"טלני": אוסקר ווילד שלא הכרתם
"ואז סובב הפסנתרן את ראשו וזרק מבט אחד ארוך, מתעכב, מתנמנם לעברי, ומבטינו נפגשו שוב. האם לא היה הוא אחד משני המלאכים ששלח אלוהים אל לוט? כך או אחרת, יופיו שלא ניתן היה לעמוד בפניו היה כזה שנכבשתי על ידו לחלוטין". בואו לקרוא פרק מתוך "טלני" באתר "עברית"
האם אוסקר ויילד כתב את "טלני"? שאלה זו העסיקה ביבליוגרפים רבים של ספרי ארוטיקה מאז ראה הספר אור ב-1883 במהדורה פרטית בת מאתיים עותקים בלבד. קיימים קווי דמיון רבים בין הפרוזה העשירה של קלסיקה זו של אהבה הומוסקסואלית לבין "תמונתו של דוריאן גריי". כאן מציג המחבר את תשוקתו הכפייתית של קאמיל דה גרייה אל רנה טלני. אווירת החממה בפריז של סוף המאה ה-19 משווה לרומן ההומוסקסואלי הגדול הזה את האווירה הקלסטרופובית שאפיינה את האהבה שאת שמה הס מלהזכיר.
- רוצים לקרוא את "טלני" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
1.
“ספר לי את הסיפור שלך ממש מן ההתחלה, דה־גרייה,” אמר, כשהוא מפסיק אותי, “וכיצד קרה שהיכרת אותו.”
“היה זה קונצרט צדקה גדול שהוא ניגן בו; כי אף על פי שביצועים חובבניים הם אחת מן המגפות הרבות של הציוויליזציה המודרנית, בכל זאת, בהיות אמי אחת מן הגברות הפטרוניות, חשתי חובה להיות נוכח בו.”
“אבל הוא לא היה חובבן, האין זאת?”
“הו, לא! בכל מקרה, באותו זמן הוא רק החל לעשות לעצמו שם.”
“יפה, המשך.”
“הוא כבר היה ישוב ליד הפסנתר כאשר הגעתי אל תא התיאטרון שלי. הדבר הראשון שניגן היה גאבוט שאהוב עליי - אחת מאותן מלודיות קלות, מלאות חן, וקלות אשר נדמה היה שהן מדיפות ריח של בושם לבנדר־ענברי, ובדרך זו או אחרת מזכירות לך את לולי ואת וואטו, של גברות מפודרות הלבושות בשמלות סאטין צהוב, ‘מפלרטטות’ במניפותיהן.”
“ואז?”
“עם שהגיע לסוף הקטע שלח הוא כמה מבטים לצד, לעבר - כפי שחשבתי - הגברת הפטרונית. כאשר עמד לקום, אמי, אשר ישבה מאחוריי, טפחה על כתפי במניפתה, רק כדי להעיר את אחת מתוך ההערות התפלות הרבות שנשים לעולם מציקות לך בהן, כך שבשעה שהפניתי את ראשי כדי למחוא כפיים, הוא נעלם.”
“ומה קרה אחרי כן?”
“תן לי להיזכר. אני חושב שאנשים שרו קצת.”
“אבל האם הוא לא הוסיף לנגן?”
“הו, כן! הוא יצא שוב לקראת אמצע הקונצרט. כאשר השתחווה, לפני שתפס את מקומו ליד הפסנתר, עיניו כאילו חיפשו מישהו בתא התזמורת. היה זה אז - כפי שחשבתי - שמבטינו נפגשו בפעם הראשונה.”
“איזה אדם היה הוא?”
“הוא היה גבוה למדי ואיש צעיר רזה בן עשרים וארבע. לשיערו, קצר ומתולתל - לפי הסגנון שהשחקן ברסאן הכניס לאופנה, היה גוון אפרי מיוחד; אבל זה - כפי שידעתי אחרי כן - נבע מהיותו מפודר תמיד באופן שאי אפשר להרגיש בו. בכל מקרה, היופי של שיערו נמצא ביחס של ניגוד עם גבותיו השחורות ושפמו הקצר. גון פניו היה מאותו חיוורון חם, בריא, שיש לעתים קרובות, אני חושב, לאמנים בצעירותם. לעיניו - למרות נטייתן הכללית לשחור - היה צבע כחול עמוק; ואף על פי שהן נראו תמיד כה שקטות ורגועות, עדיין הצופה מקרוב היה מבחין בהן מידי פעם בפעם במבט נפחד ושקוע במחשבות, כמו היה הוא מביט באיזה חיזיון איום, עמום, ורחוק. הבעה של הצער העמוק ביותר באה באופן קבוע לאחר זוהר מכאיב זה.”
“ומה הייתה הסיבה לעצבותו?”
“בתחילה, כל פעם ששאלתי אותו הוא משך בכתפיו וענה בצחוק, “אינך רואה רוחות רפאים אף פעם?” כשהקשר שלי איתו הפך אינטימי יותר, תשובתו הבלתי־משתנית הייתה “גורלי; הגורל הנורא, הנורא הזה שלי!” אבל אז, כשהוא מחייך ומקמר את גבותיו, הוא תמיד זמזם, ׳אין אנו חושבים על זה.”
“לא הייתה לו נטייה לדיכאון או לשקיעה במחשבות נוגות, הלא כן?”
“לא, כלל לא; הוא רק האמין מאוד באמונות תפלות.”
“כמו כל האמנים, אני חושב.”
“או ליתר דיוק, כל האנשים כמו - ובכן, כמונו; כי דבר לא הופך אנשים למאמינים באמונות תפלות כמו חטא...“
“או בורות.”
“הו! זהו סוג שונה לגמרי של אמונה תפלה.”
“האם הייתה איכות דינמית מיוחדת כלשהי בעיניו?”
“באשר לי כמובן הייתה: אך לא היו לו מה שהיית מכנה עיניים מהפנטות; מבטיו היו הרבה יותר חולמניים מחודרים, או ננעצים; ועדיין היה להן כוח חדירה כזה, שממש מן הפעם הראשונה שראיתי אותו, הרגשתי שהוא יכול היה לצלול עמוק לתוך לבי; ואף על פי שההבעה שלו הייתה כל דבר חוץ מחושניות, בכל זאת, כל פעם שהביט בי הרגשתי כאילו כל הדם בעורקיי החל תמיד לבעור.”
“סופר לי לעתים קרובות שהיה נאה מאוד; זה נכון?”
“כן, הוא נראה טוב בצורה בלתי־רגילה, ועדיין אפילו יותר משונה, מיפה באופן מדהים. לבושו, נוסף על כך, אף על פי שתמיד ללא רבב, היה מעט יוצא דופן. באותו ערב, למשל, ענד הוא על דש בגדו זר של עוקץ־עקרב בצבע לבן, אף על פי שקמליות וגרדניות היו אז באופנה. התנהגותו הייתה מנומסת ביותר, אך על הבמה - כפי שגם עם זרים - יהירה במקצת.”
“טוב, לאחר שנפגשו מבטיכם?”
“הוא התיישב והחל לנגן. הסתכלתי בתוכנייה; הייתה זו רפסודיה הונגרית פראית מאת מלחין לא ידוע בעל שם ‘שובר שיניים’; השפעתה, לעומת זאת, הייתה לגמרי נפלאה. לאמיתו של דבר, אין מוזיקה שהיסוד החושני בה כה חזק כמו בזו של הצוענים. אתה מבין, מסולם מינורי...”
“הו! בבקשה בלי מונחים טכניים כי אני בקושי יודע להבדיל בין תו אחד למשנהו.”
“בכל מקרה, אם שמעת אי פעם צ’ארדש, ודאי הרגשת שאף על פי שהמוזיקה ההונגרית מלאה באפקטים ריתמיים נדירים, עדיין, מאחר שהיא שונה מחוקי ההרמוניה הקבועים שלנו, היא צורמת לאוזנינו. מלודיות אלו מתחילות בכך שהן מזעזעות אותנו, ואז בהדרגה הן מתרככות, עד שלבסוף הן שובות את לבנו. לפיתוחים המרהיבים, למשל, שהן שופעות בהם יש אופי ערבי חושני ברור, ו...”
“יפה, לא משנה בנוגע לפיתוחים שבמוזיקה ההונגרית, ואנא המשך בסיפור שלך.”
“זו בדיוק הנקודה הקשה, כי אינך יכול לנתק אותו מן המוזיקה של ארצו; יתר על כן, כדי להבין אותו אתה חייב להתחיל בכך שתרגיש את הקסם החבוי שכל שיר של צועני ספוג בו. ארגון עצבני - במי שכבר התרשם פעם מקסמו של צ’ארדש - יעביר תמיד רטט בתגובה לקטעים המכושפים הללו. צלילים אלה פותחים בדרך כלל באנדנטה שקט ועמוק, משהו כמו יבבה נוגה של תקווה אבודה, ואז המקצב המשתנה תדיר - כשהוא מגביר את מהירותו - הופך ‘פראי כהטעמת פרידתם של נאהבים’, ומבלי לאבד כלל ממתיקותו, וכשהוא צובר תמיד עוצמה והדר, בפרסטיסימו - בסינקופה של אנחות - מגיע לשיאו בעווית של תשוקה מסתורית, נמוג כעת לקינת יגון, מתפרץ לאחר מכן בתרועה חסרת בושה של המנון לוהט ומלחמתי.
