שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מייד אין אמריקה לטינה": קריאה רותחת

    נזילות של זהויות, מופעים שונים של תשוקה ומתח בין גברים לבין נשים - אלו הרכיבים הנמצאים בשני הסיפורים הסוחפים ב"מייד אין אמריקה לטינה", הספר הראשון של הוצאת "9 נשמות"

    בהקדמה שכתב המו"ל אוריאל קון לספר הראשון של ההוצאה החדשה שלו, "תשע נשמות", הוא טוען: "זה לא שהדור שלנו חייב להתרגל להתחלות וסופים רצופים, להצלחות ולכישלונות. הדור שלנו חייב להיות מורגל בהתחלות חדשות נקודה". קון מתייחס כמובן לדרך החדשה שבה הוא פוסע, לאחר שעורר עניין רב בייסוד הוצאת "זיקית" יחד עם שירה חפר. כל ספר, לדידו, הוא למעשה התחלה חדשה, ואת הרעננות, הטריות, ההתרגשות שבדבר חדש שמתחיל - את אלו מעוניין קון להעביר בספרי ההוצאה, ומתוך כך - גם לקיימם בהרגלי הקריאה שלנו.

     

    הספר הראשון של ההוצאה בהחלט מבטא את הערכים הללו ואת תחושת הרעננות והחידוש. כבר בעיצוב הספר המוצלח, הבחירה בצבעוניות יוצאת הדופן של העטיפה בנוף המקומי, בשם הספר שמדגדג בלשון, ובכך שמדובר בכינוס שתי נובלות של סופרים שונים, שזהו התרגום הראשון של יצירתם לעברית. כל הדברים הללו זועקים שמדובר בהתחלה חדשה שמקורה לא רק בהיכרות עם סופרים שאינם ידועים לקוראי העברית, אלא באפשרות חדשה לקריאה- טקסטים קצרים, פופיים, קצביים ופרועים; נטולי מנייריזם וכבדות של תיאורים מפורטים מדי או עלילה ריאליסטית מלודרמטית, כפי שאנו מרבים לקרוא בשנים האחרונות.

     


     

    ב"מייד אין אמריקה לטינה" נמצא סיפור של סנטיאגו גמבואה מקולומביה, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה" (תרגמה: סוניה ברשילון) וסיפור של טרינו מלדונדו ממכסיקו, "כמו לשחות בקרח" (תרגם: יוסי טל). במרכז שני הסיפורים דמות של גיבור, קצת תלוש, קצת הרפתקן, קצת מבולבל, והמפגשים המפתיעים, המשונים והבלתי מובנים שלהם עם נשים. בסיפורו של גמבואה צלם בינלאומי מתאהב בדיילת אסייאתית אשר קובעת עליו בעלות, והמפגש אתה מסבך אותו מבלי שיהיה מודע לכך או שתהיה לו שליטה על כך במערכת של טובות וחובות בין דיילות מכל העולם.

     

    בסיפורו של מלדונדו, גבר מכסיקני שהזוגיות שלו נמצאת במשבר, יוצא לבר ופוגש שם שתי תיירות משוודיה שלקחו חופשה מבעליהן ומבקשות לעצמן הרפתקה משוחררת רסן ופרועה ב"עולם השלישי" שהוא מכסיקו; ומנסות ליצור מעין חוויה אותנטית של מפגש עם "ילידי המקום".

    "מייד אין אמריקה לטינה". קריאה חדשה ()
    "מייד אין אמריקה לטינה". קריאה חדשה
     

    אחד הדברים הבולטים בשני הסיפורים הוא האופן המרענן שבו הסופרים מבטאים את אחד הנושאים השחוקים ביותר, היחסים בין המינים. במקום ניתוח מעמיק ופרטני, רווי בדרמות קשות ובניסוח ארכאי של תפיסות עולם מנוגדות בין המינים או דינאמיקה שמורכבת מרצף של אירועים טרגיים, מציגים הסופרים באמצעות השפה הקלילה, הקצב המהיר של ההתרחשויות וביטול הפסיכולוגיה - את הסחרור, טשטוש הגבולות והיעדר האחיזה שמכונן מפגש זה.

