. היו להם חיי קהילה וחברה ענפים, גדושים במסורות. אלה אנשים ששמחו וכאבו וגם הם תרמו תרומה לא מבוטלת לבניין הארץ.

     

    ההשתקה היתה כוללת והיתה תקפה לגבי כל העדות. המכבש הצברי לא פסח על איש וגם כלפי היידיש, למשל, היתה התנגדות. אבל מאחר שההגמוניה בארץ היתה מורכבת מהחלוצים שהקימו את המדינה - יוצאי ארצות אירופה - עבורנו, המזרחים, ההשתקה היתה יותר קשה וחריפה. המעבר מהחיים בבית בחיק המשפחה, על הפתגמים בערבית והשירים המזרחיים החוצה אל העולם, היה יותר קיצוני ודיסוננטי.

     

    אולי בגלל זה במשך הרבה שנים באמת האמנתי, כמו רבים מבני הדור שלי שנולדו וגדלו פה בשנות החמישים והשישים, שכל מה שקדם לחיים בארץ ראוי להימחק וחסר חשיבות. רק כשהילדים שלי גדלו הבנתי שזה לא ככה - אתה זה העבר שלך. אין לך הווה ועתיד בלי העבר. כל דור הוא תוצר המשכי ומובהק של מה שקדם לו. כתבתי את הספר הזה מתוך רצון לתבוע הכרה ציבורית בנרטיב המזרחי. פתאום הבנתי שגם לי, גם לנו, יש סיפור לספר".

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    "זאת באמת שאלה מרכזית כי האיזאר זה לא משהו מוכר, אבל בכל זאת היה לי חשוב מאוד שכך הספר ייקרא. האיזאר זו גלימה שהנערה היהודיה היתה מקבלת עם הנדוניה ביום הכלולות שלה. קבלתו סימנה את התחלת חייה הבוגרים. את האיזאר היא היתה עוטה על הבגדים בחגים, בשבתות ובאירועים חשובים כמו חתונות. פעמים רבות לאחר פטירת האישה, האיזאר היה נתרם לבית הכנסת כפרוכת וגם עטף אותה בדרכה האחרונה. מבחינתי האיזאר מייצג את מעגל החיים. בקפלים שלו מסתתרים תרבות וחיי חברה מופלאים שנגדעו ושאם לא נשמר אותם בזיכרון הם יאבדו לגמרי".

     

    מדוע בחרת בכתיבה?

     

    "היה לי צורך גדול לספר את הסיפור של יהודי עיראק. זה לא משהו שבחרתי בו בהכרח אלא משהו שהרגשתי שאני מוכרחה לעשות. כל הקהילה היהודית בבגדאד נעקרה תוך שנתיים בשנים 1951-52. זו עקירה גדולה ודרסטית. לא מדובר בהגירה רצונית אלא בסיבות היסטוריות שדחפו לזה, כי אחרי הקמת מדינת ישראל כבר לא היה בטוח להישאר בארץ ערבית עוינת. בחסות הממשלה העירקית הוטבעה בדרכוני היציאה של היהודים האמירה 'רוחה בלה ראג'ה' שפירושה בתרגום חופשי הוא - לכו ואל תחזרו. היהודים נאלצו לוותר על הנתינות שלהם והגירתם בעצם נחתמה על ידי ממשלת עיראק כעזיבה ללא זכות שיבה לעולם.

     

    "זו ממש גדיעה טוטאלית, לא איזה חיתוך שבעתיד יוכל אולי שוב להצמיח משהו. היה לי חבל שהאוצר הבלום הזה של הזיכרונות והסיפורים שברשותי ייעלם ולא יישאר ממנו כלום. למזלי הדחף לכתוב הוביל אותי ללימודי תואר שני בספרות במסלול הכתיבה היוצרת באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. לפידבק מהסופרים והמרצים שלימדו אותי ומחברי לסדנה היה תפקיד מכריע בתהליך שהוביל לכתיבת הספר. ברגע שהתחלתי לכתוב וראיתי שאנשים קוראים ונהנים ומביעים עניין בסיפורים ובטקסטים שלי - זה דרבן אותי להמשיך".

     

    הסיפורים שאת מגוללת ברומן בעדינות אינטימית נמסרים כאילו ממקור ראשון. עד כמה הספר הזה הוא אוטוביוגרפי?

