"קראו לנו מזוכיסטים. היינו רגילים רק לאכזבות"

שרון לייב, 39, נולדה שנה אחרי האליפות הקודמת ב־1976. היא שמעה עליה בעיקר מסיפוריו של אחד משחקני הקבוצה ההיא, כיום לקוח שלה באחד הבנקים בעיר שבהם היא עובדת כמנהלת צוות. "הפכתי לאוהדת ממש לפני ארבע שנים", היא מספרת. "הבן שלי אוהד, שהיה בזמנו בן 12, רצה מאוד להתחיל ללכת למשחקים. לא הייתה לי ברירה אלא לבוא איתו, ומאז אנחנו ביחד בעניין הזה".

ילדי דור המדבר(צילום: חיים הורנשטיין)

בנה אוהד מוסיף: "הכדורגל הפך לבילוי המשותף שלנו. כשהתחלנו עם זה, אף אחד לא חשב שנהפוך לאלופים. רק אחרי שבנו פה סגל מאוד רחב ואיכותי, הבנו שזה באמת יכול לקרות".

שרון מבקשת לפרגן לאישה הראשונה של המועדון, אלונה ברקת: "היא מביאה איתה למועדון שקט נטול אגו שקיים פחות אצל בעלי הקבוצות האחרים בארץ, שהם גברים. השקט הזה נותן מקום לכל אחד במועדון לעשות את עבודתו על הצד הטוב ביותר וללא הפרעות".

משפחה אחת, 21 כרטיסים

במשפחת שממה יש לא פחות מ־30 אוהדים שרופים של באר־שבע, מתוכם 20 שלא מחמיצים אף משחק. האחים גלעד (29, עובד בעסק משפחתי) ועידן (21, חייל) הגיעו למפגש כנציגי המשפחה.

"הכדורגל הפך לבילוי משותף"(צילום: ראובן שוורץ)

"אצלנו הטירוף במשפחה כל כך גדול, שלפני שבועיים בן דוד שלי נסע לחיפה וקנה 21 כרטיסים למשחק", מספר עידן, "כך יצא ש־21 מהמשפחה שלנו יישבו ביציע של מכבי חיפה. הם לא יכלו לקחת את הסיכון שלא נראה את המשחק".

גלעד: "מרוב שאני מחובר לקבוצה, היה לי ברור שלחתונה שלי, שתיערך בקרוב, רק הכרוז של הקבוצה יהיה הדי־ג'יי. תמיד קראו לנו מזוכיסטים כי היינו רגילים רק לאכזבות מהקבוצה שלנו. רק אחרי הניצחון על בית"ר ירושלים וכשמכבי ת"א עשו תיקו נגד הפועל רעננה, הבנו שזאת העונה שלנו".

עידן: "זכייה של באר־שבע באליפות היא לא כמו זכייה של מכבי ת"א, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל ת"א. עד עכשיו היינו קבוצה גדולה רק בגלל האוהדים ולא בגלל התארים. היינו רגילים רק לירידות ליגה".

ריבר פלייט של הדרום

בעונת 1996/97 עלה לארץ לואיס הירשברג, היום עובד מדינה בן 36. "עלינו לארץ מארגנטינה, וכמו כל ארגנטינאי הכדורגל זרם לי בדם", הוא מספר. "מיד שאלתי מי קבוצת הכדורגל הבכירה באזור. אמרו לי שזו הפועל באר־שבע, וזה התאים לי, כי כאוהד ריבר פלייט מיד יכולתי להזדהות עם צבעי האדום והלבן. באותה עונה גם זכינו בגביע והיה טירוף סביב באר־שבע.

"אני מסתכל על כל התהליך שעבר המועדון הזה עד לזכייה באליפות. הייתה עונה מדהימה והסוף שלה חשוב. האליפות היא הקינוח, אבל גם אם לא היינו זוכים, העונה הייתה מוצלחת. אני נפעם מהדרך שבה הגענו למשחקים גדולים ומכריעים. לראות את כל הכוכבים יושבים על הספסל ולא פוצים פה, זה מה שהביא לנו את האליפות. עכשיו המטרה היא לשמור על יציבות. אלונה העלתה את הרף בכל עונה, ועכשיו הוא לעבור שלבים במסגרת האירופית".

מינוי החוץ שחוסך את הבלגן

במשך רוב העונה, מלבד התוצאות על הדשא, אוהדים רבים נאלצו להתמודד עם לחץ מסוג אחר: הלחץ להשיג כרטיסים למשחקי החוץ החשובים. מי שהבעיה הזאת דילגה עליו הוא בר טורקל בן ה־17, תלמיד כיתה י"א: "הדבר הכי חכם שעשיתי העונה הוא מינוי החוץ. ככה נחסך ממני כל הבלגן של לנסות להשיג כרטיס לפני משחקי חוץ. מגיל צעיר אני אוהד את הקבוצה, ומגיל תשע יחד עם אבא שלי אני לא מחמיץ אף משחק.

"מאז שאליניב ברדה חזר לקבוצה היה לי סוויץ' בראש והתחלתי להאמין שאנחנו יכולים לזכות באליפות. באמצע העונה, כשהתחלנו לשמור בעקביות על המקום הראשון, הבנתי שזה כנראה יקרה.

מקבלת את כל המחמאות. אלונה ברקת(צילום: עוז מועלם)

"זאת הצלחה שלא תיאמן וכמובן שלאצטדיון טוטו־טרנר החדש יש חלק בזה. אני לא חושב שאם היינו נשארים בווסרמיל היינו זוכים העונה באליפות".

הצעיר שבחבורה, עוז ניר, מגדיר את עצמו כאוהד מלידה, מה שאומר שהוא אוהד כבר עשר שנים וחצי. ניר: "המשחק הראשון שהלכתי אליו היה כשהייתי בן ארבע. כשאבא שלי היה בן עשר הקבוצה זכתה באליפות הראשונה. מתחילת העונה הזאת הוא אמר לי שבטוח נזכה באליפות, כי אני בן עשר כמו שהוא היה. בגלל זה האמנתי מהרגע הראשון שזה יקרה, ואני לא מופתע. אני רק מקווה שהאליפויות הבאות לא יגיעו עוד ארבעים שנה".