בבוקר יש לי שיגרה די קבועה.עם כל זה שאני חמש שנים כאן הרבה יותר קל לי לבדוק את הטמפרטורה בצלזיוס. במקביל, כמעט באופן לא מודע, אני מציץ מה קורה על הקיר בפייסבוק. זה החלון הזה עם העדכונים שנפתח מעצמו ומודיע על כל עדכון והודעה או פוסט שמישהו שם. זה הופך להיות מסקרן יותר כשההודעה היא "פלוני הזכיר אותך בתגובה"או פלוני תייג אותך. פעמים רבות אני רואה שמישהו פרסם שהייתי איתו במקומות שאין סיכוי שאני יכול להיות בהם, במיוחד שאני נמצא בניו יורק והוא או היא בצד האחר של העולם, ואני תמיד פועל לתקן את זה.

למה אני מספר לכם את זה?

יום ראשון, התעוררתי וכהרגלי והצצתי לנייד לבדוק מה קורה עם מזג האוויר, פתאום אני רואה את אותו חלון מפורסם שמודיע לי בחגיגיות שהשבוע מלאו ארבע שנים בדיוק מהיום שבו כתבתי את הטור הראשון שלי. ממש סיבה למסיבה חשבתי לעצמי בחיוך.

האמת שהזיכרון או ההערה הזאת היו יכולים לעבור בדיוק כמו מיליון הודעות אחרות שרצות על הקיר בפייסבוק, אלמלא אותו רגע שבו הטלפון מצלצל ועל הצד השני חברי הטוב אלון."מזל טוב, כל הכבוד, ארבע שנים אתה כותב בעיתון, חזק!! זה מופיע בפייסבוק, שנצא לשתות משהו, אתה תמיד אומר שצריך לחגוג ולהוקיר את עצמנו על ההצלחות שלנו, אני מצפה ממך לפרוע את השטר הזה”, אמר באסרטיביות.

למדת להכיר אותי שאני האדם האחרון בעולם שיפספס הזדמנות לחגוג, מתי אתה כאן, אני כבר מוכן."אני אצלך תוך חצי שעה, חכה לי למטה”.

סבבה, אני מתארגן וכבר יורד, לאן נוסעים?

"כבר תראה”.

תוך חצי שעה הוא הגיע ונכנסתי לתוך הג'יפ הקטן שלו.

"הזמנתי לנו הפתעה, בינתיים אני חייב לבדוק איתך כמה דברים. תחשוב על זה שאני מראיין אותך".

בשמחה! עניתי.

"איך מרגיש אדם שכתב כל הרבה ועכשיו מוציא ספר מהחומרים שהוא כתב?".

השאלה גרמה לי שניה לעצור ולחשוב על ארבע השנים האחרונות ככותב טור בידיעות אמריקה.יש לי תחושת סיפוק עצומה, הידיעה שהדברים נוגעים בחייהם של אנשים רבים, גורמת לי להבין שיש כאן השפעה אני לא כותב לעצמי.

"אתה כותב כל שבוע? מאיפה יש לך חומרים לכל שבוע, קרה פעם שפיספסת?"

זאת שאלה טובה, כן, אני כותב כל שבוע, לא היה שבוע שלא כתבתי. וזה לא משנה איפה אני נמצא, בניו יורק, בישראל או באיי פיג’י.

"מה באמת? לא ידעתי, חשבתי שכשאתה בישראל או בסמינרים אתה כאילו בחופש ולא כותב, אז מה הסוד, איך זה שאתה יכול לכתוב כל שבוע? תמיד יש לך על מה לכתוב?"

כמו שאמרתי, אני מונע לעשיה שלי ממקום של תרומה, אני תמיד שואל את עצמי מה אני יכול באמצעות הכתיבה שלי לתרום למי שקורא, וכשפועלים ממקום של נתינה זה דחף פנימי זה לא עניין של מוטיבציה, זה משהו שמעבר לזה. אני ממוקד מטרה, אני יודע שיש אנשים שמצפים לקרוא את מה שאכתוב, ולכן באופן טבעי כמעט כל דבר שקורה מסביב קורה מסיבה מסוימת ויכול לספק לי השראה לכתיבה. צריך לראות את הדברים ולהבין איפה הסיפור, איפה מוסר ההשכל, מה לומדים, מה אפשר לעשות אחרת וככה בעצם נולד סיפור כל שבוע.

"אז מה הלאה? לאן אתה הולך מכאן, מה יקרה בעוד ארבע שנים?"

שאלה מעולה, אני לגמרי רואה את עצמי ממשיך לכתוב, ופועל להתרחב לעוד מקומות בעולם. אני מפרסם את הסיפורים שלי גם לקהילות של ישראלים בעולם כמו בלונדון ובאוסטרליה, וגם בדרום אמריקה. במקביל להוציא אסופת סיפורים מכל החומרים שכתבתי עד עכשיו, בכדי לאפשר לאנשים נוספים להנות ממה שכבר פורסם והם לא קראו. אני נהנה מהכתיבה ואני יודע מתגובות של אנשים רבים שיש להם תועלת ממנה”.

אתה מוכן להגיד לי בבקשה לאן אנו נוסעים?

שלמות זה מבחירה

ניסים שדהM.A מטעם אוניברסיטת תל אביב, בעל ניסיון בתחום הניהולי בסקטור הפרטי והציבורי. מוסמךMastery University מטעם Anthony Robbins מאמן בכיר למנהיגות ותקשורת בתחום האישי והעסקי מעביר הכשרת מאמנים בעיר ניו יורק יחד עם סדנאות ייחודית בתחום תקשורת והעצמה אישית. nissimsade@gmail.com

917-225 8549