שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    חירות מכורח ולא מרצון

    מסגרת תומכת המשכית בשנים הראשונות שבהן יוצאים בוגרי האומנה לחיים, היא בבחינת הכרח להבטחת עתידם. הצעירים הללו, עם תמיכת המשך נכונה, יגדלו להיות אזרחים תורמים וחיוביים

    בחג החירות הממשמש ובא, נישאב כולנו אל החמימות המשפחתית המוכרת סביב שולחן החג. נשב עטופים בקן המשפחתי החם, כשסביבנו האנשים המוכרים והאהובים ביותר, נאכל, נשתה, נשיר, נצחק, נהיה יחד. יכול להיות שבמהלך הערב נתלונן על הדודה והדוד, על הצפיפות, על משך הזמן שלוקח לקרוא את ההגדה, אפילו נגיד לכולם שהיינו מוותרים בשמחה על המפגש המשפחתי שנכפה עלינו, בעוד שבתוך תוכנו אנחנו יודעים שלא היינו מוותרים עליו בעד שום הון שבעולם. הפריווילגיה הזו, להשתעשע עם הרעיון להשתחרר מארוחת החג, למרבה הצער אינה נחלת הכלל. בעוד שאנו נחגוג את חג החירות, ישנם צעירים רבים שלא יישבו סביב שולחן החג, כיוון שהחירות מהמסגרת המשפחתית נכפתה עליהם והם חופשיים ממנה מכורח ולא מרצון.

     

    עוד בערוץ הדעות:

    חינוך טכנולוגי כמשימה לאומית

    לספק מידע על המצב התברואתי במסעדות

    לחייל מחברון מגיע יחצן?

    האמת על אכיפת הבנייה בשטחים

    מפלצת הלאומנות קמה על יעלון

     

    אלו הם בוגרי משפחות האומנה. ילדים ונוער בסיכון שגדלו במשפחות אומנה לאחר שהוצאו על ידי משרד הרווחה מחזקת הוריהם הביולוגיים בשל התעללות, הזנחה או חוסר מסוגלות של ההורים לדאוג לתנאיהם הבסיסיים ביותר. במשפחות האומנה הם זכו, לעיתים לראשונה, לקבל חיבוק, ליטוף, נשיקה, הם טעמו את טעמן של אותן ארוחות חג משפחתיות וחמימות והרגישו איך זה לחיות בבית נורמטיבי. אולם לכל אלה התווספה הידיעה הכואבת שמדובר בבית חם שמגיע עם תאריך תפוגה בהגיעם לגיל 18. שכן, החוק במדינת ישראל כיום קובע כי על המדינה לדאוג לאותם ילדים למסגרת משפחתית רק עד גיל 18, הגיל שבו הם אמורים לעמוד בזכות עצמם. כך, בבת אחת, המדינה שומטת את הקרקע תחת רגליהם, נוטשת אותם לאנחות ללא מסגרת המשך תומכת, וזורקת אותם אל חלל העולם ללא עוגן להיאחז בו שיעזור להם לא לטבוע.

     

    לפתע, הם מוצאים עצמם לגמרי לבדם, צריכים לפלס את דרכם בכוחות עצמם. לחלקם אין כלל עורף משפחתי שיכול לתמוך בהם בתום סיום האומנה, והם נותרים להתמודד עם אתגרי החיים לגמרי לבדם. חלקם אמורים לחזור לחיק משפחותיהם הביולוגיות, אך על פי רוב המשפחות שלהם אינן מסוגלות לתמוך בהם כלל, ואין בהן כדי להוות משענת או סיוע כלשהו בחיים האמיתיים. ברי המזל ימשיכו לקבל תמיכה וסיוע ולעתים אף קורת גג ממשפחות האומנה שלהם, ללא כל סיוע מהמדינה.

     

    כשבוגרי האומנה מתגייסים, הם נמצאים בצבא במעמד של חיילים בודדים. אולם בשונה מחיילים בודדים אחרים שהגיעו לארץ להתגייס על תקן של עולים חדשים, שמאחוריהם משפחות אמידות ותומכות בקהילות יהודיות בחו"ל, הרי שלהם אין גב תומך. לא זו בלבד שעליהם להסתדר עם תלוש המשכורת הצנוע שלהם כחיילים, לא פעם אין להם כלל לאן לצאת בסופי שבוע ובחגים, והם נשארים בבסיס השומם לבדם. איש לא מתעניין בהם, איש לא מזמין אותם לשולחן השבת. הבדידות המכרסמת בהם עלולה להביא אותם למקומות אפלים.

