"אנחנו חיים בתקופה של סתימת פיות"

בימים בהם מונחת חרב התמיכה הממסדית על צווארם של יוצרי המחול העצמאי, הופך שדה המחול - שמורכב ברובו מלהקות בגודל בינוני, למלחמת הישרדות אמיתית. דווקא כעת, כשהשאלה "מחול עצמאי לאן" תקפה מתמיד, החליט מנהלהּ האמנותי של להקת "פרסקו", הכוריאוגרף יורם כרמי, לעשות מעשה: לפתוח לראשונה את שערי להקתו ליוצר עצמאי חיצוני לטובת עבודה באורך מלא עם כל רקדני הלהקה.

זהו מעשה לא ברור מאליו, לשון המעטה, ויש בו סיכון, בעיקר כשמדובר בלהקה עם שפה מובחנת שמזוהה עם יוצר. זה לא קרה בבת שבע, תחת אוהד נהרין, אף שאירח יוצרים חיצוניים שהעלו בלהקה עבודות, בעיקר קצרות, עם חלק מרקדני הלהקה. זה לא קרה בלהקת המחול הקיבוצית תחת רמי באר. בשני המקרים מדובר בלהקות שתקציביהן גדולים בהרבה. 

פרסקו. מסע במרחבים חדשים(צילום: אייל לנסדמן )

בסוף השבוע תעלה להקת "פרסקו" בבכורה עבודה חדשה של הכוריאוגרף מיכאל גטמן, יוצר עצמאי שפועל מזה עשור בישראל, רקדן מחונן שעבד בין היתר עם אוהד נהרין, אמנדה מילר, מרגרט דונלון ווויליאם פורסיית.

"Sounds Like Yourself", עבודת קצה, עוצרת נשימה, שמשרטטת דינאמיקה פתולוגית של מערכת יחסים רומנטית הרסנית, במילים אחרות - את פניה המשתנים של האהבה, לוקחת את "פרסקו" אל מסע במרחבים חדשים.  

המפגש הראשוני בין כרמי לגטמן היה ב- 2013 במסגרת "הרמת מסך", פלטפורמה שמאפשרת לאמנים עצמאיים ליצור עבודות קצרות בתמיכה תקציבית והפקתית של מִנְהַל התרבות. כרמי, ששימש כמנהל אמנותי של הפרויקט, ליווה את גטמן בתהליך העבודה על "In Their View", יצירה לשלושה רקדנים.

"אנחנו לא דומים. הבחירות שלנו תמיד הפוכות, אבל כשזה נוגע למהות, לשורש הדברים, תפישות העולם שלנו נובעות מאותם המקומות - גוף, חלל, הֶקשרים תרבותיים רחבים, אסתטיקה", אומר כרמי: "המפגש הראשוני ביננו סקרן אותי. זיהיתי יוצר שמעניין אותי. עקבתי אחרי העבודה שלו לאורך זמן, הזמנתי אותו לעבוד עם הלהקה ובסופו של דבר גם ליצור עבורנו. התמזל מזלי לנהל להקה מתוקצבת וממוסדת וחשבתי שבאופן טבעי, זה השלב הבא. אני שמח שיש לי את ההזדמנות לעשות את זה".

(צילום: אייל לנסדמן )

כרמי, שהחל את דרכו כיוצר עצמאי, מכיר היטב את מלחמת ההישרדות בתחום. "יוצרים נדרשים לעבוד קשה מאוד בארץ כדי להתקיים. זו מלחמה יומיומית ויש לזה מחיר גם מבחינה אמנותית. כדי לקבל תקציב ראוי, יוצר צריך להעלות שלוש עבודות בשנתיים. זה עומס אדיר", הוא אומר. "זו האחריות שלנו לעודד פלורליזם תנועתי ומחשבתי בתוך קהילת המחול. זה לא נעשה מעצמו. יש פה התנהלות היסטורית שהופכת את פתיחת השערים ליוצאת דופן. הייתי שמח אם זה היה קורה לא רק ב'פרסקו' אלא גם בלהקות אחרות כולל הגדולות. זה טוב לכולם." 

