פגשתי את עצמי בקירגיזסטן
כמו לכל אחד ואחת, היה לה חלום שהיא דאגה להדחיק, אבל ברגע אחד אמיץ היא החליטה שהיא הולכת על זה. רויטל אלישע מספרת על החוויה המטורפת, על תשעה ימים של ניתוק ועל רגעים של בכי, צחוק, פחד שחוותה במסע מלכת המדבר לקירגיזסטן
בשיתוף מלכת המדבר
"כמו הרבה נשים היה לי חלום כלשהו, וכמו אותן נשים, הדחקתי את החלום וחיכיתי לזמן המתאים. אצלי זה היה מסע מלכת המדבר שקרא לי להצטרף אליו, אבל, כאמור הוא נטמן אי-שם בתת מודע, עד לרגע אחד מכונן שבו קיבלתי טלפון מחברה טובה שהציעה לי להצטרף אליה למיונים."
אל תתני לחלום שלך להישכח - הירשמי למלכת המדבר
רויטל אלישע, 41, נשואה ואם לארבעה, מנהלת מחלקת המינהל באגף החינוך בעיריית מעלה אדומים, החליטה ביום בהיר אחד לקחת פסק זמן מהעבודה, הבית, הבעל והילדים ולצאת למסע בקירגיזסטן.
כך הכל התחיל
"חשבתי לעצמי: 'מה כבר יכול להיות?', והחלטתי לשמור את ההתלבטויות לרגע שבו אעבור, אין טעם לחשוב על זה לפני. כך מצאתי את עצמי, בבוקר יום רביעי אחד ביער בן שמן, יחד עם מאות נשים מכל רחבי הארץ, שהגיעו כולן למען אותה מטרה – לעבור את המיונים.
זה היה יום גדוש בפעילויות ובחוויות שלא הייתי עוברת בשום מקום או בשום הזדמנות אחרת, פגשתי והתחברתי לנשים שלא הייתי מתחברת אליהן בסיטואציה אחרת. כל כך שונות ממני, אך עם זאת, כל כך דומות. החוויה הזו הותירה בי טעם של עוד ורק הגבירה בי את הרצון לצאת למסע.
ציפייה דרוכה. הימים שאחרי המיונים ועד להודעה הרשמית היו מתוחים מאוד. מצאתי
את עצמי חושבת על זה כמעט בכל רגע פנוי. זה תפס אותי באמצע העבודה, תוך כדי הטיפול בילדים, בשעות הערב אחרי שכולם הולכים לישון ולפעמים אפילו באמצע הלילה. פתאום הבנתי כמה אני רוצה את זה וכמה זה חשוב לי.
ניסיתי להתנתק, לא לחשוב על זה יותר מדי ולחכות להודעה הרשמית שתגיע, אבל לא הצלחתי. הציפייה הייתה מורטת עצבים ולא היה יום שלא בדקתי במייל אם הגיעה התשובה המיוחלת.
ואז זה קרה, שבוע בדיוק אחרי המיונים הגיע המייל, ובו כתוב: "אנו נרגשות לבשר לך חדשות שמחות! על פי התוצאות הסופיות עברת את שלב המיון בהצלחה ונבחרת להצטרף לאחד ממסעות מלכת המדבר שייצאו השנה". מדהים כמה השורות האלה היו חשובות בעיניי, והאדרנלין וההתרגשות כבר החלו לזרום בי.
.jpg "(צילום: סהר דניאלס)")
אחרי התלבטות, קיבלתי החלטה: אני נוסעת לקירגיזסטאן. עכשיו צריך לארגן
את המשפחה, להודיע בעבודה, לדאוג לסידור לילדים בשעות הצהריים ולעזרה לבעל שיישאר לבד, לארגן את המימון למסע ועוד כל כך הרבה דברים.
אלון, בעלי, פרגן ותמך, והבטיח שהילדים שלנו יהיו בסדר גמור גם בלעדיי. זה לא היה לי פשוט, אנחנו בתחילת שנת לימודים, יש הרבה הכנות, מפגשים עם הילדים והתעסקות סביב הנושא, מה גם שאלון בדיוק פתח עסק חדש, ואולי זה לא הזמן, ואולי כדאי לדחות, והכל רץ לי בראש בו זמנית.
אבל אלון לא ויתר לי, הוא התעקש שזו ההזדמנות של חיי, שאקח אותה בשתי ידיים ושאצא למסע. זהו, החלטתי – יש לי גב חזק ואני יוצאת לדרך.
רגשות מעורבים
היום הגדול הגיע, בשעה 9:00 בבוקר אני כבר בשדה התעופה יחד עם 34 נשים נרגשות , אני לא יודעת שחלקן יהפכו להיות החברות הכי טובות שלי, בינתיים הן "רק" שותפות למסע שאעבור בתשעת הימים הבאים.
.jpg)
המטוס המריא, ואנחנו בדרכנו טיסת לילה לבישקק (עיר הבירה של קירגיזסטן). נחיתה. 4:30 לפנות בוקר בשעון המקומי, את פנינו מקבלים מקומיים בלבוש מסורתי, שלטים של מלכת המדבר ושיר קירגיזי שילווה אותנו בימים הבאים – זהו, המסע מתחיל.
לחיות בשטח. אנחנו ישנות באוהלים, מתקלחות במקלחת שדה מאולתרת ומשתמשות בשירותים בול פגיעה, אבל אותנו כל זה לא מטריד. אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה החיים יכולים להיות פשוטים ומאושרים כמעט בלי כלום.
שבת בבוקר, הליכה רגלית בנהר ואנחנו מסייעות אחת לשנייה להתגבר על האתגר. מדהים איך הפכנו, כל כך מהר, לאחיות של ממש. נשים שעד לפני כמה ימים לא הכירו אחת השנייה.
שיא היופי - אגם סונקול. למחרת בבוקר אנו עולות למעבר הרים בגובה של 3,200 מטר, ובדרכנו אנו פוגשות נוודים, רועי עדרים, מכרות פחם, הרים בשלל צבעים, נהרות ותמונות טבע מופלאות. אנחנו מגיעות ללינת לילה באמצע שומקום, על גדות אגם סונקול, 12 יורטות בשטח,מראה שאפילו התמונה לא תצליח להעביר. המקום הכי יפה בעולם.
קשר עם הבית. יום אחרי אנחנו נוסעות למפגש עם ילדי בית הספר בעיירה אקי נרין,
ומיד עולות מחשבות על הילדים שלנו, שמקבלים כל כך הרבה, ודברים שנראים לנו טריוויאליים פתאום מקבלים משמעות אחרת.
ישבתי בצד, התבודדות קוראים לזה, וקראתי את המכתבים מהבעל והילדים. הגעגוע והדמעות חנקו אותי, כמו גוש שתקוע בגרון ומסרב להיעלם. בדיוק אז, באופן הכי סימבולי שיש, נפתחו ארובות השמים וגשם צולף האיץ בנו לרדת מההר תוך שהוא שוטף מאיתנו את הדמעות.
החזרה הביתה. סוף המסע כבר קרוב, ואפילו קרוב מדי. הגענו לעיר הבירה, אבל את אף אחת לא ממש מעניין שיש קניון בסביבה, אף אחת לא חושבת על שופינג או על בילוי בעיר הגדולה.
בארוחת הערב (המפנקת) אנו חוגגות במסיבת סיום מרגשת ומצחיקה, אוף כמה צחקתי במסע הזה. אני חושבת איך יהיה לשחזר גם בחיי היום יום צחוקים ושמחה כזאת ומתחילה לדמוע .
הגענו לארץ. אנו נפרדות אחרי תשעה ימים מלאים וגדושים בחוויות שייזכרו לשנים רבות. הפרידה קשה. מנשים זרות הפכנו להיות החברות הכי טובות, הפכנו למשפחה.
יש לי יותר מ-700 תמונות בנייד, כל תמונה מנציחה רגע קסום. בלתי אפשרי לתאר במילים את החוויה. פגשנו נופים, מעט אנשים, חיות טבע, רגעים של בכי וצחוק, התרוממות רוח מהדברים הכי קטנים ולכאורה מובנים מאליהם (מקלחת, אסלה, מיטה חמה לישון בה, אוכל של בית ועוד ועוד).
פגשתי את עצמי בכל המצבים, ויותר מכל - הכרתי 40 נשים מדהימות, שהמסע היה מופלא בזכות כל אחת ואחת מהן.
לכל אלה שאמרו לי לפני שיצאתי שזה החלום שלהן, אני אומרת לכן: "תגשימו אותו!!". כל מה שאספר לא יתקרב אפילו למציאות, ורק מי שהייתה שם תבין.
המסע אל הלא-נודע מתחיל כאן - הירשמי למלכת המדבר
לפנייה לכתב/ת 