     

    "הרומן מבוסס גם על סיפורים אמיתיים וגם לא. הרבה מהם שמעתי בבית, ספגתי והפנמתי ועדיין לא הכנסתי את כולם לרומן כדי לא לטרחן ולשמור על עניין ודרמה. במקביל, לא גדלתי בעיראק ולכן נעזרתי לא אחת בדמיוני. חוץ מזה לא רציתי שתהיה חפיפה מלאה בין האוטוביוגרפיה של משפחתי ושלי, לספר. רציתי לכתוב ספרות פרופר והיה לי נוח להרחיק קצת את הדברים מעצמי. בנוסף עשיתי עבודת מחקר היסטורית מעמיקה וקראתי הרבה על קורות היהודים בבגדאד, על מנהגיהם ועל מה שהיה שם כדי לחבר את כל הסיפורים שהיו לי בראש כמו פאזל.

     

    "בסיפורים רציתי לשמור על השפה הפנימית של הדמות - הרי מדובר באנשים שהעברית לא היתה שגורה בפיהם. זו היתה המשימה הכי קשה לביצוע מבחינתי, כי זה הצריך דיוק. אני זוכרת ניואנסים של התבטאויות משפחתיות, ואת האיכות המסוימת הזאת של הלשון שהיא אינטואטיבית. צריך להרגיש את זה - אחרת יש צרימה".

     

    הגדרת את ספרך כרומן בסיפורים. איך ולמה הגעת לצורה הספרותית הזאת?

     

    "אני מאוד אוהבת את ז'אנר הסיפור הקצר. מעבר לכך, תוך כדי כתיבה שמתי לב שהדמויות חוזרות על עצמן ומופיעות בכמה סיפורים. בסיפור אחד דמות מסוימת מגלמת תפקיד ראשי ובסיפור אחר היא משנית. לאט לאט הבנתי שכל סיפור יכול להיקרא בנפרד ויחד הם יוצרים איזושהי רקמת חיים, תמונה שלמה. ברמת העלילה הגדולה הרומן הוא בעצם סיפור משפחה רב-דורי. הדור הראשון הביא איתו את התרבות העיראקית לכאן, הדור השני, שאנשיו עלו ארצה בסוף שנות ה-20 לחייהם, הוא מין דור ביניים. אלה דמויות שהיו בין שם לכאן. פה הן בנו את חייהן אבל הן התעצבו אישיותית בעיראק. הדור שנולד פה, כמוני, חשב שאנחנו צברים ושכל מה שקדם לנו לא רלוונטי. אני אוהבת את השכבות האלה של סיפורים משפחתיים".

     

    מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?

     

    "אני כותבת בכל מקום - בין אם זה עם הלפטופ בבתי קפה ובין אם זה

    על ספסל בשדרה. אם בא לי משהו לראש אז אני אכתוב אותו בו ברגע".

     

    מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?

     

    "מעל לכל הייתי שמחה לשמוע את דעתם של מי שליוו אותי במסלול הכתיבה באוניברסיטת' באר שבע. הסופרים אורלי קסטל בלום, חיים באר ועמוס עוז היו מנחים שלי, נחשפו לכתיבה שלי ולחלקים קטנים וראשוניים של הרומן הזה ובעידודם הוא התממש".

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "קשה לי לבחור. הייתי תולעת ספרים בתור ילדה ונורא אהבתי את 'האסופית' אן שרלי ואת גילגי בת-גרב בתרגום הישן - עם החברים החנונים שלה, הסוס ואביה שודד הים. חוץ מזה אהבתי את 'דפי תמר' של דבורה עומר. אנחנו העירוניים התקנאנו בתמר הקיבוצניקית. להיות קיבוצניק היה אז משאת נפש".

     

    יש לך איחולים לספרות העברית?

     

    "הנס הכי גדול שקרה פה זה הנס של השפה. זה בלתי נתפש שספרות בכלל נכתבת בעברית. זה פלא ששפה שתפקדה רק כשפת קודש ולא היתה שמישה כל כך הרבה שנים, פתאום חיה ועולים חדשים רוכשים אותה ונכתבת בה עיתונות ומאמרים וספרות. זה מפעל מדהים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים