"רקדן חייב לאמן את הגוף, וגם את הנפש"

היא לא דומה לאף אחת אחרת. למעשה אין בה שום דבר שמזכיר ולו ברמיזה, פרימה בלרינה לפניה או בזמנה. מטר שבעים וארבע. מידת רגל 43. שיער קצוץ צבוע אדום. בגיל 43 אוליאנה לופטקינה עדיין שומרת על התואר הגברת הראשונה של בלט מרינסקי. כוכבת בית האופרה בסנט פטרבורג, הנחשבת לחלק מהמסד של הבלט הקלאסי, היא אבן חן נדירה, זוהרת וזהירה, קרה ויקרה, מרוחקת ושמורה, נוגעת אבל לא באמת נגיעה.

בראיון לקראת הגעתה לישראל השבוע, לרגל שלושה ערבי גאלה בהשתתפות רקדנים סולנים ממיטב להקות הבלט ברוסיה, היא זהירה ומוקפדת, ממלכתית, לא חורגת מהשורה, לקונית. כמו בראיונות המעטים שנערכו איתה לאורך השנים, את מרבית השאלות היא הודפת. התייחסויות לנושאים שמחוץ לקונצנזוס יידחו באלגנטיות. על מילים שלא נאמרו, אף אחד עוד לא הצטער.

לופטקינה. זוהרת וזהירה

זה תפקיד שבא עם אחריות ולא רק בשל גלי ההערצה עליהם נישאו באופן טבעי כוכבי הבלט של בתי האופרה הגדולים

ברוסיה. מדובר במסורת, חלק בלתי נפרד מהתרבות הרוסית, וכללי הטקס נוקשים. מתי מעט, לאורך ההיסטוריה, היו חזקים מספיק כדי לשבור את הדימוי. לופטקינה היא חוליה בְּשרשרת שאי אפשר לפרום. "אתה לא מממש את עצמך בקריירה הזו, אתה משרת אותה, עבד להּ", אמרה לא פעם. בלט, זו הדת שלה. ריקוד, הוא פולחן.

אנשים נושאים אליה עיניהם. ילדות חולמות להפוך למה שהיא. כמה כשרון וכמה מזל צריך כדי לפלס את הדרך קדימה משורת המקהלה? יש משהו מתחמק מצטנע בתשובתה. "אדם אדון לגורלו. אם הוא מחפש את דרכו בעולם בנחישות, הוא ימצא אותה. הקריירה שלי היא שילוב של החלטות שונות שקיבלתי באופן עצמאי. ישנם אנשים שעזרו לי, היו אירועים מכוננים, אבל סוד ההצלחה הוא לעשות את מה שאתה יודע בהגינות ובאהבה".

1.74 מטר של חן

לופטקינה נולדה בקרץ', עיר קטנה בחצי האי קרים שבאוקראינה. מתי נולד בה הרצון להיות בלרינה, היא לא זוכרת. זו היתה אמהּ שדחפה אותה ללימודי בלט ובמקביל גם לשיעורי מוזיקה. "כילדה הייתי די שמנה, כך שאינני חושבת שהיא העלתה על דעתה קריירת בלט עבורי", אמרה בראיונות שונים. הנסיבות נצחו. כשהיתה בת תשע נשלחה לבדה לבית הספר לבלט על שם וגנובה בסנט פטרבורג.

בשנים הראשונות במוסד, שפועל לצד בית האופרה קירוב, לא התבלטה במיוחד. למעשה, גם כשנכנסה לשורות להקת הבלט, לא דמיינה שתהפוך לסולנית, בין היתר בשל קשיים פיזיים שנבעו מגובהה, כך הבינה בדיעבד. "למזל יש תפקיד לא מבוטל בעסק הזה. אחת המורות בלהקה שהבחינה בפוטנציאל שטמון בי, זיהתה את מקומות הקושי. "היא היתה מורה מבריקה עם אינטואיציה נפלאה. היא לימדה אותי כיצד להשתמש ברגליים ובזרועות הארוכות האלה, זה אפשר לי להתבלט".

כשקטפה את הפרס הראשון בתחרות וגנובה היה ברור: מדובר בכישרון יוצא דופן. זמן קצר אחרי שהצטרפה לשורות ה-Corps De Ballet של בלט מרינסקי, התחילה הנסיקה. תפקיד משנה הוביל לתפקידי סולו בהפקות ענק - "דון קישוט", "ג'יזל", "היפהפיה הנמה".

"אגם הברבורים". תפקיד חיים

בשנת 1994 נכנסה לנעליה הגדולות של מאיה פליסצקיה, הרקדנית האגדית של הבולשוי, ששמה היה שם נרדף לתפקיד הכפול של אודט ואודיל בבלט "אגם הברבורים" - יצירתם הקנונית של הכוריאוגרף מריוס פטיפה ולב איבנוב למוזיקה האלמותית של צ'ייקובסקי. אחרי שהופיעה בתפקיד זה על במת הקוליסיאום בלונדון במסגרת סיבוב הופעות של המרינסקי, הפכה לופטקינה לדבר החם הבא בסצנת הבלט העולמית.

"גם אם לא מדובר בבלט שהכי קשה לבצע, מבחינה טכנית, הוא מאתגר במובנים שלו - אני מדברת על ההיבט המיסטי", אומרת לופטקינה שמעידה על עצמי כמי שמעדיפה יצירות נרטיביות ("בעיקר סיפורי אהבה, טרגדיות ודרמות") על פני יצירות עכשוויות מופשטות.

"בואי נאמר שאני מעדיפה תפקידים דרמטיים שמעוררים מחשבה גם עבור הרקדן המבצע וגם עבור הצופה. לפעמים הייתי רוצה לבצע גם תפקידים קומיים שמחים שמעוררים מצב רוח חגיגי אצל הקהל. ברפרטואר שלי אין הרבה תפקידים קומיים", היא אומרת.

"לשרת את הבלט. לעבוד אותו"

"ריקוד מחייב הכנה פיזית אבל גם פסיכולוגית מנטלית. רקדן חייב לאמן לא רק את הגוף אלא גם את הנפש כדי לבצע תפקידים שכאלה. אני לעתים מציירת בדמיוני תנועות שונות שמאפשרות לבטא קשת של רגשות כיוון שהנשמה חייבת להיות בכל תנועה שאני עושה. זו משימה קשה מאד לבטא רגש בלי מילים, רק באמצעות תנועות והבעות פנים. לצורך כך אתה חייב להפעיל דמיון ואת ניסיון העבר שלך".

בלט מודרני את אוהבת?

"הבלט המודרני מאד מגוון ומורכב. היחס שלי כלפיו לא חד משמעי. אני אוהבת מאד הפקות בהם אפשר להבחין בעבודה דרמטורגית מבריקה ומחשבה על כל הפרטים.

אני מדברת על סגנון, בימוי, תאורה, מוזיקה, בחירת הרקדנים וליהוק מדויק לתפקידים. אבל עדיין, אני מעדיפה אגדות, בלט עם סיפור עלילתי בסגנון קלאסי".

אחרי חצי יובל בתיאטרון מרינסקי, ללופטקינה יש את הפרספקטיבה לדבר על השינויים שעברה הלהקה ועולם המחול ככלל. "בסיס הבלט נותר בעינו - זו אמנות פלסטית, ויזואלית, שמשולבת במוזיקה. כמו פסל שמתעורר לחיים הודות למוזיקה", היא אומרת.

לדבריה השינויים המהותיים בעולם הבלט קשורים באמצעים הטכנולוגיים ובקשר ההולך ומתחזק בין הבלט לספורט. "זה מטיל לחץ הולך וגובר על רקדנים ומי שמצליח לעמוד בלחץ הם אנשים חזקים עם רמת סיבולת גבוהה".

מה מקומו של הבלט הקלאסי, שבמידה רבה נשתמר כמות שהוא, בעולם שמנסה בכל יום נתון לשבור את שיאי המהירות של עצמו? לופטקינה מתייחסת בתשובתה בעיקר למחול העכשווי ואומרת: "בבלט המודרני ישנו ניסיון לבטא רגשות באופן פחות מעודן, ואפילו חייתי, כיוון שכך תופשים את המציאות הכוריאוגרפים שיוצרים את המחול המודרני. אני חושבת שתפיסת הבלט בחברה השתנתה גם היא. יש מי שחושבים שהבלט הקלאסי מאובן וארכאי. זו דעתם. לטעמי חשוב לשמור על המסורת הזו והעובדה היא שיש קהל גדול שמתעניין באמנות הזו ומגיע למופעים".