"Sounds Like Yourself", יוצאת מתוך חלופות מכתבים של כותבים מהמאה שעברה שראו אור כמאגד: "ממעמקים", אסופת מכתבים של אוסקר ווילד למאהבו, אלפרד דאגלס, בתקופת מאסרו בכלא רדינג בגין הומוסקסואליות; "הנרי וג'וּן" יומנה הלא מצונזר של אנאיס נין, כותבת מבריקה ושערורייתית שיומניה וספריה הארוטיים נחשבים עד היום אבן דרך בספרות הפמיניסטית. היומן משרטט את יחסיה הסוערים עם הנרי מילר ורעייתו, ג'וּן.

גטמן: חוזר אל שאלות הבסיס(צלום: מרב יודילוביץ')

שני גופי הטקסטים - שנעים בין רוך, כניעה, התרסה, כעס וארסיות מתערבבים זה בזה לכדי תמהיל אחד. הטקסטים מדוברים על ידי רקדן, שיושב על כסא בקדמת הבמה ומלווים את היצירה לכל אורכה. בדומה למכתבים של ווילד וליומן של נין, גם הוא מדבר אל נמען נפקד-נוכח-משתנה: הצופה שיושב על הבמה, הקהל באולם והרקדנים. יותר מכל, זהו שיח פנימי בינו לבין עצמו.

"לא רציתי להשתמש בטקסטים ספרותיים. עניין אותי לגעת דווקא בפעולה של כתיבת מכתב לאדם שלא נמצא לידך", אומר גטמן, "זו פעולה שבאופן מיידי מייצרת סביבך חלל. במקרה של ווילד, המילים פוגשות את קיר בית הסוהר וחוזרות אליו כהד. זה תהליך התבוננות. גם התנועה נעה פנימה והחוצה".

הטקסט השזור בתנועה, לעתים מוביל אותה ולעתים נגרר אחריה. הוא פועל כמימד מקביל, משמש כפסקול, כקו דרמטורגי, כריתמוס. "רציתי לייצר פוליפוניה של הקול, של הטקסטים ושל העבודה הפיזית. רציתי לחזור אל שאלות הבסיס, להתכנס פנימה ולְפֲנות מקום לקשב", אומר גטמן.

(צילום: אייל לנסדמן )

"אני חושב שבמציאות שבה אנחנו חיים יש חשיבות גדולה לחזור אל שאלות הבסיס: מה המאווים הראשוניים שמתקיימים בי? מה אני אוהב? מה אני שונא? ממה אני פוחד? למה אני שונא? האם השנאה קשורה בפחד? אני מרגיש שלאט לאט, הזהות האינדיבידואלית נמחקת, הפרטי נדחק הצידה ונשכח ובמקום זה יש קולקטיביזציה, מחנאות והשטחה. אני תוהה איפה היחיד בתוך כל זה? יש לי תחושה שהוא מתרחק מאתנו".

האהבה שגטמן מצייר בעבודה, כאוטית. הטקסט והתנועה עוברים טרנספורמציות רגשיות לכל אורכה. "דרך אהבה ושנאה רציתי לדבר על חיים ומוות, על הסימביוזה, הדיאלקטיקה והקונטרפונקט שנוצרים ביניהם. במכתבים יש את היפה והנשגב ואת המכוער והאלים שמרכיבים את האהבה ומתקיימים בה בו זמנית."

"רציתי ללכת מהפואטי, על התמימות והמתקתקות שבה, אל החושך שהוא צדהּ האחר, גם בתנועה. אהבה בהגדרתה כאוטית כיוון שהיא לא נחה לרגע. זה נכון למפגש של אדם מול מושא אהבתו כמו גם למפגש של אדם מול עצמו. הדיאלוג הפנימי הזה הוא מקום שבו הנפש סוערת".