     

    אין ספק שהנשים הן אלו שבשליטה בשני הסיפורים, אך השליטה שלהן אינה רומנטית, סנטימנטלית, או נובעת ממערכת יחסים ארוכה, מורכבת או משמעותית עם הגברים שבסיפורים. זו שליטה פרועה, משולחת רסן, עצמאית; שליטה שמופעלת ללא ידיעת הנשלט, והיא עצמה מנוסחת בצורה אמורפית משהו, לעתים בלתי מורגשת כמעט, חמקמקה. לכן איננו יכולים בשום שלב שהוא לשים את האצבע על נקודה מסוימת ולומר - הא! אנחנו מבינים מה קורה, למה זה קורה, ולאן זה יתפתח.

     

    בדומה לדמויות הגברים שנגררים למערבולת הנמשכת לילה או חודשים רבים, במקום אחד (בר) או בערים ונמלי תעופה ברחבי העולם - גם אנחנו תוהים, שואלים ונסחפים ללא יכולת לעצור, ויכולים רק לנחש את מניעיהן של הנשים, את אופן פעולתן, את מחשבותיהן. הכל ארעי, לא ברור, מתעתע, בדיוק כפי שקורה לא פעם במפגש בין גברים ונשים. הסופרים לא ביקשו לפרש את המתח הזה, או להסדירו. הם משתמשים בו, לעתים בהקצנה, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינת האווירה השורה על הסיפורים.

     

    הסיפור הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה",

    הוא המעניין יותר לטעמי מבין השניים. הטקסט רווי באלוזיות ספרותיות ובאזכורים ספציפיים של ספרים וסופרים. בשלב מסוים נראה מהלך זה כ"ניים דרופינג" מייגע אבל למעשה הריבוי הזה מבטא את הניסיונות של הגיבור, המספר, להיאחז, למקם עצמו ברצף הגיוני, במיוחד לאור משחק השליטה האובססיבי והמשונה שהוא הפך לכלי מרכזי בו.

     

    בהיבט אחר אך דומה, בסיפור "כמו לשחות בקרח", הגיבור אינו שותה אלכוהול, רק קוקה קולה, בניגוד גמור למי שסביבו, ובניגוד חד עוד יותר לשתי התיירות השוודיות ההוללות. פיכחותו היתה אמורה לגרום לו לראות את הדברים כמות שהם, אך הוא נכשל בכך, ומה שמהווה מקור האחיזה שלו, מקור השליטה שלו, אינו עומד לו, והוא אינו צופה את שקורה.

     

    שני הסיפורים מבטאים גם עמדה מעניינת בנוגע לפוליטיקת זהויות. גיבור סיפורו של גמבואה הוא קולומביאני, אבל למעשה - אזרח העולם הגדול, וחי בפריז. שם משפחתו ההונגרי – אסטרהאזי - משייך אותו לקצין הצרפתי שהפליל את דרייפוס, ופגישותיו היזומות או הכפויות הן עם נשים מלאומים שונים, שבמעין צדק פואטי לא צודק - הוא נופל ברשתן ובתחבולתן, כאילו הפלילו אותו. הנשים בסיפורו של מלדונדו הן תיירות מערביות שמעוניינות בחוויה פרועה ומשוחררת, העומדת בניגוד לקור ולקרח שבשוודיה, אך למעשה מבטאת את המבט האוריינטליסטי של המערבי על "הילידים" של העולם השלישי, בעוד הן עצמן הופכות את היוצרות ונהיות הפראים, הברברים.

     

    הנזילות של הזהויות, המופעים השונים של תשוקה, אהבה, מתח בין לאומים ותרבותיות ובין גברים ונשים, אלו הרכיבים הנמצאים בסיפורים הסוחפים הללו. הסופרים אינם מבקשים לתפוס הרבה, להציג תמונה פנוראמית או סאגה רבת פיתולים, אלא להציע אפשרות להצגת מציאות שבה משהו מתחיל ואין לדעת איך הוא ייגמר. התחלה שיש בה הבטחה מסוימת אבל היא מתקדמת בכיוונים לא צפויים. וכמו העלילה, כך גם הקריאה עצמה.

     

    "מייד אין אמריקה לטינה", מאת ס.גמבואה, ט. מלדונדו. מספרדית: סוניה ברשילון, יוסי טל. הוצאת "9 נשמות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות זיקית
    אוריאל קון. דור של התחלה חדשה
    צילום: באדיבות זיקית
    לאתר ההטבות
    מומלצים