העם קובע? לא בדיוק. כך בוחרים האמריקנים

בינואר 2017 תשביע האומה החזקה בעולם מנהיג חדש לאחר חודשים ארוכים ועמוסים של קמפיין אינטנסיבי והרים של כסף. אבל מערכת הבחירות המפורסמת והמסוקרת ביותר בעולם היא לא בדיוק קלה לעיכול, ואף שמדובר ב"דמוקרטיה הגדולה בעולם" - שיטת הבחירות היא ממש לא דמוקרטיה קלאסית שבה פשוט משקללים את קולותיהם של הבוחרים ומכתירים את מי שקיבל את מרבית הקולות. מבולבלים? גם אנחנו. בואו נעשה סדר - אז איך בכלל עובדת שיטת הבחירות בארה"ב?

מי יכול להיות נשיא?

כשארה"ב בוחרת את הנשיא שלה, היא לא רק בוחרת אדם שינהיג את האומה ויעמוד בראש, אלא גם את האדם שיעמוד בראשות הממשלה, ינהיג את הרשות המבצעת ואת הממשל הפדרלי, ויהיה המפקד העליון של הצבא הגדול ביותר בעולם.

מבחינה טכנית, כדי להתמודד לנשיאות ארה"ב, כל שאתה צריך זה להיות אזרח אמריקני מלידה, להיות מעל גיל 35, ולהתגורר בגבולות ארה"ב לפחות 14 שנה. זה אמנם נשמע די פשוט, אך עם זאת, כל נשיא מאז שנת 1933 היה לפני כן מושל, סנאטור או קצין מעוטר בחמישה כוכבים. וזה עוד לפני שהמפלגה הכתירה אותו כמועמד שלה והוא הצליח לגייס מספיק כסף ותשומת לב מהמדינה כולה.

(צילום: AP)

אם איל הנדל"ן דונלד טראמפ ייבחר בסופו של דבר – הרי שהוא יעשה היסטוריה בכמה מישורים, ואחד מהם שהוא יהיה הראשון זה יותר מ-80 שנה שיכהן בתפקיד מבלי שהגיע מרקע פוליטי או צבאי משמעותי.

בבחירות הנוכחיות, בשלב מסוים היו עשרה מושלים ומושלים לשעבר ועשרה סנאטורים בהווה ובעבר שהתחרו על ההזדמנות לייצג את מפלגתם. בסופו של דבר המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית בוחרות כל אחת מועמד אחד (או מועמדת, כמובן) שיעמוד בראשה ויתמודד בקרב על הבית הלבן.

איך ההצבעה בנובמבר עובדת?

הבחירות בארה"ב נערכות פעם בארבע שנים ביום שלישי הראשון אחרי 1 בנובמבר (השנה הן נערכות ב-8 בנובמבר). ההצבעה נערכת בכל מדינה בנפרד והמועמד שזוכה ברוב הקולות במדינה, גם אם בפער קטן ביותר, לוקח את כל הקופה וזוכה בתמיכתה של אותה מדינה. הכול בעצם מסתכם למערכת שנקראת "חבר האלקטורים", קבוצה של אנשים מכל מדינה שבוחרת את המנצח – והיא מונה 538 אנשים בסך הכול בכל ארה"ב. כל מועמד צריך חצי מהאלקטורים – 270 – כדי להפוך לנשיא.

538 הוא כסך מספר החברים בשני בתי הקונגרס בוושינגטון, בהם 100 סנאטורים, 435 חברי בית הנבחרים ועוד שלושה נציגי מחוז קולומביה שבו נמצאת עיר הבירה וושינגטון. כל מדינה מקבלת שני אלקטורים באופן אוטומטי, ובנוסף ישנם 435 אלקטורים שמחולקים בין המדינות על פי גודל האוכלוסייה שלהן, ולא כל המדינות שוות בכוחן.

בקליפורניה, למשל, יש פי עשרה יותר תושבים מאשר בקונטיקט, כך שיש הבדל בהשפעה של כל מדינה. לכל מדינה יש מספר מסוים של אותם אלקטורים ביחס לגודל האוכלוסייה בהתבסס על מפקד האוכלוסין האחרון (זה במקרה תמיד יוצא מספר המחוזות בכל מדינה ועוד שני סנאטורים). כשאזרחים מצביעים עבור המועמד המועדף עליהם, הם בפועל מצביעים לאיזה מועמד הם רוצים שהאלקטורים שלהם יביעו את תמיכתם.

חשוב לציין כי כאשר מדברים על 538 אלקטורים אין הכוונה לחברי הקונגרס, אלא לנציגי המפלגות בכל מדינה שבה זוכה מועמד מסוים בבחירות. תוצאות ההצבעה מועברות לקונגרס, שמתכנס בתחילת ינואר כדי לאשר את בחירת הנשיא וסגנו.

