רק נראה ילד טוב: הגיבור העצוב של מיאמי
ההיט אולי הודחו כבר בחצי גמר המזרח, אור הזרקורים הלך כרגיל לדוויין ווייד, אבל זאת לא סיבה להמשיך להתעלם מגוראן דראגיץ'. אחד האקס פקטורים של אריק ספולסטרה בשבועות האחרונים סיים את העונה מוקדם מהצפוי והביא אותנו להיפרד ממנו, רגע לפני פתיחת הסדרה בין קליבלנד לטורונטו
דוויין ווייד הרוויח ביושר את התהילה המחודשת לה הוא זכה במהלך הפלייאוף האחרון. בלעדיו בכלל לא בטוח שמיאמי הייתה עוברת את שארלוט בסיבוב הראשון, והדרך שבה הוא הוביל אותה אל חצי גמר המזרח הייתה מיוחדת במינה.
במשחק השישי מול ההורנטס "פלאש" שיחזר את ימיו מקדם, וזה לא שזה היה כזה קל לראות את זה מגיע. בדקה האחרונה חמש נקודות רצופות שלו סידרו להיט יתרון חמש. שלוש דקות לסיום הרבע האחרון הוא קלע שלשה ראשונה מאז חודש דצמבר, ועם מופע מדהים בקלאץ' רק חידד את חשיבותו עבור הקבוצה שלו, גם בגיל 34. גם ללא שניים מחבריו לטריו המפורסם של 2012-2014 איתו על הפרקט, וכשמולו אוהד נודניק עם חליפה סגולה שמנסה להוציא אותו מהכלים, ווייד הזכיר את עצמו מינוס כמה שנים.
אבל גם כשלברון ג'יימס וכריס בוש לא לצידו, ווייד לא היה לבד בישורת האחרונה. מי שעזר לו להשאיר את הראש של מיאמי מעל המים מהרגע שהסתיימה העונה הסדירה הוא גוראן דראגיץ'. כאנדרייטד בהגדרתו הוא פשוט קיבל על כך פחות הוקרה, בעיקר בגלל הצל הענק שווייד הטיל על הסובבים אותו. התקשורת האמריקאית נהנתה להתעסק בו גם בגלל דברים שלא קשורים לכדורסל - כמו החימום שעשה במהלך ההמנון הקנדי או הדמעות שזלגו מעיניו במהלך ההמנון האמריקאי. כל הדברים שעושים את ווייד להרבה מעבר לשחקן כדורסל טוב הם אלה שמאפילים על התרומה הסולידית והקבועה של דראגיץ' ושל שחקנים פחות נוצצים כמוהו.
רק שבתקופה האחרונה דראגיץ' הקפיץ את הרמה בדיוק כשווייד והקבוצה כולה היו צריכים עזרה או זריקת מרץ. למרות שזה לא הספיק לה כדי להבטיח את המקום בדו-קרב פיקנטי נגד קליבלנד, בזכות דראגיץ', שהשתדרג גם ביחס לעצמו בעונה הסדירה, מיאמי הייתה קרובה לשם. בחסות התהילה של ה-כוכב, הסלובני השקט הפך להיות אחת מנקודות האור הבוהקות של השבועות האחרונים בפלורידה.
הוא פתח מצוין את הסדרה מורטת העצבים מול הראפטורס. בשני המשחקים הראשונים קלע 26 ו-20 נקודות בהתאמה באחוזים טובים (50.0 ו-66.7), שהיו המשך ישיר להצגה שנתן במשחק השביעי והמכריע מול ההורנטס. דראגיץ' עזר אז בחיסולו של קמבה ווקר (שנתקע על תשע נקודות ב-3 מ-16 מהשדה) בדרך ל-25 נקודות, 6 ריבאונדים, 4 אסיסטים ומדד פלוס/מינוס 30 (הכי הרבה בפלייאוף הזה). אז זו הייתה נראית כמו תקרת הזכוכית שלו, אבל הוא שבר אותה לא הרבה אחר-כך, עם 30 נקודות ושבעה ריבאונדים ב-91:103 על טורונטו במשחק השישי - היחיד בסדרה עד אותו רגע שנגמר בהפרש דו-ספרתי לטובת אחת מהקבוצות.
הרבה מהקרדיט על הנתון האחרון מגיע לו. צריך להתעכב על כך, משום שלולא האנרגיות וקבלת ההחלטות המוצלחת של דראגיץ' זה לא היה קורה. גם שבעת הריבאונדים שלו ראויים לציון; רק ביסמאק ביומבו, פטריק פטרסון ולואול דנג לקחו יותר כדורים חוזרים ממנו, שלושתם גבוהים ממנו בראש וגם סיימו עם מדד פלוס/מינוס נמוך בהרבה (11, 7- ו-8- לעומת 25). ההחלטה של אריק ספולסטרה להריץ באותו לילה הרכב נמוך בגלל חסרונו של חסן ווייטסייד, למחוק לחלוטין מהרוטציה את אמארה סטודומאייר ויודוניס האסלם ולצמצם אותה לשמונה שחקנים בלבד נתנה חופש לדראגיץ' לשאת בנטל ההתקפי בצורה נוכחת יותר, כמו שעשה לא אחת העונה בכלל ובפלייאוף בפרט. "ארבעה או חמישה שחקנים הלכו בטירוף לריבאונדים", העיד ג'ו ג'ונסון, "זו החמישייה הכי נמוכה שעליתי לשחק איתה אי פעם".
דראגיץ' הסתדר נהדר עם כל הנומך הזה ושוב הראה שהוא יודע לחיות לצידו של ווייד, בניגוד אולי למה שחשבו חלק מהפרשנים. אחרי הכל, שיתוף הפעולה שלהם על הפרקט לא היה עניין מובן מאליו בארה"ב. בראיין ווינדהורסט דיווח על מתיחות בין השניים אחרי המשחק השלישי בסדרה האחרונה, בין היתר לאור הבחירה של ספולסטרה לייבש אותו בסופו. "היד החמה הייתה שלו הפעם", אמר דראגיץ' המתוסכל בכנות, "לאורך כל העונה הוא המנהיג שלנו, אבל אנחנו צריכים עוד מישהו שיבלוט לידו".
ודראגיץ' אכן בלט. הוא הרי הגיע למיאמי מהסאנס באמצע העונה הקודמת בדיוק בשביל רגעים כאלה, שבהם הוא יוכל ליהנות מהפוקוס המוגבר על ווייד ובוש כדי לברוח להגנה ולצלוף ברגע הנכון. רגע כזה בדיוק הגיע במשחק השני - בזמן ששחקני טורונטו נעלו את ווייד וג'ונסון, דראגיץ' נהנה ממבט חופשי וקבר שלשה גורלית שכפתה הארכה. הוא יכול ואף נהנה לנצל לפעמים את ההילה המוצדקת של ווייד, רק לא קיבל את זה שהיא תבוא על חשבונו ותגרום לו להיות מיובש בזמן קריטי. בסיום מופע 30 הנקודות שלו במשחק השישי ווייד עצמו כבר הודה: "ידעתי שלבחור הזה יהיה לילה גדול, היה אפשר להרגיש שזה מה שהוא יעשה".
קשיחות מסוג אחר
דראגיץ', צריך לומר, לא עונה על נישת ה'עושה את האחרים סביבו טובים יותר'. הוא מתמחה בלעשות נקודות, לאו דווקא בלסדר את ההתקפות. זה גם מתכתב עם הנרטיב של מיאמי הנוכחית, קבוצה שהתבססה בתקופה האחרונה על המון כישרון ופעולות אישיות לצד הגנה מהודקת, אבל לא הייתה חייבת מספר גדול של שותפים בעשייה כדי שזה יקרה. בפלייאוף ההיט חילקו רק 16.4 אסיסטים בממוצע למשחק - מקום שלישי לפני אחרון מבין כל הקבוצות שהגיעו לפוסט סיזן. במקביל, שומרים מצוינים ומגנים איכותיים על הטבעת כמו הרוקי ג'סטיס ווינסלו וחסן וויטסייד הפכו אותה בפלייאוף הזה לקבוצה שסופגת הכי מעט נקודות אחרי אינדיאנה וסן אנטוניו.
הניגודיות הזאת לא באה על חשבון היכולת המוכחת של דראגיץ' לקלוע במגוון דרכים. הוא מרגיש בנוח כמעט בכל מקום על המגרש, ולמרות ארשת הפנים הקפואה שהוא עוטה על עצמו נחשב לא רק לסקורר יציב ושקט אלא גם לשחקן הכי קשוח במיאמי. בזמן שיתר החברים מסביבו גילו לא פעם רכות ואדישות (שבמשחק השביעי בסדרת חצי גמר המזרח עלו להם בהדחה כואבת), הוא חטף מכות בשבילם ונשאר לעמוד מדמם על הרגליים כדי להשיב אש.
במשחק השני מול טורונטו, למשל, ספג מרפק לפנים מדמאר דרוזן וירד לקבל טיפול בחדר ההלבשה. הוא חזר ממנו עם שמונה תפרים חדשים באזור השפה, שנראתה כאילו התעקמה לגמרי. דראגיץ' חתם את הלילה כקלע המוביל של ההיט עם 20 נקודות ב-35 דקות (8 מ-12 מהשדה) כולל, כאמור, הצ'אקה המדוברת שקבעה שוויון עם הבאזר האחרון.
זו לא הפעם היחידה שבה דראגיץ' הגדיר מחדש את המושג קשיחות, או נדרש להתאושש מחבטה מהדהדת כדי לצאת ממנה מחוזק. לפני שתי עונות, עוד כששיחק בפיניקס (במדיה גם נבחר לשחקן המשתפר של עונת 2013/2014), קיבל מכה חזקה מטייסון צ'נדלר ונתפר חמש פעמים מתחת לעין. את המשחק ההוא (מול הניקס) הוא סיים עם 32 נקודות חשובות.
ב-93:99 על דטרויט בעונה האחרונה דראגיץ' איבד שן ובעט אותה לעבר הספסל כדי לא לעצור את ההתקפה. הוא לא זקוק ל"כדורסל של פלייאוף" כדי לתת / לקבל מכות או להיות נחוש יותר. המשחק החזק שלו טבוע בתוכו ומאפשר לו להתנהל ללא פחד על המגרש גם ב"זמנים רגילים". זה גם מה שמבליט אותו ברמת האגרסיביות ביחס לשאר, בין אם הם יריבים שמנסים להפציץ אותו ובין אם אלה שמחפשים אותו פנוי תוך כדי תנועה, בדרך לעוד תאונה חזיתית אופציונאלית רגע לפני העלייה לזריקה.
בסדרת הגמר מול קליבלנד, קבוצה שמציגה לראווה את הבולדוג הנושך שלה מתיו דלבדובה, סביר להניח שדראגיץ' היה שוב נקרא לדגל. עם או בלי ווייד או חסן ווייטסייד, עם שפה שלמה או שן שבורה, במוקדם או במאוחר הוא היה מעניש כל שחקן שהיה מנסה לחדור עליו או סתם משאיר אותו פנוי בגלל שהעדיף לשמור על אחרים. אבל בגלל שמיאמי פספסה אפשרות להפוך לקבוצה הראשונה אי פעם שחוזרת מפיגור בשתי סדרות רצופות נותר רק לדמיין את כל זה קורה, ואם אתם אוהדי הקבוצה אז גם להתנחם בכך שהוא לא הולך לשום מקום ומחזיק בחוזה עד לעונת 2018/2019 (שכולל אופציית שחקן בסופה).
כל עוד הוא בסביבה העתיד של ההיט נראה הרבה יותר ורוד, והסיכויים של המועדון להגיע שוב כמעט עד הסוף גדלים בהתאם. לאור אי הוודאות בנוגע לעתידם של ווייטסייד, ווייד ובוש (שמצבו הבריאותי עדיין לא ברור), טוב לדעת שלפחות דראגיץ' שם כדי להישאר.
בשלב הזה של העונה נהוג להרחיב את הדיבור על השחקנים שעוד נלחמים כדי להשיג את המטרות שלהם והסופרסטארים שרודפים אחרי האליפות, אבל דווקא עכשיו, רגע לפני שסדרת גמר המזרח יוצאת לדרך, ראוי לזכור את אלה שכבר אינם על הפרקט ולא התייחסנו אליהם מספיק. זו לא הייתה עונת השיא של גוראן דראגיץ' – רחוק מכך – אבל כן הפלייאוף הראשון שבו קיבל את הבמה לשים שוב את סלובניה על המפה ולהיות רלוונטי במאני טיים.
בסיום המשחק השישי אמר דראגיץ' שהוא עדיין לא רצה לשוב לאירופה, לא כל-כך מהר. בסוף זה הגיע, אבל הוא האחרון שצריך להרגיש רע עם האופן שבו העונה הזאת הסתיימה. בבית האח הקטן זוראן כבר יספר לו עד כמה הוא עשה אותו גאה.
לפנייה לכתב/ת 
