פסטיבל ג'אז חורף: עושה נעים באוזן

נעים. זו ככל הנראה המילה שתסכם את המהדורה החורפית הנוכחית של פסטיבל הג'אז באילת. או במילים אחרות: הולך פחות או יותר על בטוח, אבל לא מפשק רגליים, שומר את הרף גבוה, אבל לא מביא איתו את הבשורה.

הפסנתרן אלפרדו רודריגז. האנרגיה זרמה מהאצבעות(צילום :י .צילומים)

זה קיבל גוף כבר במופע הפותח של לארי גולדינגס, פיטר ברנשטיין וביל סטיוארט שרשם תפוסה מלאה, אבל נתן בראש (במובן המילולי) במופע העוקב של הפסנתרן הקובני, אלפרדו רודריגז, שהפתיע בכל מובן אפשרי.

גבע אלון. תרם את הפולק לפיוז'ן(צילום :י .צילומים)

כבר מקומת הביניים של מלון הרויאל ביץ', בואכה אולם הכנסים שהתחפש לסוף שבוע לאולם קונצרטים שבו נערך המופע של הטריו הקובני, נשמעו צעקות שהלכו והתחדדו. ככל שהתקרבת אל קדמת תור הממתינים המתפתל והארוך שהשתרך בכניסה, התברר מקור המהומה: אנשים דוחפים להיכנס למורת רוחם של הנדחפים והסדרן שבפתח. That's A First! בואו נודה, דחיפות בתור לכניסה זה אקט שמזוהה בעיקר עם מופעי פופ ורוק (מישהו אמר "משינה" ופסטיבל ערד?). אז הנה לכם - מסתבר שג'אז הוא גם קצת רוק'נרול.

למען האמת, אם לשפוט על פי התכניות האחרונות, פסטיבל הג'אז הוא גם קצת הכל מהכל: עולם ללא גבולות, קוסמופוליטן פוגש מרגריטה, פיוז'ן כאג'נדה. בתפריט הפסטיבל הנוכחי זה הפולק שסימן נוכחות עם אמנים כמו גבע אלון ודניאלה ספקטור, ג'יין בורדו ודידה אבל לצורך העניין גם המפגש בין שלמה גרוניך להרכב הג'אז הצעיר, של תומר בר, במסגרת פרויקט "לא סטנדרטיים" של מועדון הצוללת הצהובה בירושלים, הוא לא בטווח של מה שיגדירו קלאסיקנים כ"ג'אז טהור" ואולי זה בדיוק העניין: האחד מזין את השני. מחיקת הגבולות פותחת שערים רחבים.

הטריו גולדינגס, סטיוארט וברנשטיין. סאונד בעייתי (צילום: י .צילומים)

הפסטיבל נפתח עם הטריו האמריקני שבו שותפים נגן ההאמונד לארי גולדינגס, המתופף ביל סטיוארט והגיטריסט פיטר ברנשטיין. "שותפים" כיוון שעל אף שאת ההרכב מוביל, לכאורה, נגן ההאמונד, מדובר בשותפות שמורגשת ומוגשת ככזו ואולי בזה סוד הקסם. זה הרכב ותיק ומנוסה, שהשנים לא שחקו וחדוות העשייה מורגשת היטב גם בסטנדרטים, שלאורך 25 שנותיהם המשותפות יותר מסביר להניח, שבוצעו מאות פעמים. זה חי וזה קורה ברגע ואין בזה שום דבר ברור מאליו. קשה היתה ההאזנה לטריו המצוין הזה ולא רק בגלל הבחירות הרפרטואריות שהלכו על מקום טוב באמצע, אלא בגלל השילוב של מוזיקה טובה, מבוצעת כהלכה, עם הגברה קשה שמייצרת סאונד גבולי, עמום שמחניק את הצליל, צורם שמעביר משרקות ברזל בגב.

אותו מכשול סאונד, שהכריע את הטריו של גולדינגס, איים גם על האקט של אלפרדו רודריגז אבל מה שניצח, וכאמור לא בזכות מערכת ההגברה או הסאונדמן, היה האנרגיה שזרמה מהאצבעות שעל הפסנתר אל האולם. מעבר למוזיקה מצוינת, עיבודים מעניינים והרכב שיודע את המלאכה, רודריגז נותן שואו. הקובניזם הזה עובד. תמיד. זה טריו שעולה לבמה כדי לכבוש וכל הדרכים כשרות. גם הפיזיות שרודריגז נותן לנגינה והקול, שהוא מלווה את המשפטים המוזיקאליים כהמהום או בסימפול, יש בהם לא מעט מהפגנת כוח, משחק מול מצלמה. זה הכוח וזו גם החולשה של הפרפורמרנס הזה.

דידה. מופע צהריים חם לחורף(צילום :י .צילומים)

דימוי הוא גם שם המשחק במופע של דידה, מוזיקאית ישראלית שמתגוררת מזה כעשור בניו יורק. השיבוץ של המופע ביום שישי אחר הצהריים היתה יכולה להיות בעוכריה אבל למען האמת, השילוב היה מושלם. מוזיקאית ומבצעת מהורהרת, קול חם שמתפזר שווה בשווה בגוף, זה יופי של טריט לשעה מנומנמת. דידה יודעת את העבודה. היא צועדת בדרכים סלולות, אבל יש בה את האקסטרה משהו הזה שהופך את הערב לחוויה שעושה נעים.