היה זה הטקסט של ווילד שהפעיל אותו והניע את היצירה: "הזדהיתי איתו. אני חושב שכל אחד יכול למצוא את עצמו במכניזם של האהבה שווילד כתב. מצאתי נקודת השקה גם בכלא שסגר עליו. לפעמים אני מרגיש שהבמה זה כלא, קופסא שחורה וסגורה בלי יציאה ועם חוקים נוקשים שמתקיימים בה. במה היא מקום חשוך ואפל שמואר באמצעים מלאכותיים. ווילד האיר את האפילה שלו בכתיבת המכתב. הוא כתב למישהו אחר, אך למעשה המילים מופנות פנימה. המשמעות של הצורך באהבה משתקף בהן יותר מהאהבה עצמה ויש בזה משהו חונק. זה החיפוש אחר מימוש התשוקה שחונק".

גטמן, 38, נולד בראשון לציון, בן זקונים להורים שעלו לישראל מברית המועצות שש שנים קודם לכן. בגיל 9 התחיל לרקוד, בתחילה בסטודיו קטן בראשון לציון ולאחר מכן באולפן "בת דור" בניהולה של ג'נט אורדמן. הוא התקבל ללימודים בתיכון עירוני א', בית הספר לאמנויות בתל אביב, אבל אחרי שנה פרש. בשנת 1996 התקבל לאנסמבל בת שבע שניהלה נעמי פרלוב ומשם הדרך ללהקת בת שבע, בניהולו של אוהד נהרין, היתה סלולה.

על אף ההערכה הרבה כלפיו, גטמן החליט לעזוב את הלהקה המובילה בישראל אחרי תקופה של כשנה. הוא ארז מזוודה, נסע לגרמניה, התקבל ללהקת בלט פרייבורג ועבד במשך כחמש שנים עם הכוריאוגרפית אמנדה מילר. "הכרנו כשאמנדה הגיעה ליצור עבודה עבור להקת בת שבע. התאהבתי בשפה ובפילוסופיה שלה", הוא אומר. ההשפעה של מילר על יצירתו מורגשת. גם זו של הכוריאוגרף וויליאם פורסיית, שאצלו התחילה מילר את דרכה כרקדנית ויוצרת ובה רקד גם גטמן תקופה קצרה, משתקפת בה.

"אני חושב שהתחלתי להבין את אמנות הבמה, את התנועה ואת האחריות של האומן כמבצע, בשנים בהן חייתי בגרמניה. למדתי גם את חשיבות הדיאלוג בין היוצר למבצע. בגרמניה הרגשתי שאני יכול להיות כל מה שאני לא פה. אולי זו הנקודה - היה לי חשוב להתבגר במקום שבו אני מזהה את עצמי באחרים, לפגוש את עצמי בנקודות החיבור, להגיב מתוך מציאות קונקרטית. הייתי צריך לחזור אל הסביבה שלי כדי להבין טוב יותר מי אני".

מאז שחזרת אתה עובד כיוצר עצמאי. יש בישראל דרך ליצור באופן המשכי ולהתפרנס אם אין לך להקה מתוקצבת?

"אמנים עצמאיים חיים פה מהיד לפה. קשה לייצר רצף כשאין לך אופק. אי אפשר באמת לבנות מפת דרכים לטווח ארוך. אתה יוצר מפרויקט לפרויקט ומה שמתקבל, זו אסופת חומרים, טלאי על טלאי, פרגמנטים. אמנות זקוקה למרווח נשימה. זו עשייה שדורשת זמן להכיר את עצמך בתוכהּ וגם את השפה שהעבודה דוברת. רק בשנתיים האחרונות אני מתחיל לזהות דרך, לחוש את השנים והקילומטראז', לראות קצה זנב. כל עבודה שהתחלתי מעולם לא סיימתי. למעשה אני רק מתחיל עבודות".