     

    עם השחרור, הם הופכים מחיילים בודדים לאזרחים בודדים. בתחילת שנות העשרים לחייהם, נגזר עליהם להתקיים בכוחות עצמם ו"לעמוד על הרגליים" ללא כל תמיכה מצד ההורים והמשפחה. להם אין מי שמסייע בתשלום שכר הדירה, בתשלום שכר לימוד או בהשלמת עלות הטיול הגדול לדרום אמריקה. למרות שהם משתחררים כשהם מלאי תקוות לעתיד, עם חלומות גדולים שהם מבקשים להגשים, כמו כל הצעירים בני גילם, המציאות הקשה טופחת בפניהם: עליהם להשתלב מיד בעבודה, אך בהעדר ניסיון ומקצוע, ישתכרו לא יותר משכר מינימום. על חיסכון כלשהו אין מה לדבר, לא כל שכן על מימוש החלום לטיול ארוך לחו"ל. ללא ספק נקודת פתיחה לא פשוטה, שממנה קשה מאד להתקדם בחיים.

     

    בהיעדר מסגרת תומכת, צעיר שנאבק יום יום על הקיום הבסיסי עלול למצוא עצמו בקלות במדרון חלקלק מטה. במקרה כזה, ההשקעה הרבה שהשקיעה בו המדינה בכל שנות האומנה במטרה לשקם אותו ולתת לו הזדמנות שווה, עלולה לרדת לטמיון, כפי שאכן קורה במקרים רבים מדי. במקרים אלה, צעירים שזה עתה חיו ברווחה ובאושר בבית משפחת האומנה, מוצאים את עצמם לעתים מתדרדרים על עבר חיי רחוב קשים וקשוחים מאוד. עבורם תהיה זו הפעם השנייה בחייהם שעולם המבוגרים זונח אותם.

     

    החירות מכורח

    חג החירות הוא זמן טוב לחשוב על החירות מכורח שנכפתה על בוגרי האומנה: טוב תעשה המדינה, לו תסדיר את מעמדם של אותם בוגרים ותיתן להם מענה, גם לאחר תום שנות האומנה, בבחינת "המתחיל במצווה אומרים לו גמור".

     

    מסגרת תומכת המשכית בשנים הראשונות שבהן יוצאים בוגרי האומנה לחיים, היא בבחינת הכרח להבטחת עתידם. הצעירים הללו, עם תמיכת המשך נכונה, יגדלו להיות אזרחים תורמים וחיוביים, אנשי משפחה מסורים, עם

     יכולת אדירה להעניק מעצמם לאחרים ולסביבתם, ואולי - מי יודע, יהפכו בעצמם למשפחת אומנה חמה ותומכת לילדים אחרים, דומים לאלו שהם היו פעם.

     

    כדי לסייע לבוגרי האומנה, אור שלום מפעילה "תכנית בוגרים" שנוסדה במטרה ללוות ולתמוך בצעירים חסרי עורף משפחתי שגדלו במסגרות חוץ-ביתיות, גם לאחר שמלאו להם 18 שנים והם אינם זכאים עוד לתמיכה מהמדינה. אור שלום מלווה ותומכת בצעירים אלו לאורך השרות הצבאי וגם במהלך שנות ה-20 לחייהם, ומסייעת להם להשתלב בקהילה ולהתחיל את חייהם כבוגרים בצורה מיטבית. התכנית כוללת חונך אישי לכל בוגר (מנטור), ניהול והפעלת דירות לבוגרים, עזרה במיצוי זכויות ובמציאת עבודה, הדרכה בהתנהלות כלכלית, ליווי במשברים, הכוונה בנושא לימודים גבוהים, מימון רישיון נהיגה ועוד ועוד. התכנית הינה אישית, מותאמת לצרכיו של כל בוגר וממומנת על ידי תרומות.

     

    הכותבת היא מנכ"לית אור שלום, ארגון ללא מטרות רווח הגדול בישראל המטפל בילדים ונוער שהוצאו מביתם על ידי שירותי הרווחה. אור שלום: http://www.orr-shalom.org.il/

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים