"רקדנים הם לא רק הומואים וקוקסינלים"
לתפקיד הראשי בגרסה הישראלית למחזמר "בילי אליוט" לוהקו במקביל שני רקדנים צעירים, וממש כמו הגיבור גם הם סבלו מהצקות ומלעג בגלל בחירתם לרקוד. "אנו שמחים לעורר את המודעות לנושא", הם אומרים בראיון ל-ynet. מי עוד ירקוד על הסט? צפו בכתבה מחשיפת המופע
כעשור אחרי שעלה בבכורה בווסט אנד בלונדון מגיע המחזמר "בילי אליוט" גם לישראל. סיפורו של בילי, ילד אמיץ שחי בעיירת כורים שמרנית בצפון אנגליה ומגשים, בניגוד לכל הסיכויים, את חלומו להפוך לרקדן בלט, ריגש מיליוני צופים ברחבי העולם. זה התחיל כסרט בבימויו של סטיבן דלדרי שיצא לאקרנים בשנת 2000 וזכה בשלוש מועמדויות לפרס האוסקר האמריקני. והפך להצלחה בימתית אדירה, שזיכתה את ההפקה המקורית גם בעשרה פרסי טוני.
אחרי חודשים ארוכים של חיפוש אחר הליהוק המושלם, החלו לפני שבועות ספורים בחזרות מפרכות לקראת פתיחת מסך בחודש יוני. את התפקיד הראשי ישחקו לסירוגין ארנון הרינג (13) ושון זילברשטיין גרנות (15) שלמרות גילם הצעיר, מבינים את גודל האחריות ואת ההזדמנות להגשים חלום ממש כמו בילי, התפקיד שהם משחקים במחזמר. "כדי להגשים חלום צריך לדעת קודם כל מה אתה רוצה. להיות דבק במטרה ולעשות הכי טוב שאה יכול", אומר ארנון: "יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף, עוד הרבה מטרות. זה לא נגמר בזה".
אז מיהו בילי אליוט בשביל השניים: "ילד אמיץ ששוחה נגד הזרם", אומר ארנון ושון משלים אותו: "ילד שעושה מה שהוא רוצה ולא אכפת לו מה שאומרים עליו. הוא אמיתי עם עצמו ועם כולם. הוא רוצה לרקוד, זה בוער בו ומתפרץ ממנו עד שהוא לא יכול להחזיק את זה יותר בפנים".
ארנון התחיל לרקוד בגיל 12. שון, בגיל 6. מה הביא אותם לרקוד? לכל אחד תשובה משלו. "תשוקה.להזיז את הגוף גורם לי לצמרמורת", אומר ארנון בלי להתלבט. שון מדבר על הרגע שבו ראה את בת דודתו, הרקדנית שני גרנות, רוקדת בפעם הראשונה ומתאר את זה כרגע מכונן.
שניהם מזדהים לחלוטין עם הדמות גם בגלל הקשיים שבדרך להגשמת החלום. "שנינו רקדנים בנים וגם היום לא ממש מקבלים את זה. יש ילדים שזה מפריע להם אבל למדנו להתגבר", אומר ארנון ושון מוסיף: "יש בבית ספר ילדים שבאופן קבוע צועקים לי: הומו וקוקסינל. מבחינתי אין לזה כבר משמעות. אתה לומד לחסום את זה. זה למד אותי להיות חזק ולהתגבר על מכשולים. אנחנו שמחים שיש לנו את הזכות להעלות את המודעות ולהגיד לכולם שרקדנים בנים הם לאו דווקא הומואים וקוקסינלים".
דפנה דקל חוזרת לבמה אחרי שנים ומשחקת את גברת וילקינסון, המורה לריקוד, זו שדוחפת את בילי לרקוד ולמעשה עוזרת לו להגשים את החלום. "שנינו, בילי ואני, היינו במקום פחות טוב לפני שנפגשנו. הייתי במקום מאד מנומנם, למדתי כדי להתפרנס והוא אפשר לי מחדש לחלום כך שאפשר לומר שבילי שינה את חיי לא פחות ממה שאני שיניתי את חייו", היא אומרת ומוסיפה: "אני מרגישה שהתחלתי עכשיו מחדש".