יורם כרמי(צילום: אייל לנדסמן)

לדברי גטמן תמיכות מצומצמות הן לא הבעיה המהותית היחידה בשדה היצירה העצמאית בישראל. בעיה לא פחותה היא היעדר פלטפורמות המעודדות פיתוח יצירות לאורך זמן, כמו גם תקרת זכוכית שלא מאפשרת לחלום. "יוצרים בארץ צועדים במקום כי יש פה משהו שלא מעודד חשיבה ולא מאפשר לך אפילו לדמיין", הוא אומר. "אתה יודע שלא יהיה לך כסף לממן חדר חזרות ולשלם ליותר משלושה רקדנים לתקופה של חודשיים או שלושה, מקסימום. אז אתה מוצא את עצמך עושה שוב דואט, טריו או באופן נדיר קוורטט. במסגרות הקיימות, שתומכות בהפקת יצירות כמו "גוונים במחול" או "הרמת מסך", אתה יכול להשתתף מקסימום שלוש פעמים. אז מה נותר בעצם?" 

לחשוב בקטן.

"בדיוק. זו בעיה. אתה עובר מבריכת פעוטות לבריכה של 25 מטרים ומשם לבריכה אולימפית. זו התפתחות טבעית. כדי להתפתח ולשכלל את הכלים שלך ככוריאוגרף, אתה חייב להתנסות בסוגים שונים של במות ובעבודות למספר משתנה של רקדנים. זה כמעט בלתי אפשרי בלי לפשוט יד ורגל. בדיוק בגלל זה המעשה של יורם כרמי מהותי. זה מאפשר להתרכז אך ורק ביצירה ונותן אוויר לנשימה".

חשבת על הקמת להקה משלך?

"הפורמט של להקת מחול בישראל יוצר מעגל של עשייה לטובת הצדקת תקצוב. אני חושש שזה לא בשבילי".

עם האיום על סגירת עמותת הכוריאוגרפים אפשר לומר שזו תקופה מאד קריטית ליוצרים עצמאיים בתחום המחול בארץ. מה משמעות הדבר מבחינתך?

"בואי נתחיל ונאמר שזו תקופה מאד קריטית ליוצרים ישראלים בכלל. לאמנות הישראלית בכלל. לכל מי שחי פה ורוצה לומר את דעתו. זו תקופה של סגירת פיות, סינון תכנים,

סירוס החופש האמנותי, פחד, דמגוגיה, דמוניזציה ורשימות שחורות. זה נובע כתוצאה מבורות והתרחקות מעצמנו. מתקיים בישראל היפוכה של טיבה של אמנות ויצירה. הכוחות הפוליטיים הקיימים מתעלמים מעוצמת הדבק הזה שנקרא "תרבות". עוצמה שהיא אתנוגראפית, אנתרופולוגית, סוציולוגית, פסיכולוגית. משטיחים את השיח לאמירות דמגוגיות על אנחנו והם, בעד ונגד, אור וחושך, נכון ולא נכון".

למה לדעתך אמנים ואמנות בכלל כה מאיימים על הכוחות הפוליטיים?

"בגלל הנטייה הליברלית. בגלל הצורך לפרק את החיים, ובתוך זה גם את המנגנונים שפועלים סביבנו, במטרה להבין את המציאות טוב יותר. הדינאמיקה של הממשל מבקשת בהגדרתה לכוון מחשבה, לייצר סטטוס קוו, לשמור על הסדר הקיים. זה אומר לייצר קולקטיב, גוף שזז בכיוון אחד, אוכלוסיה שחושבת באופן מסוים. אמנות היא ההיפוך הגמור: היא מחפשת את הקול הפנימי, דורשת ממך לדעת את עצמך, שואלת שאלות לגבי המציאות הקונקרטית אבל מבקשת לגעת ביסודות. בגלל זה יצירה אמנותית היא כשלעצמה אקט פוליטי".

כשאתה מסתכל על המקום הזה שבו אתה פועל, מה אתה רואה?

"מדינה צעירה שמחפשת זהות. אני חושב שהארץ שלנו זקוקה נואשות ליצירה אמנותית. אני חושב שאנחנו זקוקים ליותר משמעות ופחות משמעת פנאטית, ליותר חזון ופחות דוֹגמות, ליותר הקשבה ופחות צעקנות, ליותר מחשבה ופחות אימפולסיביות. אנחנו לא צריכים לפחד ממשך זמן ההרהור והתהייה, לא צריכים לפחד להתנתק מהעדר".