נציגי המפלגות שזוכים בתואר "אלקטורים" הם אישי ציבור שאינם נושאים במשרה ממשלתית. אחרי שמוכרז הזוכה בכל מדינה, האלקטורים מגיעים בחודש דצמבר לעיר הבירה וושינגטון ובוחרים במועמד שניצח. האבות המייסדים ראו בשיטת הבחירות שבה בחרו פתח מילוט למקרה שהציבור יצביע בצורה "רעה" בחודש נובמבר והאלקטורים יוכלו "לתקנה" בהצבעתם בכל מדינה בחודש דצמבר.

כאמור, הטוויסט המעניין הוא שבכל המדינות (למעט נברסקה ומיין) השיטה היא ש"המנצח לוקח הכול" – כך שהמועמד שקיבל את מרב האלקטורים בניו יורק, למשל, יקבל את כל 29 קולות האלקטורים במדינת ניו יורק. במרוץ, כדי להגיע למספר הזהב 270 – המדינות שמתנדנדות הן לרוב אלו שמכריעות את הכף והופכות להיות החשובות ביותר. בשנת 2000, למשל, גרף ג'ורג' בוש הבן את כל האלקטורים במדינת פלורידה הדרומית אחרי שגבר על אל גור בפער של 537 קולות בלבד.

מהן המדינות המתנדנדות?

ובכן, יש לנו שני מועמדים, וכל אחד מהם נאבק להגיע ל-270 אלקטורים על ידי ניצחונות במדינות השונות. לשתי המפלגות יש מדינות שמבחינתן הן "בטוחות", הן קטנות והן גדולות. הרפובליקנים יסתמכו על טקסס ולא יבזבזו יותר מדי כספי קמפיין שם. באופן דומה, קליפורניה כנראה תעמוד לצד הדמוקרטים.

המדינות האחרות נחשבות "מדינות מתנדנדות" – שאי-אפשר לחזות בוודאות את התוצאות שלהן מראש. נחזור שוב לדוגמת הבחירות ב-2000: פלורידה, ו-29 האלקטורים שלה, היא שהכריעה את הבחירות לטובתו של ג'ורג' בוש הבן, שהפסיד במספר ההצבעות במדינה, אך זכה בחבר האלקטורים וכך הגיע לבית הלבן. באותה שנה זכה המועמד הדמוקרטי לנשיאות אל גור ב-50,999,897 קולות ואילו בוש קיבל 50,456,002 קולות. עם זאת, בדמוקרטיה נוסח אמריקה, המפתח לבית הלבן ניתן דווקא לבוש, שקיבל יותר מחצי מיליון קולות פחות מיריבו.

המקרה של בוש וגור אינו היחידי. בהיסטוריה האמריקנית זכורים עוד שלושה מקרים דומים מהמאה ה-19 (1824, 1876, 1888) שבהם המועמד שקיבל פחות קולות בבחירות נבחר לנשיא בגלל שיטת הבחירות.

מדינות אחרות שנחשבות השנה "מתנדנדות" הן אוהיו, וירג'יניה, קולורדו, צפון קרוליינה ונבאדה.

מהם התאריכים החשובים עד הבחירות הסופיות?

אם עדיין לא התייאשתם ואתם עוד איתנו – תדעו שאפילו שטראמפ סיפק לנו חודשים שלמים של בידור, הקמפיינים האמיתיים עוד בכלל לא התחילו. הבלגן האמיתי יתחיל בקיץ, כאשר שני המועמדים ייכנסו לתוך מערבולת פוליטית ויחרשו את המדינה ויתנגחו זה בזה.

בהמשך לכינוסים המפלגתיים בקיץ ייערכו גם שלושה עימותים נשיאותיים בששת השבועות שלפני יום הבחירות שלו מחכים כולם – ביום שלישי 8 בנובמבר.

בימים ובשבועות שאחרי הבחירות – אם ההצבעה היא מכרעת – המנצח ירכיב קבינט ויתחיל לעצב סדר יום פוליטי יסודי יותר. במקביל, הנשיא היוצא, או כפי שנקרא בעגה האמריקנית "ברווז צולע" (נושא משרה שיורשו כבר נבחר), מסכם את תקופתו ואת המורשת שלו ומתחיל לארוז את חפציו.

לפי החוקה האמריקנית – הנשיא החדש מושבע ב-20 בינואר של השנה שאחרי הבחירות.

מדוע לא משנים את שיטת הבחירות?

שיטת הבחירות בארה"ב נשמעת לעתים מסובכת, אך דווקא התשובה לשאלה "מדוע לא משנים את שיטת הבחירות?" היא החלק הקל להסבר. בשל העובדה שיש צורך ברוב של 75 אחוזים בכל מדינה וברוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס, המדינות הקטנות שמבקשות לשמור על כוחן, ויש להן לא מעט כוח בשיטה הזו, לא ייתנו יד לשינוי ההליך המיושן.