“הוא, ביופיו, כפי שגם באופיו, היה ממש ההאנשה של מוזיקה מקסימה זו.
“עם שהאזנתי לנגינתו הייתי אחוז בחבלי קסם; אך בקושי יכולתי לומר אם היו אלה הקומפוזיציה, הביצוע, או הנגן עצמו. באותה שעה, המראות המוזרים ביותר החלו לרחף לנגד עיניי. תחילה ראיתי את אלהמברה על כל החן המפואר של בנייתה המורית - אותן סמפוניות בזבזניות של אבנים ולבנים - כל כך כמו הסלסולים של אותן מלודיות צועניות חביבות. ואז אש לא מוכרת עמומה החלה לבעור מעצמה בחזי. כמהתי להרגיש את האהבה הגדולה אשר משגעת אדם לידי פשע, להרגיש את התאווה המתפוצצת של גברים החיים תחת השמש הקופחת, לגמוע עד תום מן הגביע של איזה שיקוי אהבה סאטירי.
“החיזיון השתנה; במקום ספרד, ראיתי ארץ שוממה, את חולות מצרים המוארים בשמש, רטובים מן הנילוס הנרפה; מקום שעמד בו אדריאנוס מייבב, נטוש, בלי תקווה כי איבד לעולמים את הנער שאהב כל כך. מוקסם מן המוזיקה הרכה, אשר חידדה כל חוש, התחלתי כעת להבין דברים שעד כה היו כה מוזרים, את האהבה שחש הקיסר האדיר כלפי עבדו היווני הנאה אנטינואוס, אשר - כמו אצל המשיח - מת למען אדונו. מייד לאחר מכן אץ דמי מלבי אל תוך ראשי, ואז זרם במהירות למטה, דרך כל וריד, כמו גלים של עופרת מותכת.
“התמונה השתנתה אז ועברה אל הערים הססגוניות סדום ועמורה, מסתוריות, יפיפיות וגדולות; ממש באותו זמן חשתי את צלילי הפסנתרן כמו לוחשים באוזניי בנשימה כבדה של תאווה לוהטת, קולן של נשיקות המביאות לידי התפעמות.
“ואז - ממש באמצע החיזיון שראיתי בעיני רוחי - סובב הפסנתרן את ראשו וזרק מבט אחד ארוך, מתעכב, מתנמנם לעברי, ומבטינו נפגשו שוב. אך ההיה הוא הפסנתרן, ההיה הוא אנטינואוס, או ליתר דיוק, האם לא היה הוא אחד משני המלאכים ששלח אלוהים אל לוט? כך או אחרת, יופיו שלא ניתן היה לעמוד בפניו היה כזה שנכבשתי על ידו לחלוטין; וממש אז המוזיקה כמו לחשה -
לא יכולת מבטו כיין לגמוע,
על אף גוויעת תפארתו
רכות אל הדממה
כנעימה לנעימה?
“געגועים מרגשים אלה שהיו לי הפכו יותר ויותר חזקים, ההשתוקקות כה בלתי מסופקת שזה השתנה לכאב; האש הבוערת לובתה עתה לידי להבה אדירה, וכל גופי רעד והתפתל מתשוקה משוגעת. שפתותיי יבשו, התקשיתי לנשום; פרקיי היו נוקשים, ורידיי נפוחים, אך אף על פי כן ישבתי ללא תנועה, כמו הקהל סביבי. אולם לפתע כאילו יד כבדה הונחה בחיקי, משהו כופף, ונלחץ ונתפס שהתעלפתי מתשוקה. היד הונעה למעלה ולמטה, לאט בתחילה, ואז יותר ויותר מהר היא נעה בקצב אחד עם השיר. מוחי החל להסתחרר כאילו מכל וריד זרמה במהירות לבה רותחת, ואז, פרצו טיפות אחדות החוצה - גנחתי ...
לפתע פתאום סיים הפסנתרן את הקטע שלו בצלילים מתרסקים בתוך מחיאות כפיים רועמות של התיאטרון כולו. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן
לפנייה לכתב/ת 