זה עצמת הסיפור שמשכה אותה אל המחזמר: "אתה מתחבר אל הסיפור בכל כך הרבה רמות. זה לא רק החלום של הילד שמתגשם. יש פה גם חלומות של אנשים שלא הצליחו להגשים את החלומות שלהם כמו אבא שלו, אחיו הגדול וגם המורה לבלט. למבוגרים יש נטייה לוותר ולומר לעצמם: 'כפי הנראה, זה כבר לא יקר לי'. זו נקודת חיבור מאד חזקה שיש לי למחזמר. אבל יש גם את המלחמה של היחיד מול החברה, מצוקות של אנשים פשוטים מול השלטון שלא רואה אותם. זה לא זר לנו".
"מספיק לפתוח עיתונים וטלוויזיה ולראות אוכלוסיות מוחלשות שנאבקות על תנאי מחייה בסיסיים כדי להתחבר לסיפור הזה. זה הרקע של העלילה ובתוך המציאות הזו יש ילד שרוצה לממש את עצמו באמצעות האמנות. זה מתרחש באנגליה בשנות השמונים אבל תקף גם לישראל 2016", אומר אלדר גרויסמן הבמאי והכוריאוגרף של המחזמר.
אם תשאלו אותו הוא יאמר שליבת המחזמר נוגעת בכוחה של האמנות להשפיע ולשנות חיים. "יש את תקרת הזכוכית ויש את הרצון למימוש עצמי שלפעמים חזק יותר. זו הסקרנות והתשוקה שפותחים לבילי את התיאבון. הם מעצימים אותו ומאפשרים לו להתעקש. אני הייתי רוצה לחיות בסביבה שמאפשרת ומוכנה לקבל דעות שונות, שדוחפת לסקרנות ומאמינה באינדיבידואל".
גם גרויסמן, כמו גיבור המחזמר, הגשים חלום. אחרי שנים בהם עבד ככוריאוגרף בהפקות ענק כמו הפסטיגל, זו הפעם הראשונה שבה הוא מביים בהיקף שכזה. "אני אסיר תודה שאפשרו לי לממש את החלום".
אבי קושניר משחק במחזמר בתפקיד אביו של בילי, כורה פחם, שמגדל את בניו לבד אחרי מותה הטראגי של אשתו. על החלומות שלו הוא ויתר בלית ברירה כדי לשרוד. קושניר מזוהה בעיקר עם קומדיות אך בדרמה הזו הוא שובר לב ופורט על מיתרי הרגשות העמוקים ביותר. "קומדיה אמיתית ודרמה כמו זו באים מאותו המקום", הא אומר: "זה תפקיד נפלא שאתה לא צריך הרבה כדי להתחבר אליו. "זו דמות מרגשת כי מדובר באדם מובס. הוא לא יכול להרשות לעצמו לחלום כי אין לו ברירה. הוא חייב להיות עם הרגליים על הקרקע. המצב הקיומי הנוראי הזה לא זר לנו ולכן זה כל כך נוגע ללב".
בניגוד לאב שוויתר על המאבק על זכויותיו פשוט כיוון שהמציאות הכריעה אותו, אחיו הבכור של בילי מוכן ללכת עד הסוף, לצאת באופן אקטיבי נגד השלטון של מרגרט תאצ'ר שביקש לדכא כל התארגנות של עובדי הפחם גם אם הדבר יוביל לאלימות פיזית. מדובר בסוג של "גבר גבר", דמות קשוחה שלא יכולה לסבול את הרצון של בילי לרקוד שנתפש בעיניו כנשי. את טוני, משחק בהפקה אושרי כהן. "הוא משקיע את כל האנרגיות שלו במהפכה אלימה של כורי הפחם וכן, יש פה גם את נושא ההומופוביה. בעיניו ילדים בנים לא צריכים לרקוד. בניגוד לבילי לו לא ניתנה ההזדמנות לצאת מהמעגל שבו הוא חי. הוא הלך אחרי אבא שלו, הפך לכורה פחם שמרוויח שקל וחצי ואין לו שום תנאים סוציאליים".
בניגוד לדמות שהוא משחק בחיים כהן לא מאמין במהפיכות אלימות. "אני לא כזה מהפכן", הוא אומר: "בעיני אלימות היא אלימות ולא משנה אם אתה בעד או נגד מה שזה לא יהיה. אני מנסה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, לא לחשוב בגדול – מדינה או רעיונות שגדולים מאתנו - אלא בקטן שזה אומר על המשפחה, על הישרדות, לשמור על אופטימיות". ולמרות זאת לדבריו אי אפשר להימנע מההקבלות שבין הסיפור ומציאות החיים בישראל. "יש בסיפור אנשים קשי יום, מיואשים, בלי עתיד, מול ממסד שמתעמר בהם. כל זה קורה גם כאן. הסיפור הזה נוגע גם ביחס לאמנות. זה מאד רלבנטי".
