הרגע בו מכבי ת"א הפסידה את האליפות/ גיא לוזון

אני יותר משמח לפתוח את הטור הראשון שלי בברכות להפועל באר־שבע על האליפות. נכון, תיאורטית עדיין יש למכבי ת"א סיכוי לזכות, אבל לדעתי סיפור האליפות סגור. אין תסריט ריאלי שבו באר שבע תשמוט את יתרון חמש הנקודות ולהערכתי, סיכוי גדול שהיא תשלים את המשימה כבר בשבת מול מכבי חיפה.

מגיעות מחמאות מקיר לקיר לשתי הקבוצות על אחוזי הצלחה מדהימים, ריצה מרשימה כתף אל כתף ודומני שקרב אליפות מותח ואיכותי כזה לא היה בישראל כבר הרבה שנים.

זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל שער הניצחון של ערן זהבי בדקה ה-90 מול בית"ר ירושלים, זה ששבר את השיא של ניסים אלמליח והעלה את מכבי ת"א למקום הראשון - הוא בעצם שער האליפות של הפועל באר־שבע. בדיעבד זה היה הרגע שפגע במכבי ת"א. או שהניצחון והחגיגות סביבו גרמו לשחקנים של פיטר בוס להיכנס לשאננות, או לחלופין זה מה שהכניס אותם ללחץ יתר. אני לא בתוך המערכת כדי לדעת איזה מהאפקטים זה גרם, אבל אפשר לזהות שבסופו של דבר זה מה שהוציא אותם מאיזון.

במקביל זה הכניס את באר־שבע לדריכות והבנה צלולה: זה עכשיו או לעולם לא. מגיעות לברק בכר מחמאות על החלטות אמיצות, והוא קיבל לא מעט כאלה במהלך העונה. ניהול סגל שמורכב משחקנים בכירים זה דבר לא פשוט עבור מאמן, ובכר התמודד עם הנושא בצורה טובה מאוד.

אני שומע לא מעט דיבורים וניתוחים שמתייחסים לבכר כ"מאמן צעיר" שמתמודד עם סיטואציה מורכבת. בואו נירגע ונשאיר את תאריכי הלידה מחוץ למשוואה. לתפישתי בכל סקטור, בין אם זה מאמן כדורגל, בעל עסק או מנהל חברה, אם יש לך את זה, אז יש לך את זה. אם אתה יודע לנגן, אתה תדע לנגן בכל מקום. ובכר ניגן נפלא בבאר־שבע.

אם יש לך את הידע, הכישרון והאישיות, עניין הגיל כלל לא אמור לשחק תפקיד. וזה תופס לשני הכיוונים בין אם מדברים על מי שנחשב "צעיר מדי", או מי שיאשימו אותו בתואר "מבוגר מדי". גם על קלאודיו ראניירי היו המון סימני שאלה מתחילת העונה. כמה לעגו לו, כמה ביקרו את המינוי שלו למאמן לסטר ובסופו של דבר הוא הביא אליפות היסטורית למועדון. אין שום משמעות למה שאומרים עליך בזמן המינוי, אלא רק מה אומרים עליך אחרי שנתיים־שלוש של עבודה.

סמל למקצוענות. אליניב ברדה(צילום: עוז מועלם)

ברדה, אגדה בגנק

לא בכדי את הגול הראשון והחשוב מול בית"ר ירושלים כבש אליניב ברדה. מדובר בסמל למקצוענות וסמל לאישיות נדירה במחוזותינו - כדורגלן בכיר ששם את האגו בצד לטובת המועדון ומרגע שעלה אל הדשא עשה את הכל כדי לספק את התפוקה.

כשאומרים "שם את האגו בצד" זה עלול להיתפש כקלישאה חבוטה, ולכן חשוב להבין: אליניב ברדה הוא אגדה בגנק. אותה גנק שממנה יצאו שמות כמו כריסטיאן בנטקה, קווין דה בריינה ותיבו קורטואה. אז להיות אגדה בגנק, להביא למועדון אליפות ואז לחזור לישראל ולתת את כולך כשאתה עולה מהספסל - ולא משנה כמה דקות קיבלת - זהו לא דבר של מה בכך. לכן מגיעות לברדה כל המחמאות על התואר שאליו הוא מוביל את מועדון נעוריו.

אנרגיה מחשמלת. אוהדי הפועל באר שבע(צילום: עוז מועלם)

קרדיט גדול מגיע לאוהדי הפועל באר־שבע. טרם יצא לי לבקר באצטדיון טוטו־טרנר, אבל אי־אפשר היה לפספס את האנרגיה המחשמלת והדחיפה שנתנו האוהדים במסע הארוך אל האליפות.

אוהדי באר־שבע ניפצו לרסיסים את התדמית הגרועה שהולבשה עליהם והיו שם כדי לתמוך במועדון, ולא רק ברגעים הטובים.

אחרונה חביבה וחשובה היא אלונה ברקת וראוי להסיר בפניה את הכובע. אלונה ואלי ברקת הוציאו את הפועל באר־שבע מחושך לאור ואחרי 40 שנה במדבר הביאו לה אליפות. אלונה לקחה ב־2007 קבוצה בליגה השנייה ועברה דרך ארוכה, עמוסה ברגעים קשים, משברים ותקלות. העובדה שהיא לא הרימה ידיים מעידה על דבר אחד - היא באה מאהבה ועכשיו היא קוצרת את הפירות. מגיע לה. אין משפחה שתואר האליפות מגיע לה יותר מאשר משפחת ברקת.