שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הרוקנ'רול עדיין חי, אבל כמה זמן עוד נותר לו?
    דיוויד בואי, למי קילמיסטר, ג'ורג' מרטין וקית' אמרסון הם רק חלק מהמוזיקאים הגדולים מהחיים מהם נפרדנו לאחרונה. בינתיים, ובאין ממשיכי דרך ראויים, שומרים ענקים כמו ג'אגר, מקרטני ודילן על הגחלת. ברגע שניפרד, והרגע הזה לא רחוק - נדמה שזו תכבה. האם אנו בעיצומו של העשור האחרון של הרוקנ'רול?

    בסוף השבוע האחרון הצטרף הקלידן קית' אמרסון לרשימת המוזיקאים הגדולים שכבר לא איתנו. דבר מותו עורר מיד את התגובות, שהפכו לכמעט אוטומטיות, בנוסח "למה???", "מה קורה בשנה הזאת, לעזאזל?" ו"אלוהים, תשאיר לנו מישהו!".

     

    אמרסון לא היה שם חם כבר הרבה שנים. למעשה, עשרות שנים. ולעניות דעתי - לצד רגעי גאונות אמיתיים, הוא היה מבין האחראים להשחרת שמו של הרוק המתקדם בקטעי סולו מנופחים ויומרניים. אבל כל זה לא מנע את קולות הנהי הקבועים שהצטרפו למקהלה אחת גדולה, בעקבות מותם הסמוך של דיוויד בואי, גלן פריי מהאיגלז, ג'ורג' מרטין הגדול, מוריס ווייט מאדמה רוח ואש, סולן מוטורהד למי קילמיסטר ועוד.

     

    דיוויד בואי. נפרדנו מענק שלא יהיה לו כבר תחליף (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    דיוויד בואי. נפרדנו מענק שלא יהיה לו כבר תחליף(צילום: רויטרס)

    עכשיו, אני יוצא מתוך הנחה שמרבית המספידים הם אנשים תבוניים, שיודעים לעשות חשבון. הם מבינים שמי שהיה כוכב בסיקסטיז-סבנטיז נמצא היום באזורי גיל 70, פלוס מינוס. ולכן, כל הפרידות האלה, כולל זו של אמרסון שירה בעצמו, התרחשו בגילאים שבהם המוות בהחלט אינו מחוסר עבודה.

     

    מכאן, שתחושת הייאוש המתגברת והעצב הקולקטיבי נובעים ממשהו עמוק יותר. הם מבטאים את ההכרה שהולך ופוחת הדור. שאנחנו נפרדים מענקים שכבר לא יהיה להם תחליף. כל זה קורה כשעדיין לא אמרנו שלום אחרון לכמה מהגדולים באמת - ייבדלו לחיים ארוכים. פול מקרטני, ניל יאנג, בוב דילן, ליאונרד כהן, מיק ג'אגר. מותו של כל אחד מהם יעורר עצב עצום, בקרב המוני אנשים בעולם. עצב גדול בהרבה, ממה שיתעורר אחרי מות היורשים שלהם (גם להם שלוחה מכאן ברכה לאריכות ימים וגו').

     

    תסתכלו עליהם ותחשבו על דילן (צילום: Getty Images imagebank) (צילום: Getty Images imagebank)
    תסתכלו עליהם ותחשבו על דילן(צילום: Getty Images imagebank)

    עוד "תווי שי " במדור המוזיקה של ynet:

    פרידה מהאיש שהמציא את הביטלס

    תחיית המתים: כמה עוד אפשר לשמוע את ג'ף באקלי?

    אלטון ג'ון החדש: תנו לו רוקנ'רול

     

    ספרינגסטין, מדונה, בונו, סטינג. כולם מוזיקאים חשובים ומשפיעים, אבל נתפסים כהרבה פחות מיתולוגיים. וככל שאנחנו מתקדמים בציר הזמן, זה רק מתדרדר. תום יורק, האחים גאלאגר לבית אואזיס, בק, ג'רוויס קוקר, אנתוני קידיס, דייב גרוהל... שוב, כפרה על ראשי כולם. אבל תחשבו עליהם, ואז תחשבו על דילן. או מקרטני. נראה לי שהבנתם את המסר.

     

    השאלה היא מה גרם לפיחות המתמיד הזה במעמדם של כוכבי המוזיקה. תשובות שידברו על ירידה באיכות יתקבלו בספקנות. לא סביר שבעשור מסוים יתקבצו באופן מקרי כשרונות אדירים, שלא ישובו על עצמם בעשורים הבאים. להיפך. הנגישות של המוזיקה רק הולכת וגדלה כל הזמן, מה שהיה אמור לחשוף לעולם יותר ויותר מוזיקאים גדולים. אז למה בכל זאת?

     

    אואזיס. את הביצות הם מעולם לא ייבשו

     

    קודם כל, הדור הזה, של בואי, אמרסון וחבריהם, היה דור חלוצי. הם ייבשו את הביצות וייצרו ז'אנרים וסגנונות שפשוט לא היו לפניהם. אני משוכנע שהיו ועוד יהיו קלידנים לא פחות מוכשרים מקית' אמרסון, למשל. אבל הוא היה מבין הראשונים ששילבו רוק ומוזיקה קלאסית, שהשתמשו בסינתיסייזר "מוג", שהפכו את הנגינה על קלידים לשואו מלא יצריות וכריזמה. בקיצור - כל קלידן שהפציע אחריו כבר היה "כמו". וזה נכון כמעט לכל כוכבי המוזיקה שגדלו משנות ה-80 והלאה.

     

    ההסבר השני הוא שהמשקל של המוזיקה הקלה בתוך התרבות והחברה המערבית השתנה באופן דרמטי. איפשהו בין אמצע שנות ה-60 לאמצע שנות ה-70 נפתח חלון הזדמנויות נדיר, שבמסגרתו המוזיקאים הגדולים נתפסו כהרבה יותר ממוזיקאים. הם היו מובילי דעת קהל, מנהיגי מהפכות, שותפים לתנועות פוליטיות, מכתיבי אופנה. פוליטיקאים חיזרו אחריהם, אוניברסיטאות לימדו אותם וזה רומם את כל בני הדור הזה - בייחוד את אלה שעסקו ברוקנ'רול. הרי זו היתה המהות, או לפחות היומרה, של עצם הז'אנר. הרוק לא נועד רק לבדר, אלא לבעוט. לשנות. לבטא את קולו של דור. וכל עוד הרוק נהנה מההילה הזאת, היא דבקה גם ברוקרים.

     

    ברוס ספרינגסטין. מוזיקאי גדול, אבל איפה הוא ואיפה המיתולוגיה?  (צילום: AP) (צילום: AP)
    ברוס ספרינגסטין. מוזיקאי גדול, אבל איפה הוא ואיפה המיתולוגיה? (צילום: AP)
     

    היום, נדמה שהרוקנ'רול עדיין חי, אבל כהד חיוור לימי הזוהר שלו. הוא משמש בעיקר כפריט אופנתי, בטח לא כסגנון בעל השפעה מחוץ לעולם המוזיקה. כל עוד ענקים כמו ג'אגר, מקרטני ודילן מוסיפים להופיע ולייצר מוזיקה חדשה הם שומרים על הגחלת. אבל ברגע שבו ניפרד מהם, והרגע הזה לא רחוק, נדמה שזו תכבה. אם חושבים על זה, באופן קצת יותר שכלתני ומנותק רגשית, הרי ש"התקופה הקלאסית" במוזיקה, שכללה את מוצרט, היידן, בטהובן ועוד הרבה ענקים, נמתחה בין 1750 ל-1820. כולה 70 שנה. הרוקנ'רול פרץ לעולם איפשהו באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת. כלומר, הוא בן 60 כרגע. האם ניפרד ממנו בעשור הקרוב?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    למי קילמיסטר, דיוויד בואי וג'ורג' מרטין. הלכו ואין איש שיחליף
    צילום: gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים